קשה מאוד לסכם שנה בימים אלו, ובטח ובטח לצפות את פני עתיד. אבל מאז 7 באוקטובר מדינת ישראל כבר אינה אותה המדינה, וכדי להבטיח את עתידה ועתידנו חייבים לפעול אחרת ומיד בכל המישורים.
שנת 2023 הוכרזה כשנה החמה עד כה בהיסטוריה, עם אירועי קיצון רבים ומגוונים על פני הגלובוס כולו. גם השירות המטאורולוגי הישראלי ציין ש"שנת 2023 הייתה חמה מהממוצע (1991 עד 2020), ובהשוואה לעבר היא מדורגת במקום השני-שלישי בסדרת המדידות מאז 1950". כמו כן, 2023 כללה "ארבעה אירועים חריגים של גשם ממקורות דרומיים טרופיים בסוף מאי וביוני, גלי חום ממושכים ויוצאי דופן ביולי ובאוגוסט, עוצמות גשם חריגות בנובמבר ובדצמבר ועוד".
פעילי וארגוני הסביבה בישראל מנסים כבר שנים ארוכות בכל כוחם לקדם חוסן אקלימי מקומי, בעיקר בשל העובדה שמשבר האקלים כבר משית על מדינת ישראל מחירים כבדים והצפי הוא למחירים גדולים עוד יותר. בד בבד, ארגונים, חברות ורשויות שונות החלו לבחון את הסיכונים האקלימים העתידיים ואת השפעתם על פעילותם ולהכין תוכנית בהתאם, והמשרד להגנת הסביבה החל לקדם הכנת תוכניות היערכות למשבר האקלים ברשויות המקומיות.
אך שינויי האקלים, על הסיכונים, האתגרים וההזדמנויות הטמונים בהם, לא קיבלו ביטוי בתקציב המדינה או בחקיקה, וישראל ממשיכה להיות תלויה בדלקים מאובנים מזהמים לייצור חשמל ובמגזר התחבורה ולסמוך על חסדי שמים במקרה של אירועי מזג אוויר קיצוניים.
בתוך כך, אירועי 7 באוקטובר, שהכו בכולנו, הוכיחו שכוחנו באחדותנו ושעלינו לשנות קונספציה. יתר על כן, המאמצים והתוכניות לשיקום והתחדשות של חבל תקומה והנגב המערבי בכללו, חידדו את העובדה שגם לאחר הפעולה נגד חמאס האיומים האקלימיים יוותרו בעינם, ושחוסן חברתי חייב לכלול גם חוסן סביבתי-אקלימי.
הקמת מנהלת תקומה, לשיקום וחיזוק חבל תקומה ואוכלוסייתו, בטווח המיידי, הבינוני והארוך, והתקציבים הגדולים שהמדינה הצהירה שתקצה לאזור, סימנו את האות גם לארגונים הסביבתיים השונים, שהגישו למנהלת, לממשלה, לרשויות באזור ולציבור, תוכניות שונות בנושאים כמו בנייה ירוקה, חקלאות מדייקת, אנרגיה מתחדשת, ניהול פסולת, שימור שטחים פתוחים ועוד. וגילוי נאות גם אני ועמיתותיי, פרופ' אופירה אילון וד"ר גליה לימור-שגיב, הכנו מסמך בנושא.
מנגד, המשרד להגנת הסביבה הציג בשבוע שעבר תוכנית סביבתית משלו לחבל תקומה, דרום ירוק שמה. אך, לצערנו, התוכנית מציעה בעיקר טיפול במפגעי עבר, למשל הסרת מפגעי אסבסט וטיפול בפסולת חקלאית או פסולת בניין ישנה, נושאים חשובים שהיו צריכים להיעשות מזמן ולהיות מתוקצבים בשוטף, ואין בה אף חזון לשינוי ממשי לעתיד, ובעיקר מדובר שוב בתוכנית שנצמדת לאותה הקונספציה מפעם.
נוכח כל אלו, חייבת התנועה הסביבתית בישראל, המונה מעל ל-130 ארגונים ועמותות, לעשות מעשה ולאחד מיד כוחות כדי להתקדם יחד ולהציג תוכנית סביבתית משמעותית ובת-קיימא לבניית חוסן סביבתי בנגב המערבי. על התוכנית לכלול עוגנים ומנופים, חוסרים ופערים, לצד לוחות זמנים ותקציבים, וכן תיעדוף של הנושאים תוך בחינת העלות מול התועלת, והיא חייבת להיות מבוססת מדע אך גם מחוברת לשטח, לטבע ולאנשים.
פרופ' עדי וולפסוןצילום: דודו גרינשפןבימים של שגרה, ככל שיש כאלו, ארגוני הסביבה הארציים והמקומיים, עוסקים במגוון תחומים חשובים, ורובם בוחרים לייחד את פעולתם להיבט סביבתי זה או אחר או לתחום גאוגרפי מסוים. אבל במקום קטן כמו מדינת ישראל ובשעה קשה שכזו חייבים כל הארגונים להקים קואליציה ולהוכיח שגמישות, נחישות וקיימות, שהן מאבני היסוד של התנועה הסביבתית, הם לא רק סיסמאות אלא מציאות. זה הזמן לרדת לשטח, ללמוד מהאנשים ומהטבע מה הצרכים ומה הכיוונים, ובעיקר לשתף פעולה.
לא צריך להיות נביא כדי לדעת ששנת 2024 הולכת להיות שנה מורכבת מבחינה כלכלית וחברתית. לכן דווקא קידום נושאים סביבתיים, שלא מבדילים בין דת, גזע ומין ומשפיעים על הכלכלה ועל החברה, יכול להיות גשר לעתיד טוב יותר.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספרים "המשבר הגדול – עידן האדם: בין מבט מקרוסקופי למבט מיקרוסקופי"ו"צריך לקיים – אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
