דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, עשה צעד בלתי שיגרתי ובדצמבר 1953, במהלך שמרתק את החברה הישראלית עד היום, וגם את התקשורת הבינלאומית בזמנו, עזב הכול ועבר לגור בצריף בשדה בוקר שנגב. לאחר שהגיע לשדה בוקר הוא קיבל מאות מכתבים לתיבת הדואר שלו, והוא אף טרח לענות עליהם. בן-גוריון ביקש להיות שווה בין שווים, ולחזור לעבודת האדמה - והיו כאלה שניסו לגרום לו להישבר ולחזור להנהגת המדינה.
בן-גוריון תיאר במכתב לבנו עמוס כיצד התחיל לעבוד בשדה בוקר, עבודה לה ייחל בכל מאודו. הוא קיבל סידור עבודה וזיבל וחרש בשדות. במכתבו תיאר כיצד העבודות מקשות עליו מאוד: "עצמותיי כאילו נשברו", כתב, אבל לדבריו הוא עומד במעמסה.
המכון למורשת בן-גוריון ערך בשנות ה- 70 של המאה הקודמת ראיונות עם אנשים שהכירו ועבדו לצידו. בריאיון עם יהושע כהן, חבר לח"י בעברו שנחשב לשותף העיקרי ברצח הרוזן השבדי פולקה ברנדוט, התיידד עמו. כהן היה אחראי על אבטחתו של הזקן בשל עברו הצבאי ולמרות עברו במחתרת האחרת. כהן סיפר בראיון כי הבקשה של בן-גוריון לעבוד בשדה הייתה בעייתית מבחינת אבטחה, והוא העדיף שיעבוד במקום סגור. לכן ביקשו מסדרן העבודה לסדר עבור ראש הממשלה הראשונה של מדינת ישראל את העבודה הקשה ביותר, כדי לשבור אותו.
"אני לא זוכר באיזה יום בדיוק, אבל הוא התחיל לעבוד די מוקדם", סיפר כהן. "הוא בא לסידור עבודה. לנו הייתה בעיה. הבעיה הבסיסית הייתה בעיית הביטחון. היציאה של בן-גוריון לשדה מבחינה זו היוותה בעיה. בימים הראשונים עוד רצינו לשבור אותו. אז סדרן העבודה נתן לו להוציא זבל. הבחור לקח, העמיס את העגלה עם הפרדה ונתן את זה... כך עברו כמה ימים. הוא לא נשבר. רק יותר מאוחר הוא אמר לי 'אתה יודע, היה לי מאוד קשה. סוף סוף. ארבעים שנה לא עבדתי'. אבל הוא לא נכנע".
באחד ממכתביו כתב בן-גוריון: "התיישבתי פה על מנת לעבוד האדמה". במכתב אחר, שנכתב ב-27 לדצמבר, תיאר כי "באתי הנה מאותו הטעם הפשוט שבגללו עליתי ארצה לפני יותר מ-47 שנים: לעבוד בארץ. כל ימי האמנתי שזוהי הדרך העיקרית לחדש חיינו במולדת הקדומים. אבל הציבור הטיל עליי שליחויות שונות שהרחיקו אותי מהמטרה שאני הצגתי לעצמי". הוא הבהיר כי כעת, כשענייני המדינה באחריות אחרים, עליהם ניתן לסמוך הוא שב למטרת חיי. "עם אינו תלוי אף פעם באיש אחד", הדגיש.
"הוא עלה לנגב בשל שילוב של עייפות, אחרי שמילא תפקידים מרכזיים בקנה מידה לאומי, והוא באמת הוקסם מהרעיון של שדה בוקר", אומר רמון זיו-אב, מנהל מרכז המבקרים של המכון למורשת בן-גוריון. "הקסים אותו שאנשי שדה בוקר לא נשלחו על ידי אף תנועה מיישבת, הקסים אותו שהם חיים בנגב ושהם מתחילים משהו חדש. הוא ראה בהם הגשמה מלאה של הרעיון החלוצי ורצה להיות גם ככה, כמו שהוא היה כשעלה לארץ ישראל ב- 106".
יש לציין שבן-גוריון מעולם לא היה עובד אדמה מוצלח במיוחד. אבל היה לו דימוי רומנטי-אידיאלי של ההתיישבות העברית. "כשהגיע לשדה בוקר הוא ניסה לעבוד עבודה פיזית - בהתחלה בשדה, אחר כך בדיר. לא היה לא קל (בלשון המעטה) ובסוף הוא שובץ לעבודה בתחנה המטאורולוגית של שדה בוקר".
בן-גוריון עבד במשק תקופה קצרה, וביקש להיות שווה בין שווים, ואז חזר בהדרגה לפעילות ציבורית, ובתחילת 1955 חזר לממשלה בתור שר ביטחון. בסוף אותה שנה הוא כבר היה שוב ראש ממשלה. ב-1963 שב לשדה בוקר.
איתן דוניץ, מנהל המכון, הסביר כי "העשור האחרון לחייו היה לגמרי בנגב. הוא שווה בין שווים. ביותר ממכתב אחד, הוא מדגיש שהעם אינו תלוי אף פעם באיש אחד. הוא כל הזמן אומר את זה. בסוף האיש התאהב בהפרחת השממה, במרשם האוכלוסין הראשון שהיה, כששאלו אותו משלח יד - הוא כתב חקלאי. אני מניח שיש רומנטיזציה לבין רצון לעשות את זה בעצמו. בסוף, בגלל שהוא היה כזה אדם של חזון ודרך - אתה לא יכול לדבר כל היום על ריבונית יהודית בארץ ישראל מבלי לגעת בעצמך באדמה. אתה חייב לגעת בה אחרת אתה מדברת ערטילאית".
"ההשפעה שלו לא פגה כשהוא עבר לשדה בוקר", ציין רמון. "הוא לא היה אלמוני ואני חושב שהוא גם לא ממש רצה. הוא רצה להמשיך להשפיע ולהנהיג. הוא ניסה פעילות ציבורית לא מפלגתית וקיים כמה כנסים לנוער בשנת 1954. הוא גם קיים התכתבויות רבות עם הציבור הרחב. כוחו של בן-גוריון היה גדול. משה שרת שהחליף אותו כראש ממשלה לא היה ה-מועמד, אלא הגיע לשם כברירת מחדל. כולם חששו מהרגע שהזקן יחזור וזה אכן קרה. אף אחד לא נפל מהכיסא כשבן-גוריון חזר למפלגה וגם לא כשהוא החליף את שרת כראש ממשלה ודחק אותו החוצה. אז הוא בעצם היה בשיא כוחו הפוליטי. הוא הוביל את מבצע סיני ב-1956 והוביל את מפא"י להישגים אדירים בבחירות לאחר מכן. אחרי שחזר לממשלה הוא בעצם לא חי ממש בשדה בוקר. הוא השתדל להגיע הרבה בסופי שבוע ובחגים, אבל רוב זמנו בילה בתל-אביב וירושלים. רק אחרי שהתפטר ב-1963 מראשות הממשלה, הוא החל לחיות בשדה בוקר".
כאמור, בן-גוריון חזר לקיבוץ שדה בוקר עם גב כואב ואותו חלום ישן להיות עובד אדמה. את שנותיו האחרונות עשה שם. "ב- 1953 הנגב ובן-גוריון הפכו להיות מילים נרדפות", אומר דוניץ. "זה סמל וזה מעשה. וגם בן-גוריון הוא אדם וסמל. 70 שנה אחרי, כשאנחנו יודעים כמה הנגב הוא סמל, הגיע הזמן שנהפוך אותו למעשה".
