שיכרון שחור (Hyoscyamus niger) נודע זה מכבר בשל סגולותיו הרפואיות הפוטנציאליות. יחד עם זאת, השימוש המכוון בצמח זה בתקופה הרומית נותר עד כה כתעלומה בלתי פתורה. כעת, צוות של ארכיאולוגים, בהובלתה של הארכאוזואולוגית ד"ר מיקה גרוט מהאוניברסיטה החופשית של ברלין, סיפק את הראיות המוצקות הראשונות לכך שהרומאים אספו והשתמשו בזרעים הרעילים של הצמח ממשפחת הסולניים.
החוקרים ניתחו זרעים שהתגלו בתוך עצם חלולה באורך של 7.2 ס"מ, שהתגלתה בהאוטן-קסטלום (Houten-Castellum), יישוב כפרי ששגשג מלפני כ-2,600 שנה ועד סוף המאה השנייה לספירה, בסמוך למה שהיא כיום אוטרכט בהולנד. את 382 הזרעים השוו החוקרים למקרים אחרים בהיסטוריה, שבהם נעשה שימוש בצמח הרעיל, שכן כל מיני השיכרון מכילים אלקלואידים הידועים כסמים משני תודעה ובפעילותם הנמרצת על גוף האדם.
הספרות ההיסטורית, הבוטנית, הרפואית, והפורנזית (העוסקת בחקר פשעים) זרועה אזכורים של הרעלות מצמח השיכרון, בין אם כתוצאה משימוש לא זהיר ברפואה (מינון יתר) ובין אם כהרעלה מכוונת. שיכרון שחור היה מבין הרעלים הידועים שהיו בשימוש בימי הרנסנס באיטליה, כשבנוסף לכך ממצאי המחקר, שפורסמו בכתב העת Antiquity, עלו בקנה אחד עם כתביהם של סופרים קלאסיים כמו גאיוס פליניוס סקונדוס (המוכר בשם פליניוס הזקן), שגולל באנציקלופדיה "תולדות הטבע" (Naturalis Historia) בת 37 הכרכים משנת 77 לספירה, את השימושים הרפואיים של הצמח כתרופה למחלות, כולל שיכוך כאבים, הורדת חום והקלה על שיעול והצטננות.
"ממצאי המחקר שלנו מצביעים על כך ששיטות הרפואה הרומיות אף התרחבו לקהילות כפריות בפריפריה של האימפריה שהתקיימה באגן הים התיכון מימי אוגוסטוס ועד נפילתה בשנת 476 לספירה", הסבירה ד"ר גרוט.
מחקרים קודמים הצביעו על כך שייתכן שהעצם שימשה במקור כמקטרת לשם עישון זרעי שיכרון שחור, מכיוון שהזרעים של צמח זה ידועים (כמו יתר מיני השיכרון) בין היתר כמכילי תרכובות (במיוחד היוסציאמין, סקופולאמין ואטרופין) שעלולות לגרום להזיות אך גם למוות.
יחד עם זאת, ד"ר גרוט ועמיתיה שללו את האפשרות לפיה זרעים אלו נשרפו, מכיוון שהם לא מצאו ראיות לכך. במקרה שהייתה שריפה של מאות הזרעים שאוחסנו בתוך החלל הצינורי שבעצם העתיקה, עלולה הייתה להתקבל תוצאה קטלנית, כך שלדברי החוקרים מדובר ככל הנראה במעין כלי קיבול שנועד לאחסון הזרעים, שיכול להכיל במלואו כ-4,000 זרעי שיכרון שחור.
"מכיוון ששיכרון שחור יכול לצמוח באופן טבעי ללא תנאים סביבתיים מסוימים וללא התערבות של בני אדם, הזרעים שלו יכולים להגיע לאתרים ארכאולוגיים באופן מקרי לגמרי. זה מקשה להוכיח אם נעשה בו שימוש מכוון על ידי בני אדם - בין אם למטרות רפואיות או למטרות פנאי. העובדה שבמקרה הנוכחי נמצאו זרעי השיכרון השחור בתוך עצם חלולה של כבשה או עז, אשר נאטמה בפקק זפת שהוכן מקליפת עץ ליבנה שחורה, מעידה על כך שהזרעים אוחסנו שם במכוון, ולא למטרת עישון כפי שסברו תחילה", הסבירה ד"ר גרוט.
בצפון- מערב אירופה תועדו עד כה רק ארבעה אזכורים נוספים של שימוש בשיכרון שחור, המעידים על כך שנעשה בו שימוש מכוון. רק אחד מהם, מדנמרק של ימי הביניים, נמצא בכלי קיבול. הזרעים שד"ר גרוט ועמיתיה בחנו במחקרם, מייצגים את הדוגמה הראשונה בה זרעי שיכרון שחור נמצאו בכלי קיבול מהתקופה הרומית. על כן, תרומתו של המחקר חשובה פי כמה להעשרת הדיון בדבר ההבחנה בין עשבים שוטים לצמחים תרבותיים בהקשרים ארכאולוגים.