מיונקים עטויי פרווה שחורה-לבנה, לאמצעי לפיזור הפגנות והפרות סדר. הבואש מוכר בעיקר בשל הנוזל המצחין שמיניו השונים מתיזים על טורפיהם בשעת סכנה ובשל צבעם. אולם בשנת 2005 החל פיתוח נשק אל-הרג על ידי המחלקה לפיתוח אמצעים טכנולוגיים של המשטרה, שהפך את הבואש גם לשם שמזוהה כאמצעי לפיזור הפגנות.
תיעוד מכתזית של המשטרה שוטפת את המפגינים לריצפה בי-ם
(צילום: רוני גרין שאולוב)
השימוש הראשון בבואש היה בשנת 2008, במהלך הפגנות של פעילי שמאל ופלסטינים כנגד גדר ההפרדה. ב-2009 נכנס הבואש לשימוש גם בקרב כוחות צה"ל ביהודה ושומרון.
התכונה הידועה ביותר של הבואשים על ארבע היא בלוטות הריח המפותחות שלהם, המשמשות אותם כאמצעי הגנתי. שתי בלוטות שנמצאות בפי הטבעת מייצרות תערובת של חומרים כימיים (2-1 מ"ל) שכוללים תרכובת גופרית מצחינה, שאותה מפיצים הבואשים למרחק של כ-3-2 מטרים.
בנוסף לריח, החומר הזה אינו מסיס במים (מה שמקשה על היכולת להיפטר ממנו) ויכול לגרום לגירוי ואף לעיוורון זמני במקרה של פגיעה בעיניים.
"בעת התקפה, הבואש מפנה את גבו לטורף ומתיז את ההפרשה המסריחה. ישנם מינים שאפילו עומדים על הגפיים הקדמיות בזמן התזת החומר המצחין מגופם, לו לוקח מספר ימים להתחדש", מסביר פרופ' אלי גפן מהפקולטה למדעי החיים ע"ש ג'ורג ס' וייז באוניברסיטת תל אביב. "למעשה, ביכולתו של הבואש להתיז את החומר המסריח מספר פעמים, כששקי החומר המותז לא מתרוקנים לאחר התזה אחת, למרות שבמירב המקרים התזה בודדת מספקת לבואש את הזמן שדרוש לו לברוח מהטורף".
פרופ' שלמה מגדסי מהמכון לכימיה וממרכז קזאלי לכימיה יישומית באוניברסיטה העברית בירושלים, התייחס לריח של הבואש המשטרתי: "להבדיל מהרכב החומר שמתיז הבואש על ארבע, על הרכב החומר של אמצעי פיזור ההפגנות והפרות הסדר אין כמעט מידע גלוי, מלבד שזו תמיסה מימית של שמרים וסודה לשתייה, שבה יוצרים השמרים חומצות אמינו בעלות ריח כבד".
לדבריו, "בהסתמך על ההנחה שאכן גורמי הריח בבואש המשטרתי הינם חומצות אמיניות, יש שתי חומצות אמינו אפשריות ליצירת הריח המסריח: מתיונין (Methionine) וציסטאין (Cysteine), אם כי אני מסייג ואומר כי ייתכן שישנם בבואש חומרים אחרים או נוספים שתורמים לריח הרע".
פרופ' מגדסי סיפר על כך שהחומר נבדק במעבדה. "בניסויי המעבדה שערכנו, אכן מצאנו כי תמיסה של שתי חומצות האמינו הללו, שגם בנוכחות חומרים דמויי סודה לשתייה היא בעלת ריח נורא", הוא אומר. פרופ' מגדסי מוסיף ומדגיש כי אם הרשויות מתיזות חומר כזה על בני אדם, עליהן לפרסם את מסמך MSDS (גיליון בטיחות חומרים) של החומר - גיליון המכיל מידע הנוגע למאפייניו של חומר מסוים, לרבות הנהלים לטיפול או לעבודה עם חומר זה בצורה בטוחה, מאפיינים פיזיקליים (נקודת התכה, נקודת רתיחה ונקודת התלקחות), רעילות, השפעות בריאותיות, הוראות אחסון, הובלה וסילוק, ונהלים לטיפול בשפיכה.
"גיליון שכזה יוכל לספק קצה חוט על הרכב החומר, ומן הראוי שמידע זה יהיה גלוי לכולם, אחרת מקרה של התזת כל חומר לא ידוע עלול להביא לתוצאות בריאותיות קשות", מבהיר פרופ' מגדסי.
