באטמן הפך לגיבור-על הלוקח את החוק לידיים לאחר שראה את הוריו נרצחים. יכולות הלחימה בפשע של וונדר וומן הן הודות להיותה בת אלים ולאימונים האתלטיים שעברה בילדותה. כמוהם, גם לנו בני התמותה יש סיפורי מוצא על עצמנו, אם כי מעט פחות דרמתיים. לדוגמה, ייתכן שאתם נוהגים לספר שירשתם את השכל של אמא או את הביטחון העצמי של אבא או שאהבת הבישול שלכם מגיעה מהשעות שביליתם עם סבתא במטבח.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אחת השאלות המרתקות ביותר לגבי מה שעושה אותנו למי שאנחנו היא עד כמה האישיות, היכולות ותחומי העניין שלנו מקורם בגנים שלנו, וכמה בסביבת הילדות. במילים אחרות – תורשה או סביבה? אבל יש השפעה שלישית, שעד לאחרונה חמקה מתחת לרדאר: אקראיות. ליתר דיוק, אירועים מקריים המשפיעים על תאי העצב בזמן שהמוח מתפתח. זו חתיכת החמצה, כי המחקר העדכני מלמד שתפקידה של האקראיות בעיצוב מי שאנחנו עשוי להיות גדול הרבה יותר מגורמים סביבתיים, ובמקרים מסוימים גם מגורמים גנטיים. אם זה נכון, עלינו לראות את עצמנו כתוצר של תורשה, סביבה ו"רעשי רקע".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
שאלת האקראיות אינה מעניינת רק חוקרי מוח: יש לה השלכות עמוקות על כולנו. נוכל להפסיק להתלבט כל כך בהחלטות הורות, וגם (סליחה, פרויד) אולי גם להפסיק להטיל את מלוא האשמה על ההורים שלנו. "יש לנו נטייה לפתח הסברים נרטיביים להבדלים שאנו רואים בין אנשים", אומר בנג'מין דה ביבורט מאוניברסיטת הרווארד. "אבל ככל שצללתי יותר למחקר בתחום, כך אני מהרהר יותר באפשרות: אולי באמת הכול מקרי".
שאלות על החשיבות היחסית של הטבע המולד שלנו מול בית הגידול שבו התפתחנו הן ותיקות ועתיקות, ואפילו צצו בוויכוחים שניהלו הפילוסוף היווני אפלטון ותלמידו אריסטו. אבל הביטוי הקליט "תורשה מול סביבה" (באנגלית Nature\Nurture) הגיע מהמדען בן המאה ה-19 פרנסיס גלטון, חלוץ בתחום החדש דאז של תכונות תורשתיות. גלטון גם תרם להפצת תורת האאוגניקה - הרעיון המרתיע שיש למנוע מאנשים בעלי תכונות "לא רצויות" להביא לעולם ילדים.
מדענים מודרניים עדיין נאבקים כיום לנתק את תחום הגנטיקה ההתנהגותית מעברה המביש, אך בד בבד נרשמה התקדמות ביכולת למדוד את ההשפעה היחסית של גנים וסביבה על תכונות כמו אינטליגנציה, מופנמוּת או שליטה עצמית. ברוב המקרים קשה לפרום את הקשר בין תורשה לסביבה, מכיוון שילדים בני אותה משפחה יחלקו לרוב גם את הדנ"א וגם את סביבת הגידול. לשם דוגמה, נניח שילדים שהוריהם הרבו להקריא להם סיפורים בינקותם גדלים להיות תלמידים מצטיינים בבית הספר. הסבר אפשרי הוא החשיפה המוקדמת שלהם לספרים שעוררה את העניין שלהם בלמידה. לחלופין, ייתכן שהם פשוט ירשו "גנים של קריאה" מהוריהם.
גנטיקאים נוהגים להתמודד עם שאלות כאלה באמצעות שני סוגי מחקר. הסוג הראשון הוא דרך השוואה בין תאומים זהים לתאומים לא זהים. תאומים זהים חולקים ביניהם כמעט את כל הדנ"א שלהם, ואילו תאומים לא זהים חולקים רק מחצית מהדנ"א, כאשר ההנחה היא ששתי הקבוצות חולקות סביבת גידול משותפת במידה דומה. סוג שני של מחקר משווה בין זוגות של אחים ביולוגיים לזוגות של אחים שאחד מהם אומץ כבר בהיותו תינוק. גם כאן ההנחה היא ששתי הקבוצות חולקות סביבת גידול משותפת במידה דומה, אך זוגות האחים הביולוגיים חולקים מחצית מהדנ"א שלהם, ואילו זוגות האחים שאחד מהם מאומץ אינם חולקים כל קשר גנטי.
בתום כמה עשורים של מחקרים כאלה, שכללו מאות ואף אלפי משתתפים, כבר שוררת הסכמה רחבה: מבין ההשפעות שאנו יודעים למדוד, הגנים הם שעושים את רוב העבודה. הנתון המדויק משתנה בהתאם לתכונה (אושר, חוסן וכדומה), אבל לרוב הדנ"א יהיה אחראי לכמחצית מהשוני בין אנשים. לעומת זאת, השפעות סביבת הגידול קטנות משמעותית, ונעות מ-17 אחוזים בלבד עד אפס אחוזים. "במחקרי אימוץ, המתאמים בין תכונות של בני המשפחה לבין תכונות הילדים המאומצים הם למעשה אפס", אומר אריק טורקהיימר מאוניברסיטת וירג'יניה. יוצא דופן בולט הוא תכונת האינטליגנציה, שבה השפעת סביבת הגידול מגיעה לכ-25% במהלך הילדות, אם כי השפעה זו מצטמצמת לכמעט אפס בבגרות, בזמן שכל ההשפעות של חממה חינוכית או הורות דוחפת מתפוגגות, ולאנשים יש הרבה יותר שליטה על חייהם האינטלקטואליים.
הממצאים מגיעים גם עם תווית אזהרה: במקרים של התעללות בילדות, ההשפעות הסביבתיות יכולות להיות גדולות ומתמשכות. "אין ספק שאם נועלים ילד בארון, יהיו לכך נזקים", אומר הגנטיקאי רוברט פלומין מקינגס קולג' בלונדון, שכתב על הממצאים הללו בספרו Blueprint: How DNA makes us who we are (בתרגום חופשי: "תוכנית עבודה: כיצד הדנ"א הופך אותנו למי שאנחנו"), שיצא ב-2018. "אבל אנחנו שואלים מדוע ילדים באוכלוסייה טיפוסית שנחשפים לאותה סביבת גידול טיפוסית יוצאים שונים זה מזה".
למרות העדויות המשכנעות, הרעיון שלהורות יש השפעה מתמשכת מועטה בלבד על האינטליגנציה והאישיות של הצאצאים לא אומץ בהתלהבות מחוץ לתחום הגנטיקה ההתנהגותית. אחת הסיבות היא המשמעויות החברתיות והפוליטיות שלו: לא רק הכתם שהותירה האאוגניקה, אלא גם משום שיש כיום נטייה לאלה הנמצאים בצידה הימני של הקשת הפוליטית לזקוף כמה מתחלואי החברה לחובת הגנטיקה האנושית. גישה כזו מביאה את יריביהם מהשמאל לדחות את הממצאים של המחקרים המראים שהגנים אכן כה משפיעים. בעיה נוספת היא שישנם מחקרים רבים הטוענים להשפעות חזקות של הסביבה המוקדמת על המשך החיים, אולם כל מחקר כזה שאינו עושה שימוש בשיטות התאומים או האחים המאמצים כדי לשלוט בהשפעת הגנים, הוא לקוי מיסודו.
אבל גם מחקרים מהימנים ומכובדים עשויים להשתמש בניסוחים שתורמים לבלבול. כך למשל, נניח שמחקר מסוים גילה שהגנים אחראים למחצית מהשונות במנת המשכל (IQ) בין מבוגרים. החוקרים בדרך כלל ידווחו שהם גילו שהגנים אחראיים ל-50% מההבדלים, ואילו "הסביבה" אחראית לשאר. הם משתמשים במונח "סביבה" כדי לתאר את כל מה שאינו גנים. לפעמים הם אפילו מדגישים את אותה תרומה סביבתית כביכול, כדי להראות שהם לא מאמינים שאנחנו עבדים לגנים שלנו, מסביר קווין מיטשל, נירוגנטיקאי בטריניטי קולג' בדבלין. "זה ניסוח מסווה של מי שחושב שלגנטיקה יש קונוטציות אפלות".
הדברים מתבהרים כאשר החוקרים מחלקים את הגורמים הלא גנטיים הללו לשני סוגים: "סביבה משותפת" ו"סביבה לא משותפת". הראשונה דנה בסביבה שילדים בני אותה משפחה חולקים, וכוללת את כל מה שבדרך כלל היינו חושבים עליו כעל סביבת גידול, כמו סגנון הורות, הכנסה משפחתית, סוג החינוך, וכן הלאה. זו הסביבה שנמצאה בעלת השפעה של 0 עד 17 אחוזים במחקרי התאומים והאימוץ. בהנחה שהגנים אחראיים לכ-50% מהשונות שלנו, חשבון פשוט יסיק שבין 33 ל-50 אחוזים מההבדלים מקורם במשהו אחר: וזה מה שקיבל את השם (הלא מאוד מוצלח) "סביבה לא משותפת". מה היא כוללת נותר לא ידוע, ובכל זאת, לפי אותו חשבון פשוט, ההשפעה שלה מאפילה על זו של סביבת הגידול ולעיתים אף משתווה להשפעת הגנים. אפשר לקרוא לה "החומר האפל" של סיפור המוצא שלנו.
מאיזה סוג של השפעות עשוי החומר האפל להיות מורכב? במשך זמן רב הניחו גנטיקאים התנהגותיים שהוא מורכב מאוסף של גורמים קטנים רבים, ככל הנראה טריוויאליים מכדי שאפשר יהיה למדוד אותם או אפילו לזכור אותם, כמו למשל מפגשים מקריים עם מורים או חברים, מחלות ילדות קלות, או קשרים רומנטיים בשנים מוקדמות. דמיאן מוריס, עמיתו של פלומין בקינגס קולג' בלונדון, ממחיש זאת בדוגמה היפותטית של זוג תאומים זהים היושבים כתף לכתף בכיתה, אולם "אחד בוהה בחלון ודעתו מוסחת מציפור שעפה, בדיוק בזמן שהתאום השני מתלהב מהסיפור של המורה על שיר מסוים – ומאותו רגע יפתח אהבה לשירה שתלווה אותו לכל חייו".
ההשפעה של מה שמכונה "סביבה לא משותפת" מאפילה על זו של סביבת הגידול ולעיתים אף משתווה להשפעת הגנים. אפשר לקרוא לה "החומר האפל" של סיפור המוצא שלנו
אבל חוקרי חיות מצאו עדויות הולכות ומתרבות לכך שלפחות חלק מההשפעות המקריות שמעצבות אותנו עשויות לנבוע מאירועים אקראיים שהתרחשו במוח לפני הלידה. כדי להבין זאת צריך להבין תחילה כיצד נוצר המוח. פעמים רבות יש נטייה לתאר את הדנ"א כ"תוכנית העבודה" של הגוף – מונח שמופיע גם בכותרת ספרו של פלומין. דימוי כזה גורם לנו לדמיין את הגנים כמחזיקים בדיאגרמת חיווט מדויקת עבור 86 מיליארד תאי המוח האנושיים ו-1,000 טריליון הקשרים שביניהם (הסינפסות). אבל אין זה כך. הגנים המעורבים בהתפתחות המוח דומים יותר למתכון להכנת עוגה, רק כזה שבו ההנחיות אינן מדויקות ומשאירות מקום למידה של עמימות. זאת משום שבכל שלב חדש (למשל, כאשר תאי מוח עובריים משתכפלים או נודדים למיקומים חדשים או מתקבעים כסוג מסוים של תא), התאים המעורבים מתנהגים מעט שונה, וכך אותו שלב מתבצע מעט אחרת באנשים שונים, גם אם הם זהים גנטית.
"כולנו יוצאים לדרך עם הגנום האינדיווידואלי שלנו, והתפתחות האורגניזם תהיה על סמך המידע בגנום הזה, אבל תוך כדי ההתפתחות נוספות הווריאציות הספציפיות לאותו אדם", מסביר מיטשל. או, כפי שהוא מנסח זאת בספרו מ-2018, "Innate: How the wiring of our brains shapes who we are" (בתרגום חופשי: "טבע מולד: כיצד החיווט של מוחנו מעצב את מי שאנחנו"): "אי אפשר לאפות את אותה עוגה פעמיים".
אין לנו דרך לצפות בהתפתחות הזו בעוברים אנושיים, מכיוון שהשיטה המשמשת כיום להדמיית דיאגרמת החיווט של המוח הורסת אותה תוך כדי התהליך. היא גם מייגעת מאוד, שכן היא מצריכה לחתוך את רקמת המוח לאלפי פרוסות דקות במיוחד, ולכן משמשת בעיקר לחקר בעלי חיים עם מוח קטן מאוד, כמו תולעים וזבובי פירות, וכן חלקים של מוח עכברים.
הממצאים הראשוניים ממחקרים אלה מראים שגם אצל בעלי חיים זהים גנטית שגדלו בתנאים דומים ככל האפשר, עדיין יהיה חיווט מוח מעט שונה. כך למשל, מחקר של דה ביבורט ועמיתיו גילה שלזבובי הפירות יש העדפה מולדת וארוכת טווח לפנות שמאלה או ימינה תוך כדי הליכה, העדפה הנשלטת על ידי דפוס החיווט של תאי מוח הנקראים נֵירונים קולומנריים. הוא וצוותו גילו שצאצאי הזבובים לא ירשו את הנטייה הזו מהוריהם, ושהשונות נותרה אפילו בקבוצה של זבובים זהים מבחינה גנטית. החוקרים הגיעו למסקנה שהדבר מלמד שהסיבה היא אירועים אקראיים פנימיים. בשנת 2020, קבוצה אחרת של חוקרים מצאה שהבדלים בחיווט המוח מביאים לשונות אקראית במידת המשיכה של זבובים לדפוסי פסים בעלי ניגודיות גבוהה.
בדומה לרוב בעלי החיים, גם מוחם הזעיר של הזבובים הוא סימטרי באופן כללי, ולכן אסטרטגיה נוספת היא לחפש הבדלים בין הצד השמאלי לימני של המוח. בגישה זו יש סיכוי גבוה אפילו יותר שההבדלים שיימצאו יהיו תוצאה של מקרה, מכיוון ששני צידי המוח נוצרו על ידי אותה מערכת גנים ונחשפו לאותה סביבה. חוקרים מגלים יותר ויותר שתיתכן אסימטריה בין שני הצדדים ברמה של תאי מוח בודדים. לדוגמה, כשמדובר בנירונים מסוג פרוג'קשן (סוג של תא עצב במוח הקשור לריח), בכל צד של המוח יכולים להיות רק שניים, שלושה או ארבעה מהם.
לפי שעה אין דרך לעשות את הניסויים הללו בבני אדם, אבל הביולוגיה המשותפת שלנו עם זבובים מרמזת על הקבלות. "דברים שמוצאים בזבובים ברמה המולקולרית נוטים להיות נוכחים בבני אדם ברמה המולקולרית", אומר דה ביבורט. יתרה מזו: אף שאיננו יכולים עדיין לייצר דיאגרמת חיווט מוח של יצורים גדולים יותר, עצם ההתבוננות בהתנהגות מלמדת שבעלי חיים זהים מבחינה גנטית יכולים להיות שונים בתכונות, כמו תוקפנות מולדת או התנהגות חקרנית. ממצאים אלה התגלו בעכברים, סרטנים וארמדילים, ועשויים לזכות בהכרה רחבה יותר הודות לתעשייה הגדלה של שיבוט חיות מחמד. מוקדם יותר השנה פורסמו ידיעות על אישה מטקסס ששילמה 25 אלף דולר כדי לשבט את החתול האהוב שלה לאחר מותו, וגילתה שאף שחיית המחמד החדשה נראתה בדיוק כמו המקורית, האישיות שלה הייתה שונה לחלוטין.
המנגנונים העומדים בבסיס האירועים המקריים הללו בהתפתחות המוח רק מתחילים להתגלות. לא ברור גם מתי מתרחשים האירועים המכריעים. מבין הגנטיקאים המתמחים בבני אדם, יש הסבורים שקיים סיכוי גבוה יותר שאירועים כאלה יקרו לבני אדם במהלך הילדות מאשר בהיותם עוברים ברחם. השערה זו מתבססת על מחקרי תאומים שמצאו שההשפעה של סביבה לא משותפת משתנה במהלך הילדות. לדוגמה, כאשר מודדים את מנת המשכל של תאומים זהים, ייתכן שתאום אחד יציג תוצאה גבוהה יותר בגיל צעיר, אך כמה שנים לאחר מכן ההבדל ייעלם או אפילו יתהפך. "אם רעש רקע התפתחותי ברחם היה אחראי להבדלים בסביבה הלא משותפת (למשל, עוברים שאצל חלקם התפתחו נירונים בכיוון המשפר את האינטליגנציה ואצל אחרים התפתחו נירונים בכיוון האחר), היינו רואים הבדלים שנותרים לאורך זמן", אומר מוריס.
אירועי חיווט מוח אקראיים עשויים לעצב את מי שאנחנו אפילו הרבה אחר הילדות. מדעני מוח נהגו לחשוב שהמוח האנושי מסיים להבשיל בשנות החיים הראשונות, אבל סריקות מוח עדכניות מלמדות שהמוח ממשיך להתפתח במהלך גיל ההתבגרות ואפילו בשנות הבגרות הראשונות. אזורי מפתח רבים במוחם של בני נוער עוברים תהליך הנקרא "גיזום עצבי", שהוא אובדן של קשרים בין תאי מוח. נהוג היה להניח שזו תגובה ישירה לסביבה, אבל האמת צריכה להיאמר שאנחנו יודעים מעט מאוד על המנגנונים והגורמים לגיזום עצבי, לכן ייתכן שאירועים אקראיים ממלאים כאן תפקיד, ולו חלקי.
אירועים אקראיים הם מעצם הגדרתם אירועים שקשה לצפות מראש, ולכן קשה גם לחקור אותם. דה ביבורט מקווה שעוד תובנות יגיעו ממחקרים על "מיני-מוח", שהם כדורים זעירים של רקמה עצבית שגודלו במעבדה, ומשכפלים כמה היבטים של מבנה המוח של העובר. אפשר לגדל מיני-מוחות אנושיים הזהים מבחינה גנטית באותם תנאי תרבית, ולאחר מכן לפרוס אותם כדי לזהות את דיאגרמות החיווט שלהם. לחלופין, אם יום אחד נפתח טכניקות סריקת מוח חזקות ולא הרסניות, אפשר יהיה להשתמש בהן על תאומים זהים כדי לזהות הבדלים מבניים בין רשתות הנירונים במוחם.
על חלק מ"רעשי הרקע" אפשר להתווכח אם מקורם באירועים שהם אקראיים באופן מוחלט, כפי שפיזיקאים היו מגדירים אקראיות, או שפשוט מדובר באירועים בלתי ניתנים למדידה, אבל פלומין אומר שאין זה משנה. "מנקודת מבט מעשית, חלק גדול מההבדלים בהתנהגות שלנו הוא בעצם בלתי צפוי", הוא אומר.
גישה חדשה זו להבנת התפתחות המוח עשויה לעורר חילוקי דעות. התנגדות צפויה להגיע מכיוון ענף הפסיכואנליזה, שהעוסקים בו ידועים כמי שנוהגים לומר ללקוחותיהם : "ספרו לי על ילדותכם". אין ספק שהרעיון שהנפש שלנו מושפעת עמוקות מהאופן שבו גדלנו נטוע עמוק בתרבות שלנו, מיצירות ספרותיות ועד ספרי עצות להורות. אם אירועים אקראיים באמת גוברים על השפעת ההורים, נראה שהדבר שולל את אחת מהפואמות המודרניות הידועות שנכתבו בשפה האנגלית: This Be the Verse, מאת פיליפ לרקין, הנפתחת במילים: "They fuck you up, your mum and dad" (ובתרגום חופשי: "אבא ואמא כבר ידפקו אתכם"). אבל השפעת יד המקרה כנראה לא תפתיע הורים, שרואים במו עיניהם את ההבדלים הברורים באישיות של ילדיהם למרות מיטב מאמציהם לתת לכולם יחס שווה.
לעת עתה, רוב ההשפעות האקראיות הללו הן בגדר תעלומה. עבור חלקנו, סימני השאלה מאחורי כוח כה עוצמתי על נפש האדם עשויים להיות מקור לחרדה קיומית, אבל עבור אחרים ייתכן שמדובר בבשורה משחררת. "היינו כל כך נעולים על תורשה מול סביבה כשני המקורות היחידים לשונות, כשלמעשה המסלולים המקריים הם אלה שעושים אותנו ייחודיים ובלתי ניתנים לשכפול", אומר מיטשל. "יש בזה משהו שמעיד על כוח החיים".
