אירועי מזג האוויר הקיצוניים שמתחוללים בעולם כולו בחודש האחרון, כחלק משינויי האקלים וכסממן לעוצמה של משבר האקלים, כמו גם לעובדה שהוא כבר כאן ועכשיו, מחייבים אותנו לעשות גם חשבון נפש מקומי. נכון, אצלנו יש עכשיו רק "גל חום קטן", עם עומס חום כבד עד קיצוני, ולא מדובר בינתיים בשיאים חדשים, ובמילא הקיץ הישראלי חם, אז מה חדש? אבל האירועים הנוכחיים והתחזיות לעתיד לא מנבאים בשורות טובות, והזיכרון שלנו קצר מדי, וכך גם הזיכרון של ראשי הרשויות המקומיות וממשלת ישראל.
במאי 2020 שרר בישראל גל חום קיצוני, ובתחילת ספטמבר אשתקד מדדנו טמפרטורות שיא ביום ובלילה, בירושלים, באילת ובמקומות נוספים. אירועים אלה גם הובילו לשבירה של שיאי צריכת החשמל פעם אחר פעם. בחורף האחרון חווינו גם כמה אירועי גשם קיצוניים, עם ממטרים עזים והצפות בכל רחבי הארץ, וגם בחורף שלפניו, ואלה גרמו להרוגים ולהרס רב. בין לבין היו גם תקופות ארוכות של עצירת גשמים ויובש.
תחזית ynet עם דני רופ: הולך להיות חם מאוד
(צילום: משה מזרחי)
לפי התחזית של השירות המטאורולוגי הישראלי: "הטמפרטורה הממוצעת בישראל עלתה בכ-1.4 מ"צ מ-1950 ועד 2017 והיא צפויה להמשיך ולעלות עוד בכמעלה אחת עד 2050". יתרה מכך, "העלייה בולטת במיוחד בעונת הקיץ", ו"חלה עלייה במספר הימים והלילות החמים וירידה במספר הימים והלילות הקרים ומגמה זו צפויה להימשך." זאת ועוד, "לפי התרחיש החמור, הטמפרטורה הממוצעת בישראל צפויה להמשיך ולעלות בכ-4 מ"צ עד סוף המאה הנוכחית". וגם "נראה כי שיעור ההתחממות עשוי להגיע לתוספת של 5 מ"צ לטמפרטורות המינימום בקיץ, בהתאם לתרחיש החמור". המשמעות היא שגלי החום הנוכחיים יהפכו בעתיד הקרוב לשגרה, ושעלינו להיערך ליום יום אחר ולאירועי שיא קיצוניים יותר.
מדינת ישראל לא ערוכה למשבר האקלים, על אף שהכתובת על הקיר כבר שנים ארוכות ושישראל נמצאת במקום שמועד לפורענות מבחינת ההשלכות של משבר האקלים. יתרה מכך, למרות הסימנים המקדימים הרבים, המקומיים והגלובליים, אצלנו ממשיכים בעסקים כרגיל.
לשירות המטאורולוגי הישראלי אין את אמצעי המחשוב הדרושים לחיזוי מדויק של גלי חום, שברי ענן או סופות, ולניבוי טוב של שינויי הטמפרטורה ומשטר הגשמים בעתיד.
הרשויות המקומיות ממשיכות בתכנון עירוני ובבנייה, שלא רק שאינם מוטי אקלים אלא גם מנוגדי אקלים, מבלי התייחסות לאיגום, חלחול ותיעול של מי נגר, קירוי והצללה של המרחב הציבורי ועוד. גם הפרויקטים שמתהדרים בתקני בנייה ירוקה שונים עושים לרוב רק את המינימום ההכרחי (כאשר התקן הישראלי לבנייה ירוקה (ת"י 5281) שיצא לפועל לפני 15 שנים הפך למחייב רק השנה - תקן המחייב שימוש במגוון שיטות, תהליכים וחומרים בתכנון, בפיתוח השטח ובבנייה, וכן בתפעול המבנים). התקן גם לא מותאם להתמודדות מלאה עם ההיבטים השונים של משבר האקלים.
בשנת 2011 הוקם מרכז ידע ישראלי להיערכות לשינויי האקלים, במטרה "לרכז את הידע המדעי הקיים בנושא ההיערכות לשינויי האקלים, לזהות פערי ידע, לתאר את הסיכונים והשלכות שינויי האקלים על תחומים שונים (אנרגיה, מים, מגוון ביולוגי, תכנון ובנייה, תחבורה, בריאות, כלכלה, חוסן לאומי ועוד-ע.ו.) ולתת בסיס מדעי לגיבוש מדיניות לאומית. בנוסף, מטרת מרכז הידע הייתה "לאגם ידע וטכנולוגיות ישראליות אשר ישווקו וייושמו הן במדינת ישראל (משרדי הממשלה השונים) והן במדינות יעד אחרות." כל זאת כדי "לקבל החלטות מושכלות ומבוססות מדעית." אבל המרכז קיבל תקצוב רק לשנתיים, ומאז כמעט ואינו פועל, וגם התקציבים למחקר מקומי בנושאי הסתגלות והתמודדות עם משבר האקלים זעומים.
זאת ועוד, למרות החלטת ממשלה 474 משנת 2009 בנושא "היערכות ישראל לשינוי אקלים - היערכות ומוכנות לשינוי אקלים והפחתת פליטות גזי חממה", ותוכנית מקיפה, חדשנית ובעיקר בין-משרדית ל"היערכות ישראל להסתגלות לשינוי אקלים: המלצות לממשלה לאסטרטגיה ותכנית פעולה לאומית", שהוגשה לממשלה ופורסמה בשנת 2017, דבר לא יושם ולא תוקצב.
מבקר המדינה הכריז זה מכבר, ובצדק, כי "משבר האקלים הוא אירוע גלובלי משמעותי, שכל מדינה צריכה לשים על סדר היום שלה ולהיערך להשפעות של שינויי האקלים", והודיע כי בחודשים הקרובים יפרסם משרדו דו"ח מיוחד ומקיף על התמודדות מדינת ישראל עם משבר האקלים. הדו"ח מתוכנן לצאת לקראת פסגת האקלים של האו"ם, שאמורה להתקיים בנובמבר הקרוב בגלזגו, אבל פרומו לדו"ח המקיף ראינו בדו"ח קטן שיצא לאחרונה בנושא היערכות הרשויות המקומיות לאירועי שיטפונות, או בעצם אי היערכות. ואני מקווה שלא עשיתי ספויילר לדו"ח המבקר, אבל אני בטוח שאתם מבינים מה יהיה כתוב בו.
הביטוי "לא לעולם חוסן" (משלי כז' כד') מגלם את כל התפיסה של משבר האקלים בישראל ואולי אף בעולם. ביטוי זה, המתייחס לכוחות הייחודים והרבים שיש לו לאדם, כוחות פיסיים ונפשיים, מציג טענה שהכוחות הללו לא יעמדו לאדם ולאנושות לנצח. לכן אין לבטוח בעוצמה ובכוח כי הם מוגבלים בזמן, ועלינו לחזור לממדנו האמיתיים, ולסגל לעצמנו יותר ענווה. אולם הביטוי הזה מתייחס בעיקר לעובדה שצריך לשנות פרספקטיבה ולהתייחס לכוחות אלה במבט אל העתיד ולא במבט אל העבר. מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להמשיך ולטמון את הראש בחול. משבר האקלים הוא עובדה מוגמרת, האיומים ברורים, הדחיפות ידועה. עכשיו הממשלה החדשה, שחרטה על דיגלה גם את ההתמודדות עם משבר האקלים, צריכה לפרוע את החוב ולהציג קבלות.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
