בסוף שנות ה-80 של המאה הקודמת קרו שני דברים שהשפיעו על דוקטורנט צעיר, שלמד באוניברסיטת הרווארד בארצות הברית. האחד היה סופה של המלחמה הקרה - וכתוצאה מכך הפחתת הסיכון למלחמה גרעינית כלל עולמית, והשני הוא מפגש עם מנטור ששינה את תפיסת עולמו. האירועים האלו הובילו את פרופ׳ רונלד מיטשל להתעניין בקשר שבין פוליטיקה לסביבה, וכפועל יוצא מכך להקדיש את הקריירה שלו לחקר אמנות סביבתיות בינלאומיות ויחסים בין מדינות סביב משבר האקלים.
ב-30 השנים האחרונות הספיק מיטשל לפרסם עשרות מאמרים וארבעה ספרים, והיום הוא מכהן כפרופסור באוניברסיטת אורגון, שם הוא מלמד יחסים בינלאומיים ופוליטיקה סביבתית. בעקבות פועלו, הוזמן מיטשל להיות אחד הדוברים המרכזיים בוועידה השנתית ה-52 למדע ולסביבה שתתקיים ב-25–26 בספטמבר באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
"לא התקדמנו מספיק"
לדברי מיטשל, המנטור שפגש בימי הדוקטורט שלו הציע לו להתמקד בבעיה מתהווה בשם ההתחממות הגלובלית. "הוא עודד אותי ללמוד על שינויי האקלים והגנה על הסביבה", מספר מיטשל. "נוסף לו, היו גם מנטורים אדיבים אחרים שעזרו לי לפתח עניין סביב השאלה: האם לחוק הסביבתי הבינלאומי יש יכולת משמעותית לנתב מחדש את התנהגותה של מדינה אל עבר המטרה המשותפת של הפחתת האיומים השונים שבני האדם גורמים לסביבה?"
התעניינות זו הובילה את מיטשל לעבוד על שני פרויקטים שונים, האחד הוא מחקר על האופן שבו הסכמי סביבה בינלאומיים הובילו מדינות להתנהג אחרת מאיך שהן היו מתנהגות בדרך כלל, והפרויקט השני הוא יצירת מאגר עבור כל אותם הסכמים בינלאומיים בין מדינות שניהלו משא ומתן כדי להגן על הסביבה בהיבטים שונים.
השאלה המתבקשת במקרה הזה היא האם אכן להסכמים סביבתיים בינלאומיים דוגמת ״הסכם פריז״ יש השפעה ממשית על הסביבה? לדברי מיטשל, התשובה היא שחלק מההסכמים יעילים וחלק לא. "להסכמים רבים יש השפעה מועטה עד אפסית על התנהגות המדינה. סיבה אחת לכך היא שמשבר האקלים הוא ׳בעיה מרושעת׳ שקשה לפתור", הוא אומר. "סיבות אחרות הן שמדינות המעורבות בהסכם לא מעוניינות בפעולה תקיפה לתיקון הבעיה, או שחלק מהמדינות מעוניינות בפעולה כזו ואחרות לא, ויש גם את האפשרות שכל המדינות רוצות לפעול ביעילות, אך בפועל מפתחות מדיניות שלא עובדת טוב במיוחד".
הפעולות היעילות מול משבר האקלים, שאותן מיטשל מונה הן הפחתת פליטות גזי החממה, שיפור יכולת ההסתגלות לשינויי האקלים ברחבי העולם ושינוי הנורמה הקיימת לכדי הבנה שעלינו לנקוט בפעולה מהירה לצמצום משמעותי של השפעת האדם על החי והצומח בפלנטה. נוסף על כך, פעולות אלו צריכות להיעשות באופן שמיטיב עם קהילות שונות בעולם כדי לשפר את התנאים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים שלהן.
בהקשר הזה, מיטשל טוען שדווקא ״הסכם פריז״ ואמנות סביבתיות קודמות כמו אמנת המסגרת של האו"ם בנושא שינויי אקלים (UNFCCC) ופרוטקול קיוטו (אמנה בינלאומית בנושא התחממות כדור הארץ, ר״א), עזרו לשפר את הידע שלנו על ההשפעות של האנושות על האקלים, על קהילות בני האדם ועל שאר היצורים החיים בעולמנו. "האמנות גרמו למדינות מסוימות להגדיל את ההתחייבויות שלהן לנקוט בפעולה, ושינו את השיח כך שכעת כל המדינות מאמינות שהן נדרשות לפעולה אקלימית", הוא מסביר. "אני כמובן לא חושב שהתקדמנו מספיק עד היום, וההתקדמות שעשינו הייתה קטנה ואיטית מידי, אבל אולי ההצלחות המעטות שהשגנו יכולות להוביל אותנו לעבר גישות שיעבדו בעתיד מהר וטוב יותר מאשר בעבר".
תורם של השחקנים החיצוניים
במהלך השנתיים האחרונות ערך מיטשל מחקר המתמקד בסיוע לאנשים שחיים במדינות איים קטנות להיות עמידים וסתגלנים יותר לביטויים מקומיים של שינויי האקלים. "חקרתי את התנאים שבהם אסונות טבע הנגרמים על ידי האדם ומשבר האקלים יכולים לספק הזדמנויות לאמץ וליישם מדיניות הסתגלות לאקלים", הוא אומר. לדבריו, אסונות משנים את חיי השגרה של קהילה, וכתוצאה מכך ליותר חברי קהילה מתאפשר להשמיע את קולם, להשפיע על החלטות ולאמץ מדיניות שלא הייתה זוכה להתייחסות רצינית בתקופה שלפני האסון.
"לעתים קרובות אסונות אלו מובילים לשחקנים חיצוניים שנותנים לקהילה יותר גישה למשאבים פיננסיים, חומריים ואינטלקטואליים שיכולים לעזור לקהילה לעבור למסלול בר-קיימא, שמותאם ועמיד יותר לאקלים". לדבריו, שחקנים חיצוניים יכולים להיות חברות שיש להן אינטרסים כלכליים, וגם ארגונים בינלאומיים, ארגונים לא ממשלתיים וארגונים פילנתרופיים שיכולות להיות להם אג'נדות סביבתיות.
ההבדל בין לעשות את מה שאנחנו יכולים לבין לא לעשות כלום
על בסיס המחקר מיטשל טוען שגם מלחמה יכולה לאפשר חלון הזדמנויות לקידום מדיניות אקלים. בשלב הזה בריאיון אי אפשר להתעלם מהפיל שבחדר, וכשאני שואלת אותו איך אפשר לקדם בישראל שיקום שלוקח בחשבון את הסביבה, הוא שוקל את מילותיו ומדגיש שאינו בקיא במתרחש אצלנו מבחינה פוליטית.
לדבריו, המטרה העיקרית בדרך להחלמה מכל אסון היא היכולת להתאושש במהירות. "לעתים קרובות, הלחץ להתאוששות מהירה מוביל לבנייה מחדש בדרך שהייתה נהוגה לפני האסון, ובנייה טובה יותר (כלומר מקיימת, ר״א) צפויה לעמוד בפני התנגדות ניכרת מכיוון שהיא לוקחת זמן רב ויכולה להיות יקרה יותר", הוא מסביר. "התאוששות מוצלחת תהיה תלויה בזיהוי אסטרטגיות שיטיבו להתמודד עם העדיפות הנמוכה שניתנת לנושאים סביבתיים בתקופות של שיקום, כמו גם עם הלחץ לבנייה מחודשת במהירות".
לכן, המרכיב החשוב ביותר בעיני מיטשל כדי להתאושש מנזקי המלחמה הוא ליצור שיח בין כמה שיותר חברים וחברות בקהילה. "כמו בהחלמה מכל אסון, השיחה צריכה להיות על המטרות שלאחר ההתאוששות ואיך אנחנו רוצים להשיג אותן". הוא אומר. "שיחה קהילתית רחבה ומכילה יכולה לעזור בבניית חזון משותף לעתיד, ולמציאת הדרך המועדפת ביותר להגיע אליו".
לשאלה מה אנחנו האזרחים יכולים לעשות כדי לשנות את מדיניות האקלים של ישראל, מיטשל משיב שפעולות כמו הצבעה, שדלנות (Lobbying), מחאה, תרומות, מאמרים מדעיים ופרסומים בתקשורת הציבורית - כולן פעולות ראויות. "לכל אחד מאיתנו יש את המטרות והעקרונות לגבי איך היינו רוצים שהעולם ייראה. לכן כל אדם צריך להחליט מה נוח לו לעשות כדי לשנות את דעתם של פוליטיקאים", הוא אומר. "ההבדל בין לעשות את מה שאנחנו יכולים לבין לא לעשות כלום - הוא עצום".
לדבריו, אם כל אדם יעשה מה שהוא יכול כדי לעזור להתמודד עם משבר האקלים ברמה המקומית, הלאומית או הבינלאומית - לכולנו יהיה טוב יותר. בשלב הזה מיטשל מבקש להודות לעשייה של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה, ולכל אלו העוסקים בנושאי סביבה ואקלים בישראל. "אני לא יכול לדמיין את האתגר שהמלחמה מציבה בפניכם ואת המחיר היקר שהיא גובה מכם ומיקיריכם״, הוא אומר. ״אני רק יכול לשבח ולהודות לכם שגם ברגעים אלו אתם פועלים לעזור ולהגן על הסביבה שלנו".
הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה
