הצלם והצפר אורי סעדיה יצא לפני כחודש וחצי לצלם זוג עיטים זהובים במזרח השומרון, ויצא עם סדרת תמונות מרהיבה: נקבת העיט צדה גור חזירי בר, בעוד שאחד ההורים רודפים אחריה כדי לנסות ולמנוע את הגזירה (ללא הצלחה).
"אני עוקב אחרי זוג העיטים הזה מ-2019 באופן קבוע. ראיתי את הנקבה כשהיא עפה למצוק רחוק. חשבתי שתתיישב על סלע, ואז ראיתי פתאום חזיר בר. הצלחתי להתקרב יותר ולתפוס את התמונות", אמר. סעדיה הוסיף כי מראות של עיטים צדים חזרים בארץ הפכו ליותר פופולאריים בשנים האחרונות, עם התרבות של אוכלוסיית חזירי הבר בישראל.
4 צפייה בגלריה
עיט שמש בציד של חזיר בר צעיר
עיט שמש בציד של חזיר בר צעיר
(צילום: אורי סעדיה )
4 צפייה בגלריה
עיט שמש בציד של חזיר בר צעיר
עיט שמש בציד של חזיר בר צעיר
(צילום: אורי סעדיה )
לפי אתר הצפרות הישראלי של החברה להגנת הטבע, העיט הזהוב הוא הגדול שבעיטים ה"אמיתיים" (בני הסוג Aquila), ונחשב לעיט הטיפוסי והמייצג. ראשו גדול ומקורו חזק ובולט, הרגליים מוצקות והאצבעות ארוכות ומתאימות לדריסת טרף גדול כשועל. לבוש הבוגר חום כהה, עם עורף וסוככות על-כנף בצבע זהוב - אדמדם. הצעיר כהה ואחיד יותר, חסר את הכתם הבהיר בסוככות, אך בסיס זנבו ובסיס אברות היד שלו לבנים, ויוצרים דגם שבולט בעיקר בשעת התעופה.
אורך גופו הוא בין 80 - 93 ס"מ ומוטת כנף שלו: 190 - 225 ס"מ. משקלו הוא בין 3,550 - 5,720 גרם.
4 צפייה בגלריה
עיט שמש בציד של חזיר בר צעיר
עיט שמש בציד של חזיר בר צעיר
(צילום: אורי סעדיה )
הפרטים הנראים בארץ שייכים לתת-מין A. c. homeyeri, המקנן בדרום אירופה ובמזרחה, צפון אפריקה והמזרח התיכון. הפרטים בתת-מין זה קטנים, כהים יותר ולצעירים חלונות לבנים קטנים ודהויים יותר ביד.
עיטים זהובים מקננים באזורים הרריים ומצוקיים, כולל קניונים במדבר. טרפם של העיטים הזהובים - יונקים קטנים ובינוניים כמו ארנבות ושועלים. עוד בתפריט - יונים, חוגלות וגם זוחלים - בעיקר צבים, אותם הוא נושא אל על, ואז משחרר את טופריו ונותן לכוח הכבידה לעשות את השאר.
4 צפייה בגלריה
עיט שמש בציד של חזיר בר צעיר
עיט שמש בציד של חזיר בר צעיר
(צילום: אורי סעדיה )
תפוצתו רחבה, וכוללת את רוב שטחן של אירופה, אסיה וצפון אמריקה. האוכלוסייה העולמית מונה כ- 170,000 פרטים, ולפחות בצפון אמריקה היא ככל הנראה יציבה בגודלה.
בישראל הוא נחשב למקנן נדיר. 8-5 זוגות מקננים בחבל המדברי - במזרח השומרון, מדבר יהודה, הר הנגב ומזרחו. קיניו נתגלו בארץ לראשונה במהלך שנות ה- 1970, כשלקראת סופן הוערכה אוכלוסייתו בכ- 50 זוגות, כולל זוג אחד בהרי ירושלים וזוג אחד בדרום הגולן. מאז האוכלוסייה כאמור הצטמצמה מאוד, בעיקר בשל ציד ופגיעה בקווי חשמל.