בימי הסגר הראשונים, כאשר לכל אחד מאיתנו היה את ה-100 מטרים שלו, ברי המזל שהתגוררו סמוך לחלקת טבע קטנה מצאו בה עולם ומלואו. בחודש אפריל, כשהפריחה בשיאה, אדמת בור פראית בסוף הרחוב הייתה הדרך האולטימטיבית להימלט מהדיווחים על מגפת הקורונה ולנשום מעט אוויר. שני הילדים שלי, למשל, טיילו שם, קטפו חרציות והתבוננו בנמלים. יכולתי להרגיש עד כמה הטבע הוא גדול ומשמעותי עבורם.
זו הסיבה שספרה של תמר וייס-גבאי, "סתם שדה ריק" (הוצאת כנרת), קסם לי כל כך. זהו ספר ילדים שיכול לנטוע בילדים את האהבה לטבע שנמצא ממש ליד הבית, בין שהם גרים בעיר או בכפר. הטבע הישראלי נמצא לא רק בשמורות ובמדבר ובהרים ובחופים. הוא קיים בהמון מקומות קטנים שאנחנו אפילו לא מודעים לקיומם. פעמים רבות דווקא ילדים הם אלה שיודעים להעריך את היופי של הטבע העירוני. רק תחשבו על הפעם ההיא שהלכתם חסרי סבלנות עם הילד מהגן הביתה, והוא התעכב על כל וחרק שמצא על המדרכה.
וייס-גבאי, תושבת ירושלים שמתגוררת בשכונת קטמון, אמא לבת 16, בן 12 ובן שבע, היא סופרת למבוגרים וילדים ועורכת ספרים. "עברתי שני סיבובים בהקשר של הטבע", היא מספרת. "הסבב הראשון מתחיל כשהייתי קטנה וגרתי ברמת־גן, בבית שסבא שלי בנה. הכל סביב היה אז רק שדות ופרדסים. חוץ מזה, כלום. אבא שלי גידל אותנו באותו בית. כשאני הגעתי כבר היו הרבה פחות חולות ומגרשים ריקים, אבל עדיין בילדות שלי, בתוך העיר, זה היה קיים. מאוד אהבתי להסתובב במקומות האלה. עושים מדורה במגרש ריק, משחקים ומתחבאים, מסתובבים. בתיכון למדתי במגמת ביולוגיה. הייתי צריכה לבצע עבודת ביוטופ, מחקר על בית גידול מסוים. בחרתי לעשות מחקר על שדה בור, שדה ריק באמצע העיר. אני וחברה עבדנו על השדה הזה, חקרנו אותו במשך שנה וחצי. באמצע העבודה פשוט באו לשם טרקטורים וכל בית הגידול שהיה שם נרמס, נעלם לחלוטין. את שארית העבודה, כדי לקבל ציון, השלמנו מהדמיון שלנו. זו הייתה חוויה מטלטלת. ידעתי איפה למצוא את דובוני הקורים וקני הנמלים ואיפה כל דבר, ופתאום יום אחד הכל נעלם".
וייס-גבאי התרחקה מהטבע, התבגרה ושקעה בקריירה, בדומה לכולנו. "ואז נולדו לי ילדים", היא אומרת. "דרך העיניים שלהם אני מרגישה שחזרתי לסיבוב נוסף. מהגובה שלהם, כפעוטות, והסקרנות שלהם, את נעצרת ורואה פתאום פה נמלה, שם ציפור, פה חילזון. דברים שביום־יום את חולפת עליהם בלי לשים לב. בשלב מסוים הבן שלי פיתח עניין רב בטבע ונהיה צפר חובב, אבל די רציני. דרכו אני מגלה כשאני מביטה החוצה מהחלון שיש המון סוגי ציפורים. דרך העיניים של הילדים נפקחו לי עיניי".
את חושבת שילדים עוד יצליחו לחוות את הטבע שאת חווית?
"אני לא רוצה להישמע פסימית. אני כן מקווה שהילדים שיקראו את הספר לא יהיו הדור האחרון שיכיר את הטבע העירוני. אני משתדלת לתרום את חלקי במאבקים. כשמדברים על טבע עירוני, יש עניין לצופף את העיר כדי לא לפלוש לשטחים הפתוחים. אבל גם כאן, בתוך העיר, חשוב לנו כתושבים לשמור על איכות החיים שלנו. באחד המשפטים המרכזיים בספר, למעשה הלב שלו, הילדים יושבים בשדה הריק מבחינתם ופתאום אומרים שהם לא לבד. והמשפט הזה, 'אנחנו לא לבד כאן', זה לא שלנו, אנחנו צריכים לראות מי נמצא כאן, הוא המפתח לכל החיים על פני האדמה. גם ברמה האקולוגית וגם ברמה האישית. לראות למשל את הזולת. מקום הוא לא ריק. פשוט הרבה פעמים העיוורון שלנו לא רואה מה יש בו".
מלחמה על כל מטר
הספר הזה, כאמור, הוא הזדמנות להפנות זרקור לטבע העירוני שלנו. החברה להגנת הטבע פועלת לשמר אותו ולשמור עליו. "בתחום הטבע העירוני המושג המקצועי הוא 'משארי טבע'", מסביר עמיר בלבן, מנהל תחום טבע עירוני בחברה להגנת הטבע. "אלה שטחים שהיו פעם טבעיים ונותרו בעיר, בסביבה מפותחת מסיבות שונות, למשל משום שמדובר בשטח ציבורי פתוח ואי־אפשר לבנות עליו. השטחים האלה לפעמים נותרים כלואים בתוך שכונות. יש כאלה בבעלות פרטית שהבעלים לא מימשו את זכויותיהם עליהם; יש כאלה שצמחו פרא סביב בית נטוש שהפך לשמורת טבע עירונית קטנה. השטחים האלה בעיר תמיד היו מוקד משיכה לבעלי חיים. וגם לילדים סקרנים וחובבי טבע".
כבר יותר מעשור שהחברה להגנת הטבע עורכת סקרי טבע עירוניים וממפה יחד עם המשרד להגנת הסביבה את אותם שטחים. גם מגפת הקורונה והסגרים הבהירו את חשיבות השטחים האלה, בריאותית ונפשית. למעשה, מחקרים מוכיחים כי חשיפה לטבע תורמת לבריאות. "במהלך המגפה המקומות האלה הפכו לפתע לבעלי ערך רב יותר", אומר בלבן. "כשמגבילים את התנועה למאה מטרים, מי שזכה לשדה בור כזה ליד הבית הפך לאדם שמח יותר".
בשנים האחרונות מכירות הרשויות המקומיות יותר ויותר בערך הטבע עבור התושבים. דוגמה טובה לכך היא עיריית הרצליה, שנלחמה על השטחים הפתוחים של אתר אפולוניה. למעשה בעירייה כל כך התאהבו בתפקידם כשומרי הטבע, עד שהם מבקשים מהתושבים להוריד אפליקציה ייעודית כדי ללמוד לזהות את המגוון הביולוגי הקיים בעיר, ולצלם את הפרחים, הצמחים, ציפורים, החרקים וחיות הבר. זו דרך מקורית אחת שבה רשות עירונית מחברת את התושבים שלה, ילדים ומבוגרים, לטבע סביבם.
"אנשים חושבים ששדה הבור ליד הבית הוא מפגע, אבל זה ממש לא נכון", מבהיר בלבן. "הטמפרטורה של הקרקע בשדה הבור נמוכה בממוצע בין שלוש לחמש מעלות מהסביבה הבנויה. הצמחים מפיקים חמצן. הקרקע מאפשרת חלחול מים ומונעת שטפונות. אצל ילדים הסקרנות הטבעית מאוד בולטת. רק צריך להמשיך לטפח אותה בגיל ההתבגרות. זה בעצם הרעיון. כולם חושבים שכדי להתמודד עם אקלים צריך טכנולוגיה. זה נכון שהיא עוזרת, אבל בסוף מה שמאפשר להתמודד עם שינויי אקלים זה הטבע שמייצר את האטמוספרה, שמחדיר את המים לאקוויפר וממתן את הטמפרטורות. פשוט צריך לשמור על מערכות טבעיות".
בלבן מספר ש"ירושלים הגדירה את הטבע העירוני כאחת משלוש הדרכים העיקריות להתמודד עם שינוי אקלים. בתל־אביב ברור היום שפתרונות מבוססי טבע הם משמעותיים ביותר בכל היבטי התכנון העירוני. בנתניה וחיפה יש אקולוגיה עירונית. הרבה יותר קל לשמר מערכות מתפקדות מאשר להמציא טכנולוגיות. אחד היתרונות של שדה בור הוא שעלויות האחזקה נמוכות יחסית והתמורה מאוד גבוהה. הטבע יודע לתחזק את עצמו".
עוד חיה בטבע
בספרה של וייס-גבאי המבוגרים ממהרים להביא בטון ומלט כדי לרצף את השדה בשביל. ניתן לתהות האם היחס הזה של המבוגרים לשדה הבור הגיע מהחוויה שלה כצעירה שצפתה בהרס השדה שלה.
"אולי זה התחיל שם", היא אומרת. "תוך כדי שכותבים מבינים על מה באמת רוצים לדבר. בדיעבד נזכרתי בחוויה הזו והבנתי עד כמה היא הייתה משמעותית עבורי. אני רואה את זה כל הזמן, איך המקומות האלה הולכים ונעלמים. את רואה את היהירות של האדם שחושב שהוא לבדו, או שהוא לא לבד אבל הוא זה שינהל ויחליט הכל. אלה נושאים שמעסיקים אותי גם בכתיבה למבוגרים".
בקרוב צפוי לראות אור ספר נוסף של וייס־גבאי, "החזאית", העוסק בסוגיות של אדם מול אקלים ובאישה אחת שיכולה לחזות מראש שיטפונות במדבר. "זה ספר שמתרחש בעיירה דמיונית באזור מדברי שיש בו שיטפונות", היא מספרת. "יש רק חזאית אחת בת המקום שיודעת להבין מתי השיטפון יכה בעיירה. השיטפונות הולכים ומתחזקים וצריך להבין האם אפשר להמשיך לגור שם, לנטוש או להזיז את התוואי ולנווט את השיטפון. יש אזור של צבאים שרוצים לשמר. האדם הוא רק עוד חיה בטבע. זה איזשהו היבריס שהאדם חושב שהוא יכול לנווט את הכל לטובתו".
את חוששת מהעתיד של ישראל בהקשר של משבר האקלים?
"בוודאי. אם קצבי ההתרבות והצריכה שלנו ימשיכו כמו עכשיו, אני לא רואה איך זה יכול להסתדר. כסופרת מעניין אותי לא להציע פתרונות אלא להציף נושא ולדון בו. לערבב חומרים ולראות מה יקרה".
