יותר מעשור לקח למדינת ישראל למצות את הדין עם האחראיים לאסון דליפת הדלק בנחל צין שהתרחש בשנת 2011. האסון כלל שני אירועים בהם נפגע צינור לשינוע דלק של חברת קצא"א (קו צינור אילת אשקלון), ובמסגרתו דלפו כ-722 אלף ליטרים של דלק והובילו לזיהום של כ-60 דונם באזור נחל צין וסביבותיו, זיהום שהשפעותיו על הסביבה הטבעית ניכרות עד היום.
כתב האישום נגד החברה ובכיריה הוגש בשנת 2016 על ידי פרקליטות המדינה, בעקבות חקירה של המשטרה הירוקה במשרד להגנת הסביבה ושל רשות הטבע והגנים. בפברואר האחרון החברה הורשעה בשתי עבירות של זיהום מים בנסיבות מחמירות, שתי עבירות של השלכת פסולת המכילה חומר מסוכן ולכלוך ברשות הרבים ועבירה אחת של גרימת ריח חזק או בלתי סביר.
בד בבד, בכירי החברה דאז, המנכ"ל, יאיר וידה, שלמה לוי ששימש כסמנכ"ל הנדסה וניר סביון מנהל פרויקט שיפוץ הצינור, הורשעו גם הם. אבל השבוע, כאשר ההליך הגיע סוף סוף לסיומו, ובית משפט השלום בבאר שבע גזר את עונשם, הוא הטיל על החברה קנס של 1.6 מיליון שקלים, שהוא בטל בשישים מול הנזק שהסבה לסביבה, לצד קנסות של עשרות אלפי שקלים על העובדים האחראיים. כמו כן, למרות שהשופטת שרה חביב קבעה בהכרעת הדין כי "אופי הנזקים והיקפם מהווים פגיעה רחבה בערכים מוגנים ברמת חומרה גבוהה יחסית", היא גם קבעה שהנאשמים עצמם לא אחראים לפגיעה ישירה בציבור ולכן מדובר ברף פלילי נמוך של רשלנות, ובתוך כך לא השיתה מאסר בפועל על הנאשמים, ששניים מהם עדיין עובדים בחברה. כך, למעשה, בית המשפט בחר ברף הנמוך ביותר של הענישה בספר החוקים, שמשמעו גם מינימום הרתעה.
בו בזמן, גד גדעון, שופט בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, דחה השבוע בקשה לתביעה ייצוגית נגד מפעל רותם ומפעל פריקלס של ICL (כיל לשעבר) בגין זיהום של מקורות מים במדבר יהודה ובפרט בעין בוקק. את התביעה הגישו בשנת 2018 אזרחים ומדענים, בהובלת פרופ' אלון טל, כיום חבר כנסת ישראל. אך השופט, שקבע "שאין מחלוקת בדבר דליפת שפכים בכמות רבה ממפעלי המשיבות, הרי נוכח פוטנציאל השפעתם של שפכים אלו על המים באזור, ובהעדר גורם זיהום אחר ידוע, נראה כי בוססה די הצורך המסקנה המסתברת בדבר הקשר האפשרי בין שפכי המפעלים וזיהום מקורות מים בהיבט ההידרולוגי", לא אישר את הבקשה לתביעה ייצוגית בשל התיישנות. והנה לא רק שהמדינה לא פיקחה ולא אכפה, כלומר לא מנעה את הזיהום ולא תבעה את המזהם, הרי שהיא גם מאפשרת לו לחמוק מהדין.
הדליפה ב-2011 בנחל צין
(רועי עידן)
שלוש רשויות יש במדינת ישראל: הרשות המחוקקת - הכנסת, הרשות המבצעת - הממשלה והרשות השופטת - מערכת בתי המשפט, שלוש רשויות שלטון, ואף אחת מהן - שלושתן ביחד וכל אחת לחוד, לא שומרות עלינו מפני החברות המזהמות. במדינת ישראל יש אין ספור חוקים שעוסקים במפגעים ובזיהום, במטרה למנוע את השניים: חוק אוויר נקי וחוק למניעת זיהום הים, פקודת בריאות העם, חוק למניעת מפגעים וחוק למניעת מפגעים סביבתיים וחוק המזהם משלם, והנה כשסוף סוף מגיעה תביעה נגד מזהם לבית המשפט הוא לא משלם! משרדי הממשלה אמונים על הרגולציה, ובכללה קידום חקיקה ותקינה, פיקוח ואכיפה, אבל בכל הקשור בפיקוח ואכיפה בתחום הסביבתי, שנמצאים בעיקר בידי המשרד להגנת הסביבה, המצב בכי רע ואף יותר מכך - לא פיקוח ולא אכיפה, ואם יש אכיפה היא ברמה המנהלית ולא הפלילית, כך גם ציין פעם אחר פעם מבקר המדינה בדו"חות שלו בנושא. ולמרות כל ערכאות המשפט, כאשר מגיעה תביעה לבית המשפט הוא שוב ושוב לא ממצה עם האשמים את הדין עד תום.
משבר הזיהום, שמתייחס לזיהום של הסביבה הטבעית במגוון רחב של חומרים כימיים, על הפגיעה שלהם בעולם החי והדומם ובתפקוד של המערכות האקולוגיות השונות, בנוסף לפגיעה שלהם בבריאות האדם, לא מתבטא רק באסונות או בתאונות, כמו דליפת מיכלית נפט או פיצוץ של מתקן תעשייתי זה או אחר. מדובר על תהליכים יומיומיים ומתמשכים, שמשנים את ההרכב הכימי של הסביבה הטבעית והאנושית ללא הכר, וגורמים לשינויים ארוכי טווח באזורים נרחבים ומרחוקים. משבר זה מצטרף למשבר המגוון הביולוגי, שעיקרו הידלדלות הכמות והסוג של המינים בטבע, ולמשבר האקלים, המבטא בעלייה מתמדת ומתמשכת של הטמפרטורה על פני כדור הארץ ובשינויי אקלים, ואלה יחד גורמים למשבר אקולוגי חריף ואף מאיימים על המערכות הטבעיות ועל האנושות כולה.
רשויות המדינה כושלות שוב ושוב בהתמודדות עם משבר הזיהום. אולם אזרחי המדינה ממשיכים להיאבק בחברות המזהמות וברשויות השונות בדרישה למצות עם המזהמים את הדין ולהבטיח שהמזהם ישלם. אבל לא פחות מכך, העם דורש צדק סביבתי, שמשמעו למנוע ולהפחית את הזיהום למען הדורות הנוכחים והדורות הבאים.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
