למה בני אדם נגעלים מעכברים? ובכן, זו שאלה שיצאה כבר מכל החורים (סליחה). סתם, זו שאלה מצוינת. היא יכולה להעיד הן על עכברים והן על אנשים. היא יכולה לעזור לנו להבין מה עשוי לעורר תחושת סלידה כללית בקרב בני אדם. היא יכולה לספר לנו על נקודה היסטורית כואבת שנלחצת בכל פעם שאנחנו נתקלים בעכבר בשר ודם. היא יכולה לחשוף עבורנו את עומקו של הפער בין עכברים לשאר חיות המחמד, בין עכברים לבני דודיהם העכברושים, בין מכרסמים לטורפים שהתבייתו. ובעיקר, ככל שמעמיקים לשורשיו ההיסטוריים, התרבותיים והאפידמיולוגיים של הקשר הוותיק אך רעוע בין האדם לעכבר, קל יותר לחרוץ: אנשים אכן נגעלים מעכברים, ויש להם כנראה סיבה לא רעה בכלל.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
אפריל 1993. שמורת טבע מרהיבה באזור שמפגיש בין המדינות יוטה, קולורדו, אריזונה וניו מקסיקו בדרום-מערב ארצות הברית, ומכונה "ארבע הפינות". אישה, ילידה אמריקאית בת שבט נבאחו, מגיעה לבית חולים בניו מקסיקו כשהיא סובלת מקוצר נשימה. הרופאים מזהים מיד כי ריאותיה של האישה מוצפות בנוזל ושוקלות פי שניים מהנורמה, אך למרבה הצער הם לא מצליחים להציל אותה והיא מתה תוך זמן קצר. חמישה ימים לאחר מכן מגיע לבית החולים ארוסה של אותה אישה. גם הוא סובל מקוצר נשימה, וגם הוא מוצא את מותו במהרה. באותה השנה מתו באותו האופן 48 בני אדם מתוך 86 שפיתחו תסמינים זהים – סטטיסטיקה מפלצתית של 56% תמותה. הנתונים הקטלניים הללו זיכו את התופעה בשם האקזוטי "התפרצות מגפת ארבע הפינות", שידועה גם בשמה הרפואי "התפרצות תסמונת ריאות מנגיף ההנטה".
נגיף ההנטה, שנקרא על שם הנהר הקוריאני שבו הוא התגלה לראשונה בשנות ה־70, גורם לשתי מחלות זואונוטיות (שמועברות מבעלי חיים לבני אדם): תסמונת כליות דימומית ותסמונת ריאות מנגיף הנטה (HPS). הנגיף עובר בדרך כלל ממכרסמים, שאינם מפתחים מחלה, לבני אדם, שנדבקים משאיפת חלקיקי אבק המכיל הפרשות (שתן, צואה ורוק) של המכרסמים הנגועים. לאורך ההיסטוריה של הנגיף מתועדים לפחות 700 חולים, בעיקר ברחבי ארצות הברית; אומנם לא מדובר במספר אסטרונומי, אבל התוצאות קטלניות במיוחד: 36% מסך הנדבקים מצאו את מותם, 90% מהם בתוך 48 השעות הראשונות להידבקות.
מניתוח שנערך במרכז לבקרת מחלות בארה"ב בעקבות התפרצות הנגיף ב־1993 עלה כי מערכת אל-ניניו הפכה באותה השנה את החורף לחם ואת האביב לגשום, גרמה לצמחייה הפראית לגדול במידה ניכרת ובכך למעשה שדרגה את כמות המזון ואת איכות המחסה של עכבר הצבי, הזן שחי באזור ארבע הפינות. תנאי הטבע המשופרים הביאו לכך שאוכלוסיית עכברי הצבי גדלה באותה תקופה פי עשרה לעומת הריבוי העונתי הטבעי שלה – מה שהגדיל דרמטית את הסיכוי להידבק והוביל להתפרצות נגיף ההנטה.
עכבר הצבי, שמתגורר בעיקר בקנדה ובמערב ארצות הברית, הוא ממש לא הרוצח היחיד; בדרום אמריקה, למשל, כדאי להישמר מהעכבר ארוך הזנב, ואילו במזרח ארצות הברית מומלץ להיזהר דווקא מהעכבר לבן הרגליים. הם נראים קטנים, חמודים ולא מזיקים, אבל יכולים להיות מסוכנים עד כדי מוות. אחרי התפרצות הנגיף הודו זקני שבט נבאחו כי מאז ומעולם הם לא חיבבו עכברים, ואף סיפרו כי הופעתם בתוך בית היא סימן למחלות ולמזל רע.
אומנם כישרון להעביר מחלות קטלניות הוא היקש לוגי מספיק דומיננטי כדי שנרכוש מלכודת עכברים, אבל צריך לומר את האמת: שנאה עמוקה ותהומית היא תולדה של אינסטינקטים קמאיים, היא מבוססת על פחדים שורשיים יותר. ובכן, לתופעה הזו יש שם – מוסופוביה, פחד מעכברים. פחד מעכברים הוא בדיוק ככל הפחדים – אמיתי ומדומיין כאחד, מבוסס על משהו ולא מבוסס על כלום. הביטוי הקולנועי שלו הוא בעיקר נשים שקופצות על כיסא וצורחות כחלק מסטריאוטיפיזציה מיושנת, שטיפחה את הנשים כהיסטריות ובעלות תלות בגבר. לפני שבע שנים הגיע האליבי של כל הבמאים השוביניסטים בעקבות מחקר שנערך באוניברסיטת מקגיל, ולפיו עכברים נלחצים מריח של גברים ולא מגיבים באופן חריג לריח של נשים, מה שמסביר למעשה את נוכחותם דווקא בסביבת נשים. המחקר, אגב, הצליח ליצור מהומה רגעית משום שהטיל ספק בכל תוצאה של ניסוי שנערך אי פעם על עכברי מעבדה, שהרי ייתכן שהעכבר הגיב כפי שהגיב רק בשל הבדלים מגדריים בקרב החוקרים או החוקרות.
הטיפול באנשים שסובלים ממוסופוביה הוא בדרך כלל קוגניטיבי: להכיר בעצם קיומם של עכברים, לבחון ציור של עכבר, לצפות בסרטון בלתי מזיק של עכברים, להתבונן בהם משתוללים בכלוב בחנות חיות, לגעת בפוחלץ של עכבר ובסוף אולי אפילו ללטף אותם כמו שמלטפים חתול, כלב או אפילו אוגר. אוגרים, בדיוק כמו סנאים ובניגוד לעכברים, הם מכרסמים שאנשים אוהבים. אפשר לומר בביטחון גמור כי הבעיה היא לא המכרסם אלא ספציפית העכבר. זה בדיוק המקום להציע נקודת מילוט שתאפשר לנו להימנע מהכפשת המגזר העכברי כולו, ולהסתפק בהפניית אצבע מאשימה לעבר העכברושים, הגדולים יותר, השעירים יותר, הקשוחים יותר, המטונפים יותר. בניגוד לבואש, שמעולם לא הצליח להאפיל על חמידותו של הסנאי, מחלקת השיווק של תאגיד המכרסמים הבינלאומי לא השכילה ליצור הפרדה סנטימנטלית בין עכברושים ועכברים, ולא הצליחה להפיל את התיק על העכברוש לבדו. השואה, לעומת זאת, דווקא הצליחה.
ב"ממזרים חסרי כבוד", סרטו של קוונטין טרנטינו, מחפש קולונל האנס לנדה יהודים שמתחבאים בצרפת בזמן מלחמת העולם השנייה. בשיחתו עם בעל הבית הצרפתי משווה הקצין הנאצי בין יהודים לעכברושים ותוהה: "אם עכברוש היה נכנס לכאן, ברגע זה, בזמן שאני מדבר, היית מקבל את פניו עם החלב הטעים שלך?". נראה שלא, משיב הצרפתי. "לא חשבתי אחרת", חורץ לנדה ומוסיף בידענות: "אתה לא אוהב אותם. אתה לא באמת יודע למה אתה לא אוהב אותם. כל מה שאתה יודע זה שאתה מוצא אותם דוחים".
ב"מאוס: סיפורו של ניצול", רומן גרפי מאת ארט ספיגלמן שמביא את סיפורו של אביו ניצול השואה, מוצגים היהודים כעכברים – מה שמשקף מחד את הזלזול של הנאצים כלפי היהודים במציאות, אך מחזק מאידך את אופיים ההרואי וההישרדותי של היהודים כפי שמציג אותם ספיגלמן ביצירה. גם שאר העמים מוצגים כחיות: הנאצים הם חתולים, האמריקאים הם כלבים, הפולנים הם חזירים, הבריטים הם דגים והצרפתים הם צפרדעים. במחשבה שנייה, עכבר ואפילו עכברוש הם לא בהכרח העלבון הגדול ביותר.
מתוך "ממזרים חסרי כבוד"
מחוץ להקשרים שואתיים, לאורך מאה השנים האחרונות ניסתה התרבות הפופולרית להראות לנו שעכבר הוא בסך הכול חיה חמודה. מיקי מאוס, שהפציע על המסך ב־1928, כבש את לב הילדים והפך לכוכב הבלתי מעורער של דיסני; בשנות ה־40 נלחם ג'רי העכבר בטום החתול והקשה עלינו בבואנו להכריע אם אנחנו בעד חיית המחמד הגמישה והאצילית או בעד המכרסם בעל הזנב הדקיק שמפיץ מחלות; ספידי גונזלס, שהופיע לראשונה ב־1953, גרם לנו להתאהב לא רק בעכברים אלא גם במקסיקנים (שזכו מאוחר יותר להתנצלות מוצדקת בשל הייצוג הפוגעני); סרט האנימציה "סטיוארט ליטל", בכיכובו של מייקל ג'יי פוקס החמוד באדם, היה מועמד לאוסקר בקטגוריית אפקטים ויזואליים לצד "מטריקס"; ואפשר להוסיף כמובן את מיני מאוס הנערצת ואת ברנרד וביאנקה ההרפתקנים. בתרבות הפופולרית לא הזכירו העכברים נגיפים קטלניים, פחדים אנושיים, נבירה בפסולת ורביצה במחשכים. כולם, בלי יוצא מן הכלל, הוצגו כגיבורים. אפילו רמי, העכברוש של פיקסאר, הצליח להקסים את הקהל והפך את "רטטוי" לשובר קופות שהכניס 621 מיליון דולר. אם כך, למה לעזאזל אנחנו כל כך שונאים עכברים? ואיך זה שיש פער כה גדול בין ייצוגם הקולנועי והטלוויזיוני לבין תפישתם במציאות?
מערכת היחסים הקלוקלת בין אנשים ועכברים היא בראש ובראשונה סיפור על גבולות. אומנם אנחנו נמצאים עכשיו בתוך הבית שלנו, אבל הבית שלנו ממוקם בתוך הטבע. בעלי חיים לא מכבדים חוזי שכירות, לא משלמים משכנתה ולא מתעניינים בארנונה. הבית הוא בסך הכול מתחם מדומיין שיש לו ערך רק מנקודת המבט של בני האדם. סביבנו יש עצים, נמלים, ציפורים, ג'וקים וגם עכברים. כל עוד הם נמצאים מחוץ לחלון, הכול בסדר. הפחד הגדול של האדם הוא לראות שיירת נמלים על צנצנת סילאן, להיתקל בג'וק באמצע המקלחת ולהחליף מבטים עם עכבר שסיים זה עתה לנגוס בבלוק גבינה צהובה שנשכח על השיש. הבעיה היא לא בהכרח הקרבה אלא עצם הפלישה, התחושה האנושית האנוכית והטבעית שמישהו חודר לקודש הקודשים הפרטי שלך. אנשים ועכברים לא מדברים באותה השפה, לא חיים על פי אותם העקרונות והכי גרוע – יש ביניהם משבר אמון שהתחיל ממש מזמן.
בואו נודה באמת: אנחנו יכולים לחיות בהרמוניה עם עכבר הבר, זה שנמצא בשדות, רחוק מהעין ורחוק מהלב. עכבר הבית הוא זה שאנחנו לא סובלים. היחס של האדם כלפי עכבר הבית שונה ביחס לשאר החיות המבויתות, כמו כלבים, סוסים, חזירים, חתולים וכבשים. ברוב המקרים הצלחנו לייצר מערכת יחסים הדדית חיובית, אבל דווקא העכבר הקטן עשה לנו תרגיל מסריח, שבסופו הוא הפך לאחד היונקים הכי מצליחים בהיסטוריה למרות היותו מזון פוטנציאלי כמעט לכל מה שזז – חתולים, כלבי טרף, נחשים, עופות דורסים ואפילו כמה ברנשים שנמנים עם חבורת פרוקי הרגליים. למה הוא הצליח? כי כל מה שעכבר צריך בשביל לשרוד זה בני אדם, ואם תביטו סביב תראו שאנחנו נמצאים בכל מקום.
הקשר בין העכבר לאדם נולד כבר לפני 15 אלף שנים בתקופת התרבות הנאטופית, ממש כאן בישראל, בעיקר באזורים כמו הגליל, הכרמל ובקע הירדן. בדרך כלל מייחסים את תחילת הביות של בעלי החיים למהפכה החקלאית, אבל בזכות העכבר אפשר לתת את הקרדיט לתקופה המוקדמת יותר – שלביו המאוחרים של עידן הציידים-לקטים. העכבר עומד בלב מחקר שנערך באוניברסיטת חיפה ב־2017, ובמסגרתו נבחנו מאובני שיניים של עכברים לאורך עשרות אלפי שנים: השיניים המוקדמות יותר העידו על קיומם של עכברי בר בלבד, עד שפתאום לפני 15 אלף שנים חלה תפנית דרמטית וכל השיניים שנמצאו מאז השתייכו לעכבר המצוי, זה שמכונה כיום בפשטות עכבר הבית.
איך זה קרה? בשלב מסוים בעידן הפרה־היסטורי החלה ירידה בניידות של הציידים-לקטים. במקום לנדוד תכופות, הם התמקמו באזורים מסוימים, החלו להקים מבנים שישמשו אותם לזמן ארוך יותר ממחנה שמיועד ללילה או שניים, בנו אסמים כדי לאחסן מזון לזמן ממושך יותר ומן הסתם אגרו כמויות פסולת הרבה יותר גדולות. ההתיישבות האנושית משכה אליה חיות כמו חזירי בר וכלבי טרף, שחיפשו מקורות מזון והחלו להתביית, וזה קרה גם אצל העכבר המצוי. כל עוד התיישבותם של בני האדם לא הייתה קבועה, ניצל עכבר הבר הגדול והתוקפני את יתרונותיו הפיזיים ביחס לעכבר המצוי, ושלט ביד רמה בסביבה הפראית. אבל כשבני האדם התיישבו, נרשם מהפך במערך הכוחות האקולוגי – העכבר המצוי ניצל את מבנה גופו הזעיר ואת זנבו הארוך והדקיק כדי לתמרן טוב יותר בסביבה האנושית, התחבא באסמים, נשנש מכל הבא ליד ושרד כל הדרך למעמדו הנשגב כעכבר בית מדופלם. בזכות בני האדם מצא עכבר הבית גם מזון נגיש, שהועמד לרשותו ללא כוונת מכוון, וגם קורת גג שהגנה עליו מפני עופות דורסים. כך, ככל שהאריך ימים, הצליח עכבר הבית להקים אוכלוסיות עמידות שהתרחבו והשתכללו במקביל להתפתחותה של החברה האנושית, וצמצם משמעותית את נוכחותו של עכבר הבר.
למעשה, בזכות שיני העכבר הגיעו החוקרים לשתי מסקנות מעניינות. המסקנה הראשונה: בניגוד לדעה הרווחת, אשר לפיה המהפכה החקלאית הובילה להתיישבות קבע, ייתכן כי דווקא התיישבות הקבע של הציידים-לקטים היא זו שהולידה את החקלאות. המסקנה השנייה: התקופה הנאטופית הייתה קרש קפיצה משמעותי להתרחבות עולמית של עכבר הבית. למעשה, מדובר באחד התהליכים המוקדמים ביותר של פלישה ביולוגית בתיווך אנושי. העכבר הוא חיה מלוות אדם שניהלה איתו בתחילת הדרך קשרי קומנסליזם – מערכת יחסים שבה יצור אחד שואב הנאה מיצור אחר מבלי להשפיע עליו לטובה או לרעה. מאוחר יותר, כפי שראינו וכפי שאנחנו יודעים כיום, לעכבר דווקא הייתה השפעה שלילית על האדם.
ואולי כאן בדיוק נעוצה התשובה: כדי להפוך התאהבות לאהבה אנחנו זקוקים לזמן שיעצים ויעמיק את הקשר. אבל הזמן עלול גם ליצור אפקט הפוך: ככל שמכירים מישהו זמן רב יותר, אנחנו נחשפים לצדדים פחות נעימים בו, כמו למשל העובדה שהוא מפיץ מחלות, מנשנש גבינה צהובה באמצע הלילה כשהוא בטוח שאתם לא רואים ומנענע את הזנב הדקיק, המעוקל והדוחה הזה שלו. מכאן והלאה זה יכול רק להידרדר.
