קוראים לי יונת.
זה השם שלי, שניתן לי כשנולדתי, והוא לרוב אחד הדברים הראשונים שאנשים לומדים עליי כשהם פוגשים אותי. לכל אדם בעולם יש שם, צירוף צלילים שהוא מזהה כמכוון אליו, מתאר אותו. קשה לתאר את התקשורת בינינו ללא שימוש בתוויות שאנחנו נותנים זה לזה.
כשאנחנו מסתכלים על עולם החי, עם זאת, אנחנו מוצאים ששמות הם דבר נדיר: רק חיות מעטות מאוד נוהגות לפנות אחת לשנייה בשם. הדוגמה המוכרת, והנחקרת, ביותר לכך היא דולפינים מסוג דולפינן (Tursiops). לכל דולפין יש "שריקת חתימה" מיוחדת שאותה הוא משמיע לעיתים קרובות, וחבריו משמיעים אותה כשהם פונים אליו.
לפני כמה חודשים התפרסם מאמר שלפיו גם פילים קוראים זה לזה בשם – או משהו דומה לכך. חלק גדול מהתקשורת של הפילים נעשית בעזרת נהימות עמוקות, והחוקרים הראו שהן כוללות מרכיב של שם, כך שניתן היה לחזות מהמאפיינים האקוסטיים של הנהימה למי היא מכוונת.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
אבעבועות הקוף: שוב מצב חירום עולמי
מחלות ללא גבולות - אבעבועות הקוף ופוליו
איך פועלים בדים מנדפי זיעה?
המחקרים האלו מראים לנו שמתן שמות, חלק חשוב מהתקשורת שלנו, התפתח בצורה מסוימת גם אצל מינים אחרים. אלא שפילים ודולפינים רחוקים למדי מאיתנו מבחינה אבולוציונית. כדי לחקור כיצד התפתחה התכונה האנושית לתת שמות אחד לשני, והשפה האנושית בכלל, עלינו להסתכל קרוב יותר - אל קופי האדם והקופים. זה מה שעשו חוקרים מהאוניברסיטה העברית בירושלים במחקר חדש. הם הראו שקופי מרמוסט מצוי (Callithrix jacchus) קוראים אחד לשני קריאות שמכילות מרכיב של זיהוי, כמו שם, והם אף מזהים אותו ומגיבים אליו.
קופים מתקשרים ביניהם במחקר של האוניברסיטה העברית
(צילום: המעבדה של ד"ר דוד עומר)
קריאות שונות לקופים שונים
את המחקר הוביל גיא אורן, מהמעבדה של ד"ר דוד עומר במרכז אדמונד ולילי ספרא למדעי המוח. החוקרים ניצלו את העובדה שלמרמוסטים, קופים קטנים החיים בדרום אמריקה, יש תקשורת קולית עשירה מאוד. אחד מסוגי הקולות שהם משמיעים מכונה "קריאות פִי" (Phee call), ואלו משמשות אותם לשמירה על קשר כשהם אינם יכולים לראות זה את זה - למשל כשעלוות העץ הצפופה מסתירה אותם. אז הם קוראים זה לזה במעין דיאלוג, כל אחד בתורו. "הרבה מאוד זמן חשבו שאלו קריאות לוקליזציה - שמטרתן למסור מידע על איפה אני נמצא במרחב", אמר עומר לאתר מכון דוידסון. "אנחנו גילינו שהן מכילות גם מידע על הזהות של הנמען, הקוף שאליו מכוונת הקריאה".
כדי להראות זאת, החוקרים הכניסו שני קופים לחדר, ולאחר זמן מה הורידו ביניהם מסך שהסתיר אותם זה מזה. הקופים החלו לקרוא קריאות פי אחד לשני, והחוקרים הקליטו אותן. הם חזרו על הניסוי עם עשרה קופים, כמה פעמים לכל קוף. הקופים חיים בשלוש משפחות נפרדות, אך כולם חולקים את אותו חדר גדול, כך שהם רואים ושומעים גם את הקופים מהמשפחות האחרות.
בעזרת כלים סטטיסטיים, הראו החוקרים שהקופים שינו את קריאותיהם בהתחשב בנמען, הקוף שנמצא מאחורי המסך. כלומר, הייתה להם קריאה מסוימת שאיתה הם פנו לקוף א', וקריאה אחרת כשמאחורי המסך היה קוף ב'. כשהחוקרים שרטטו את הקריאות כספקטוגרמות, ייצוג חזותי של התדרים השונים בקריאה כפונקציה של זמן, אפשר היה לראות בקלות את ההבדלים ביניהן. אם תקשיבו בעצמכם לקריאות כנראה שלא תשמעו את ההבדל, אבל זה, אמר עומר, "משום שאנחנו לא רגילים להקשיב למאפיינים האקוסטיים הנכונים. אם נאמן מישהו על הקריאות הללו, אני בטוח שהוא יוכל להבדיל ביניהן".
מי קורא לי בשמי?
החוקרים הסיקו מכך שיש בקריאות מרכיב של שם, חלק שמיועד להגיד לקוף מאחורי המסך "אני מדבר אליך". כדי לוודא זאת הם ערכו ניסוי נוסף, שבו היה רק קוף אחד בחדר, ומאחורי המסך הייתה מערכת מחשב שהשמיעה קריאות שהוקלטו בניסוי הראשון. בחלק מהמקרים היו אלו קריאות שהושמעו במקור לעבר הקוף בצד השני של החדר, ולכן, לפי ההשערה, כוונו אליו והכילו את ה"שם" שלו. במקרים אחרים היו אלו קריאות שהושמעו לעבר קופים אחרים.
"הקופים עונים לאין שיעור יותר מהר כשהקריאה הופנתה אליהם במקור", אמר עומר. כך הם הראו שהם אכן מבדילים בין קריאות שהופנו לקופים שונים, ומגיבים במיוחד ל"שם" שלהם. "אנחנו מסיקים מכך שהקריאות מכילות מידע על זהות הנמען, והקופים גם יודעים להשתמש באינפורמציה הזו" סיכם עומר.
החוקרים ניתחו את הקריאות שאותם קופים השמיעו בחזרה למערכת הממוחשבת, כדי לראות אם הם מזהים את הקול של הקוף שהשמיע את הקריאות במקור, ומשתמשים ב"שם" שלו. מתוך שלושת הקופים שהשתתפו בניסוי הזה, שניים אכן נטו לקרוא קריאות שכוונו אל הקוף שהקול שלו הושמע מהמחשב. הם קראו מדי פעם גם קריאות אחרות, אבל היו הרבה יותר קריאות לקוף "הנכון" ממה שהיינו מצפים אילו הם היו קוראים באקראי. הקוף השלישי, בּולט, לא עשה זאת. אבל גם הוא לא קרא קריאות אקראיות, אלא כיוון אותן לקופים מסוימים ממשפחתו – שלא היו דווקא הקופים שקולם הושמע בהקלטה.
"גילינו שזה לא שהוא פשוט לא משתף פעולה, אלא הוא עונה למישהו אחר", אמר עומר. לדעת החוקרים, בולט לא התבלבל, אלא נקט אסטרטגיה שונה, ובחר לנסות לפנות אל קופים אחרים. "היה לנו מזל שנפלנו על שני קופים שנוטים לענות בהתאם למי שקרא להם", אמר עומר. בולט אימץ התנהגות שונה.
שמות משפחתיים
לבני אדם יש שם אחד, שבו פונים אליהם כולם. נכון, יש לנו שם פרטי ושם משפחה, והחברים שלנו עשויים לכנות אותנו בשמות חיבה, אבל באופן כללי, השם שמייצג אותנו משמש אותנו במצבים חברתיים מגוונים, ועם אנשים שונים. האם זה המצב גם אצל המרמוסטים? האם קופים שונים משתמשים באותן קריאות, באותו "שם", כשהם פונים לקוף מסוים?
כאשר החוקרים בדקו זאת, הם גילו שהקריאות שהשמיעו קופים מאותה משפחה לעבר קוף מסוים היו דומות מאוד, כלומר הם נתנו לקופים את אותו "שם". לעומת זאת, השמות היו שונים בין המשפחות השונות. החוקרים משערים שהמרמוסטים לומדים מבני משפחתם איך לקרוא לקופים השונים. אצל הדולפינים, לכל פרט יש "שריקת חתימה" שהוא חוזר עליה שוב ושוב, והאחרים מחקים אותה כדי לפנות אליו. לעומתם, המרמוסטים לא מחקים את הקול שמשמיע קוף כלשהו כדי לפנות אליו, אלא מחקים את הקריאות שקופים אחרים, בני משפחתם, משמיעים כשהם פונים לקוף זה. השיטה הזו דומה יותר למערכת השמות שלנו, שהרי אנחנו, או לפחות רובנו, לא נוהגים להסתובב כשאנחנו חוזרים שוב ושוב על השם של עצמנו.
בנוסף גילו החוקרים שכלל קריאות הפי, אותן קריאות שמשמשות בדיאלוגים בין הקופים וכוללות את ה"שמות" שלהם, היו שונות במקצת ממשפחה למשפחה. כל משפחה אימצה מאפיינים אקוסטיים שונים בקריאות הללו, כך שהן דמו אחת לשנייה יותר מאשר לקריאות ממשפחה אחרת, ללא תלות בשאלה לאיזה קוף הן היו מכוונות. לא ניתן להסביר זאת בדמיון הגנטי בין חברי המשפחה, שכן שתיים מהמשפחות כוללות קופים שאין להם קשר גנטי זה לזה. "לכל משפחה יש דיאלקט משלה", אמר ד"ר עומר. זה עוד מאפיין של התקשורת המרמוסטית שמזכירה את זו של בני האדם: גם אנחנו לומדים דרך חיקוי, וכך מפתחים דיאלקטים ושפות.
רצף אבולוציוני, לא תופעה ייחודית
המחקר החדש מראה שמאפיינים מסוימים של שפה קיימים לפחות אצל חלק מהקופים. "זה מה שמיוחד בתוצאות האלו – הן מאפשר לנו ללמוד משהו על עצמנו" אמר ד"ר עומר. עד לאחרונה, הסביר, חוקרים רבים ראו בשפה האנושית תופעה ייחודית, שהתפתחה מאפס רק בשושלת שלנו, ולכן לא ניתן למצוא את ההתחלה האבולוציונית שלה בבעלי חיים אחרים. גם קופי אדם, טענו אותם חוקרים, לא ניחנו ביכולת השכלית, וגם לא בגמישות הדרושה של מערכת הקול, כדי לפתח אפילו את המרכיבים הראשוניים של שפה.
מחקרים מהשנים האחרונות, שבחנו את ההתנהגות של שימפנזים וגורילות, יוצאים נגד הטענות הללו. המחקר הזה מצטרף אליהם, ומראה שמאפיינים של שפה יכולים להימצא גם אצל מינים שרחוקים יותר, אבולוציונית, מבני האדם – שכן השושלות שלנו ושל המרמוסטים נפרדו לפני כ-35 מיליון שנים. ייתכן שכבר אז, האב הקדמון המשותף שלנו ניחן ביכולות השכליות הבסיסיות הנדרשות לפיתוח מרכיבים מסוימים של שפה.
עם זאת, זה לא אומר שאצל כל הקופים היכולת הבסיסית הזו התפתחה ליצירת מערכת של שמות, או מאפיינים אחרים של שפה. החוקרים משערים שהתפתחות השמות אצל המרמוסטים היא דוגמה לאבולוציה מתכנסת: תופעה שבה תכונות דומות מתפתחות בתנאים דומים. במקרה זה, התנאים הדומים הם המבנה המשפחתי. "מרמוסטים דומים לבני אדם מבחינת המערכת החברתית שלהם, יותר מאשר פרימטים אחרים", הסביר עומר. הם חיים במשפחות קטנות של שניים עד שמונה פרטים, שלרוב כוללות זוג מונוגמי אחד ואת צאצאיו, ולפעמים קרובי משפחה אחרים.
בעתיד ינסו בוודאי חוקרים לבדוק אם שמות, בצורה זו או אחרת, קיימים גם אצל מיני קופים אחרים. עומר משער שיש סיכוי טוב יותר למצוא אותם אצל מינים שהמערכת החברתית שלהם דומה לזו של המרמוסטים – ולשלנו. "זה הגורם המרכזי", אמר.
שפה של ממש כנראה לא תתגלה אצל קרובינו הקופים, אבל כמו אצל המרמוסטים, ייתכן מאוד שנמצא גם אצל מינים אחרים רמזים לרצף אבולוציוני שמוביל אל השפה שלנו, והם יעזרו לנו להבין כיצד היא התפתחה. "זו עוד ראיה לכך ששפה היא לא מאורע אבולוציוני ייחודי", סיכם עומר. מאורע כזה, הוא הוסיף, יהיה מנוגד לחלוטין לתורת האבולוציה, שלפיה תכונות מתפתחות בהדרגה לאורך דורות רבים. "אז זו עוד נקודה לדרווין", סיכם.
ד"ר יונת אשחר, העורכת הראשית של אתר מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
