"ג'ים הוא האויב שלי – אבל מתברר שג'ים הוא גם האויב הגרוע ביותר של עצמו. והאויב של האויב שלי הוא ידיד שלי, אז ג'ים הוא בעצם ידיד שלי", מכריז דווייט שרוט, אחת הדמויות המרכזיות בסדרה "המשרד". הפרדוקס שעולה במונולוג של שרוט אומנם מתאר מערכת יחסים אנושית, אך מסתבר שגם בעלי החיים מקיימים קשרים מורכבים – ואולי לא פחות מהעובדים בסדרת הטלוויזיה האמריקנית. למשל, בעוד במדע נהוג להתייחס למינים פולשים של דגים כאל אויבים של האוכלוסייה הדגיגית המקומית - במחקר ישראלי חדש התגלה שדג פולש בשם לגינון מוארך (Lagocephalus sceleratus) עשוי להוות ידיד של הדגים המקומיים ולהשפיע באופן שלילי דווקא על חברת הפולשים. איך זה הגיוני? ומה אנחנו יכולים ללמוד מזה?
הקניבל הגדול שלא כדאי לאכול
הלגינון המוארך הוא מין לספסי, כלומר אחד מקבוצת היצורים הימיים (דגים, סרטנים, רכיכות ואצות) שהגיעו לים התיכון ב-150 השנה האחרונות - כשהיגרו מהים האדום דרך תעלת סואץ. ומכאן גם מגיע שמם: מינים אלו קרויים על שם המהנדס הצרפתי פרדיננד דה לספס, שהיה יזם התעלה. בעקבות המיזם האנושי הזה, נוצרו בים התיכון שתי חברות יצורים ימיים משמעותיות: החברה המקומית שהתגוררה שם עוד לפני פתיחת תעלת סואץ, והחברה הזרה שהגיעה עם הקמת התעלה ושמונה כבר מעל ל-100 מיני דגים, שכאמור, מכונים "פולשים" (בעלי חיים שבעקבות פעילות האדם הגיעו לאזור שמחוץ לתחום תפוצתם הטבעי, שרדו ואף שגשגו בו).
הלגינון המוארך - ששמו מעיד על אורכו שעשוי להגיע למטר ויותר - תועד בים התיכון לראשונה לפני שני עשורים. מאז, הוא התפשט לאזור המערבי שלו (מפרץ גיברלטר) ואף לים השחור. דג זה שייך למשפחת הנפוחיתיים (שמכונים "אבו נפחא") - יצורים שיכולים להתנפח במהירות בשעת סכנה וכך למנוע מטורפים לבלוע אותם. בנוסף, הלגינון מגן על עצמו בעזרת רעל שעלול להיות קטלני.
לדברי שחר חייקין, דוקטורנט לאקולוגיה ימית בבית הספר לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב ואחד החוקרים במחקר, לאור מסוכנתו לדגים אחרים וגם בשל אורכו - הלגינון המוארך מוגדר כטורף-על בים התיכון. "נכון להיום, אין לנו עדויות לאף אחד שטורף את הפרטים הבוגרים שלו, ואת הצעירים הוא לעיתים טורף בעצמו", הוא מסביר.
במחקר החדש, החוקרים בדקו מה ההשפעה של נוכחות הלגינון המוארך על שתי חברות הדגים שבים התיכון; בין היתר, על ידי בחינת הרגלי התזונה של הלגינון – האם הוא מעדיף לאכול את הפולשים, או את המקומיים? עבור כך, החוקרים ניתחו את קיבותיהם של 125 לגינונים.
המחקר התבצע בהנחייתו של פרופ' יונתן בלמקר מבית הספר לזואולוגיה וממוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרט באוניברסיטת תל אביב, ובו לקחו חלק גם ד"ר ניר שטרן מהמכון לחקר ימים ואגמים, והסטודנטים גיא דה-בר וניצן יצחק מבית הספר לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב.
החיים הסודיים של הדגים
במחקר עלה שנוכחות הלגינון הפחיתה את שכיחות הדגים הפולשים באופן משמעותי – כנראה משום שאוכלוסיות אלה מכירות את הלגינון ויודעות שעליהן להיזהר ממנו – בעוד ששכיחות הדגים מהחברה המקומית, שלא מכירים את הדג הטורף הזה, לא השתנתה. ממצא זה עלה בכל טווח העומקים שהלגינון נמצא בו.
לדברי חייקין, הדגים הפולשים ברחו או התחבאו מהלגינון: שחו מהר אל המרחקים או הסוו את עצמם, למשל באמצעות התחפרות בקרקעית - לעיתים, כמה שניות לפני שהלגינון הגיע לאזורם. "ההתנהגות הזאת מעידה על כך שהדגים האלה פוחדים מהלגינון, יודעים לחזות את ההגעה הקרבה שלו - ונוקטים באמצעי זהירות", הוא מספר. אגב, במחקר התגלה גם שהלגינונים הצעירים בורחים מהבוגרים – ככל הנראה, כדי לא להיטרף על ידם.
ובאשר להעדפותיהם הקולינריות של הלגינונים: 97 אחוז מהפרטים שנמצאו בקיבותיהם היו של מינים פולשים; בעיקר חסרי חוליות, אך גם דגים, כמו חמת ים-סופי (Torquigener flavimaculosus) – חבר נוסף במשפחת הנפוחיתיים. ההסבר לתופעה הזאת לא התברר במחקר, אך החוקרים משערים שההיכרות המוקדמת של הלגינון עם דגים אלה – שנכחו בסביבתו הטבעית לפני שהגיע לים התיכון – הופכת אותם לארוחה בטוחה עבור הלגינון.
האויב של האויב של הדג שלי
לחייקין חשוב להבהיר שיחד עם תוצאות המחקר - שעשויות לשנות את יחסנו ללגינון המוארך - הדג הזה הוא אכן גם מין שעלול להזיק לאדם. למשל, לעיתים הוא גורם להרעלות בקרב בני אדם שדגים אותו וניזונים ממנו, והוא גם נוגס ברשתות דיג וגורם לנזקים כלכליים.
עם זאת, מהמחקר עולה שהשפעותיו עשויות להיות גם חיוביות - ושהוא אכן ניזון מעט מאוד מהאוכלוסייה המקומית: כאמור, רק 3 אחוזים מהדגים שנמצאו בקיבות הלגינונים היו מינים מקומיים. אם כך, כיצד עלינו להתייחס ללגינון המוארך? לפי חייקין, קיימת הגדרה נוספת למין שמגיע ומתבסס באזור שהוא לא שטח המחיה המקורי שלו: "מין זר" (alien species) – מין שמגיע לסביבה חדשה בתיווך האדם, אך לא בהכרח מזיק באזור החדש שלו. לפיכך, ייתכן שממצאי המחקר מעידים שאין הכרח "להעליב" את הלגינון עם התואר "מין פולש" – ואפשר להסתפק בכינוי המקבל יותר.
כך או כך, חייקין מסביר שהבחירה לחקור דווקא את המין הזה נבעה מפערי הידע הקיימים בדיוק בתחומים הללו, של מינים זרים ופולשים. "כמות המינים הזרים שמגיעים לים התיכון גדלה בקצב מסחרר, אבל אנחנו לא יודעים מה ההשפעה שלהם על המערכת האקולוגית", הוא מסביר. "חשוב לזכור שמינים פולשים – ואפילו מינים פולשים שהיו ידועים לשמצה כמו הלגינון – לא בהכרח מזיקים לחברה המקומית, ושאם נבדוק את השפעותיהם, התוצאות עשויות להפתיע אותנו", הוא מסכם.
הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה
