כמה שנים לאחר שכביש חוצה ישראל החל לפעול עברתי עם משפחתי לידו. היה שקט. אפילו שקט עצוב, כשפתאום בתי אמרה לי: "אבא, תכלס, נכשלתם". "צודקת", אמרתי. הפקקים, הזיהום והרעש הבלתי נסבלים הם עדות לכישלון שלנו. חשבנו שאנחנו עושים הכל כדי להתריע שלא זו הדרך, אבל זה לא היה מספיק. הכישלון המהדהד הזה לא נלמד לעומק בתנועה הסביבתית. ארגונים, מוסדות או צבאות שרוצים להצליח עושים תחקירים מעמיקים על כל כישלון וכישלון קטן כגדול. יחד עם זאת, התנועה הסביבתית לא רק נכשלת. יש גם התקדמות ויש גם ניצחונות, אך זה בעיקר במאבקי סביבה קטנים שנותנים לנו, פעילי הסביבה, איזה קתרזיס זמני שמאפשר לנו להמשיך לפעול.
צעדת האקלים בתל אביב ביום שישי בשבוע שעבר
(צילום: אריק מרמור)
משבר האקלים הוציא באיחור רב אלפי אנשים, בעיקר ילדים ונוער לרחובות. זה קרה אחרי קיץ קשה בישראל ואסונות אקלים בעולם שהבהירו שהמשבר כבר כאן ולא בעתיד. חלק מהצועדים ביום שישי בשבוע שעבר המשיכו את המסע בטיסה לגלזגו, לא מבינים את האבסורד שבטיסה, ועדיין לא מוכנים לקחת אחריות אישית כפי שיוסבר בהמשך. המצב כיום בעולם הוא שכל אחד זורק את האחריות לאחר ומחכה שהארגונים, המפעלים, בעלי ההון, או הממשלות יפעלו, ועד שהם יפעלו נוכל להמשיך ולחיות את חיינו כרגיל. אם אלפי הצועדים ביום שישי היו מבינים מה נדרש מכל אחד ואחד מאיתנו ומה עומק השינוי היומיומי שאנחנו צריכים לעשות, שכולל שינויים כואבים בהרגלי החיים שלנו, ייתכן שהמצעד היה קצת פחות ססגוני ושמח.
חבל שהמצעד לא הסתיים בהצהרה של כל המשתתפים שהם חוזרים הביתה ומפחיתים 7.5% מפליטות הפחמן שלהם. לא ב-2050, אליבא דבנט או ביידן, אלא עכשיו, מיידית, עוד השנה. למספר הזה יש בסיס מדעי. הדרישה של מדעני האקלים מהחבורה שמתכנסת בסקוטלנד היא להפחית כל שנה 7.5% מפליטות הפחמן בעשור הקרוב כדי להישאר ביעד: עלייה של 1.5 מעלות צלזיוס. המשמעות עבור הפוליטיקאים היא צעדים מאוד לא פופולריים שיכבידו על האוכלוסיות שלהם, כלומר, על המצביעים הפוטנציאלים שלהם, ולכן סיכוי קלוש שימצאו פוליטיקאים אמיצים שמוכנים לכך. איך פותרים את הפרדוקס הזה? על מנת שזה יקרה אנחנו צריכים להפוך את הצעדים הכואבים הללו לצעדים פופולריים.
ה-7.5% הראשונים לא יהיו קשים כל כך, אבל אם הם יזכו לארגון ותהודה נכונה הם יהיו סמן מהימן וקריאת כיוון אמיתית לממשלה להתחיל לעשות את המוטל עליה. הקיצוץ האישי יכול לבוא מכל אחד מהמרכיבים העיקריים של הפליטות שלנו - נסיעות, אנרגיה ביתית, מזון, שירותים וטובין.
ה-7.5% הבאים יהיו בוודאי עוד יותר קשים, שהרי בכל שנת הקורונה הצליח העולם לקצץ רק 7% מהפליטות. וכשתתחיל ההתעוררות האישית, האזרחית, תגיע גם ההתעוררות הממשלתית כי הלחץ על הממשלות יבוא מהבטן ולא מהראש. ביחד עם השינויים הנדרשים מכיוון הממשלה ביצירת מקורות אנרגיה חליפית ונקייה (ושלא גוזלת שטחי טבע וחקלאות), שינויים דרסטיים בתחבורה ובמזון, נוכל אנחנו האזרחים, ביחד עם הממשלה להגיע לאותם היעדים המחויבים מהקריאה למצב חירום אקלימי.
פרופ' אורי שיינסהתנועה הסביבתית נכשלה עד כה. אנחנו מחממים את כדור הארץ בכמות אנרגיה השווה להטלת 4 פצצות אטום בכל שנייה, ובאותה שנייה אנחנו גם מכחידים יערות בשטח השווה בגודלו למגרש כדורגל. הכחדת המינים על פי מדענים רבים היא איום על כדור הארץ והאנושות גדול יותר מהאיום האקלימי. הקריאה בהפגנות לשינוי זועקת חוסר אחריות אישית ומעמידה את כל התנועה הסביבתית באור לא מהימן. הפוליטיקאים הציניקנים קוראים את המצב ויודעים שהכיסא שלהם לא יתערער מהפגנות האקלים או הפגנות נגד הכחדה. להיפך, הוא יתערער אם הם יעשו את הצעדים הנדרשים, ועל כן היעד של 2050 כל כך נוח להם. מבחינתם, אחרי המבול.
פרופ' אורי שיינס, החוג לביולוגיה וסביבה, אוניברסיטת חיפה-אורנים, מייסד ארגון This is My Earth (TiME)
