"מה, אין לך תואר? איך יכול להיות?"
נטלי פורמן סמילנסקי (47), מקיבוץ יסעור בגליל, שמעה את השאלה הזו עשרות פעמים לאורך שני עשורים.
היא שמעה אותה מקולגות במסגרת עבודתה במשרד הבריאות, מחברים רחוקים ומאנשים אקראיים שפגשה במהלך השנים. כל מי שניהל איתה שיחה בסיסית קצרה יצא מההנחה שהאישה הרהוטה, האינטליגנטית והחריפה שמולו מחזיקה בהשכלה אקדמית, והופתע לגלות שלימודיה הפורמליים הסתיימו אי-שם בכיתה י"ב. גם במשפחה התקשו להבין איך זה קרה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות במדור "תנועת ההשכלה":
"ההורים שלי היו בהלם מתמשך מהעובדה שבחרתי לא ללמוד. אחותי תמיד אמרה לי שזה פשוט לא הגיוני שאני לא עושה תואר. כולם סביבי חפרו לי ללכת ללמוד כבר, אבל בעבודה זה היה הכי דומיננטי. ישבתי עם עורכי דין, ניהלתי משא ומתן עשרות פעמים, בניתי נוהלי עבודה מאפס - וכשאנשים גילו שמעולם לא דרכתי באוניברסיטה, הם פשוט אמרו 'לא יכול להיות!'"
מה זה עשה לך לשמוע את זה?
"זו הרגשה מורכבת. מצד אחד, אי אפשר להתעלם מהמחמאה שעומדת מאחורי זה. מצד שני, זו תזכורת לתחושת הפספוס. עם השנים את מבינה שחלק מהדלתות סגורות בפנייך, בעיקר בעבודות מדינה. את מסתכלת על מכרזים, וכמעט כל המשרות דורשות תואר ראשון. זה כל הזמן הטריד אותי באיזושהי צורה".
6 צפייה בגלריה
"כולם סביבי חפרו ללכת ללמוד". נטלי פורמן סמילנסקי, שלישית מימין, בטקס הסיום
(צילום: מתוך האלבום הפרטי)
איך זה קרה באמת? איך יצא שלא למדת?
"מיד אחרי הצבא התחלתי ללמוד במכינה במטרה ללמוד משפטים. לא מצאתי את עצמי שם, ועזבתי לפני סוף הסמסטר הראשון. היה לי אז בן זוג שאמר לי 'בואי נטוס לאוסטרליה', וזרמתי איתו. בדיעבד בחרתי ללמוד מוקדם מדי, ממש רגע אחרי השחרור מהצבא, וזה פשוט לא התאים".
אחרי שנה וקצת בניכר היא שבה לארץ, אבל הלימודים כבר לא היו בראש מעייניה.
"איבדתי את המומנטום. לא דגדג לי ללמוד, אפילו לא קצת. רציתי להתחיל לעבוד ולחיות את החיים. שכרתי דירה בתל אביב הפרועה והכיפית של סוף הניינטיז. מצאתי עבודה בתחום המחשבים, שלחו אותי לכל מיני קורסים מקצועיים וזה הספיק לי. בהמשך הכרתי את בן זוגי, עברתי לצפון, הבאנו לעולם שלוש בנות והשגתי ג'וב כעובדת מדינה במשרד הבריאות. זו עבודה מאוד יציבה עם תנאים מעולים כמו קביעות, הלוואות והנחות, אבל עם משכורת מאוד בסיסית. לאורך זמן הרגשתי שזה לא עושה לי טוב, שאני לא מתקדמת, לא ממצה את היכולות שלי. בסך הכול עבדתי שם 13 שנה, אבל כבר בשנה החמישית רציתי ללכת. זו הייתה תקופה ארוכה של חוסר מעש, של תסכול מאוד גדול מהתחום הזה בחיים. אחת הסיבות שנשארתי הייתה שהעבודה של בן הזוג מאוד תובענית. הוא עובד בטלוויזיה, ולא יכול להתגמש בשעות העבודה כמעט בכלל. לא הייתה אפשרות שהוא יהיה נוכח יותר וייקח נתח משמעותי במטלות הבית וגידול הבנות, ואני, קצת מבחירה וקצת מחוסר ברירה, קיבלתי את זה.
נטלי פורמן סמילנסקי: "אני סוציאליסטית ופמיניסטית מהיום שנולדתי, אבל רק כשנכנסתי לעולם האקדמי גיליתי את הנשים והאנשים שהגו את כל התיאוריות האלה כדי שאני בכלל אוכל להגיד מה זה פמיניזם או מה זה שמאלנית, או מה זה אומר 'מאמינה בזכויות אדם' או מה זה אזרח בכלל. זה נתן לי מסגרת נורמטיבית למציאות שתמיד הרגשתי, אבל לא ידעתי לתמלל. בעיניי זו כמעט חוויה דתית"
"היום אני כבר יודעת לומר שהכול זה תירוצים שאנחנו מספרים לעצמנו. חינכתי את הבנות לעצמאות, אנחנו גרים בקיבוץ בסביבה מאוד בטוחה ומסייעת, ואם הייתי מחליטה לעשות משהו אחר, המשפחה הייתה מצליחה לעמוד בזה. בהחלט יכולתי להחליט אחרת, אבל ויתרתי.
"בספר 'בתו' של יורם קניוק יש משפט שנחרת בזיכרוני: 'מתישהו הוא היה חייב להפסיק להתייחס לחיים שלו כאל תחביב ולהתחיל להתייחס אליהם ברצינות'. אני חושבת שלקחתי את החיים שלי כתחביב במשך המון זמן, כאילו החיים הם לא משהו שצריך לעצור רגע ולחשוב עליהם ברצינות ולתכנן תוכניות קדימה. נתקעתי בעבודת מדינה שנים על גבי שנים במין מחשבה כזו שאלה לא באמת החיים, ושמתישהו החיים יתחילו".
החיים האמיתיים התחילו בסופו של דבר. זה קרה לפני שלוש שנים, בטיול בארה"ב עם חברה טובה ברכב שכור.
"היא פשוט לא הניחה לנושא הלימודים, לא שחררה לאורך כל הטיול. היא עצמה גרה בארה"ב. היא הגיעה לשם עם אנגלית שבורה, ואיכשהו הלכה ללמוד תואר שני בפסיכולוגיה בברקלי. היא ישבה לי כמו נקר במוח. אני זוכרת את עצמי תקועה שם בתוך הרכב הקטן הזה ואין לי לאן לברוח, שומעת 'את חייבת ללמוד' מבוקר עד ערב. כשחזרתי לארץ התלוננתי עליה לחברה אחת מהעבודה, ובמקום לומר לי שאני צודקת היא אמרה 'את חייבת להירשם ללימודים עכשיו'. חזרתי הביתה, פתחתי מחשב, עשיתי חיפוש קצר על לימודים גבוהים ונרשמתי ללימודי תואר ראשון במדעי המדינה ובלימודים רב-תחומיים במכללת עמק יזרעאל. מהרגע שנרשמתי חיכיתי לזה כמו שלא חיכיתי לדבר בחיי, והיה לי המון זמן לחכות כי נרשמתי במאי. סיפרתי לכל העולם שאני הולכת ללמוד. כולם התלהבו ופרגנו. המשפחה שלי התגייסה כמו יחידת קומנדו לתמוך בלימודים שלי, הן הבנות והן הבן זוג. אחותי האמצעית התרגשה מזה יותר ממני".
נו, ואיך היה?
"כמו לקחת אקסטזי בפעם הראשונה. זה פקח לי את העיניים, וזה עשה לי דברים בגוף שמעולם לא חשבתי שאני מסוגלת להרגיש. ממש עולות לי דמעות כשאני נזכרת בזה. פתאום, אחרי עשרות שנים, נתנו לי מסגרת, טרמינולוגיה ובסיס לכל מה שהאמנתי בו מאז ומתמיד. הרי אני סוציאליסטית ופמיניסטית מהיום שנולדתי, אבל רק כשנכנסתי לעולם האקדמי גיליתי את הנשים והאנשים שהגו את כל התיאוריות האלה כדי שאני בכלל אוכל להגיד מה זה פמיניזם או מה זה שמאלנית, או מה זה אומר 'מאמינה בזכויות אדם' או מה זה אזרח בכלל. זה נתן לי מסגרת נורמטיבית למציאות שתמיד הרגשתי, אבל לא ידעתי לתמלל. בעיניי זו כמעט חוויה דתית".
6 צפייה בגלריה
"הבנות צוחקות עליי, אבל אני יודעת שבלב הן גאות". נטלי פורמן סמילנסקי
(צילום: מתוך האלבום הפרטי)
החוויה הכמעט דתית הגיעה לקיצה עם הישג מרשים: פורמן סמילנסקי סימה את לימודיה בחוג למדעי המדינה עם הממוצע הגבוה ביותר במחזור שלה, ובמקום השמיני בחוג ללימודים רב-תחומיים.
"ההבדל בין ללמוד כשאת בת 20 לבין ללמוד כשאת בת 40 פלוס זה שמיים וארץ. הגעתי בשלה כמו אפרסק בסוף אוגוסט. לא סתם סיימתי ראשונה בכיתה. רוב האנשים המבוגרים דורגו ברף העליון של ההישגים. הם מדברים על נפילת החומה כמו על עוד אירוע היסטורי שכתוב בספרים, אני ראיתי את זה בשידור חי! לא שאין חבר'ה נבונים מאוד וצעירים, אבל הניסיון והידע והעושר של ההיסטוריה הוא יתרון שלא יסולא בפז".
לימודי התואר הסתיימו, אבל הרומן של פורמן סמילנסקי עם האקדמיה רק התחיל. בימים אלה היא לומדת לתואר ראשון נוסף, והפעם במשפטים.
"סיימתי את הלימודים בתחושה שמצאתי את מה שאני רוצה לעשות בחיים, וזה ללמוד עוד ועוד מדעי המדינה, אז התעניינתי לגבי תואר שני בתחום. הגשתי בקשה בעבודה להירשם לתואר שני, והם לא אישרו לי כי לפי הנהלים יש תקופת צינון של שנתיים בין תואר לתואר. אמרתי 'אין מצב שאני מחכה עכשיו שנתיים לתואר הבא', והחלטתי ללכת על לימודי ערב. בדקתי מה אפשר ללמוד בערבים, וככה הגעתי ללימודי משפטים במכללת שערי משפט בהוד השרון. אני לומדת פעמיים בשבוע, ועכשיו כבר מדובר בעומס רציני. המשפחה שלי מכירה אותי מהתמונות על המקרר. בשבתות אני יושבת וחורשת. בן זוגי מסתלבט עליי שאני הגעתי אליו עם הקעקועים והגלישה ועשיתי רושם של בחורה קוּלית, ואחרי 20 שנה אני חושפת את האני האמיתי שלי: חננה שהוא בחיים לא היה מדמיין. גם הבנות צוחקות עליי בלי סוף, אבל אני יודעת שבלב הן גאות בי, ושאני נותנת להן דוגמה אדירה".
כשתסיימי את התואר תהיי בת 50. עובר לך בראש מה תספיקי לעשות איתו?
"בטח. השאלה כמה שנים יהיה לי כדי למצוץ את המקסימום מההשקעה הזו כל הזמן מכה בי. כשאני אומרת 'מקסימום' אני לא מתכוונת לכסף, כי כסף לא עניין אותי אף פעם, אלא באמת להפוך למקצועית בתחום. כשהמחשבות האלה עולות בי אני מביאה להן סטירה. אני לא נכנעת להן ולא נותנת להן להוריד לי. במקום להתעסק בלמה נזכרתי כל כך מאוחר, אני חושבת על איך אני מתקדמת ואיך אני מפצה על הזמן האבוד".
עוד מישהי שלא נכנעת למחשבות על הזמן האבוד היא עדילי צבע בת ה-48 מטבעון שסיימה בפברואר האחרון את הסטאז' שלה ברפואה, אחרי שהתחילה את התואר בגיל 40.
צבע רצתה ללמוד רפואה מאז שהיא זוכרת את עצמה. "בגיל 14 ביקשתי מההורים שלי שיקנו לי את האנציקלופדיה הרפואית למשפחה. זה עלה 500 שקלים שהיו אז הון תועפות, אז הצעתי להורים שיעשו מגבית עם הדודות. אני לא יודעת מאיפה הגיע החיידק הזה. אין רופאים במשפחה שלי, וזה לא משהו שעבר בתורשה או בחינוך".
בתיכון היא למדה ביולוגיה וכימיה, ובגיל 18 ניסתה להתקבל ללימודי רפואה בעתודה, אבל ציון הפסיכומטרי שלה לא הספיק. כחלופה היא החליטה ללמוד הנדסת ביוטכנולוגיה בטכניון ולנסות לעבור בהזדמנות הראשונה שתגיע. אבל ההזדמנות לא הגיעה.
"הבעיה הייתה שלא הייתי טובה בהנדסה, והציונים שלי לא היו גבוהים מספיק בשביל לעבור, אז פשוט נשארתי. סיימתי את התואר והתגייסתי לצבא. תוך כדי השירות למדתי לתואר שני בביוטכנולוגיה, וכשסיימתי התחלתי לעבוד בסטארט-אפ ביוטכנולוגי שעוסק בפיתוח טיפול רפואי. עבדתי שם 15 שנה ואהבתי את זה. התקדמתי יפה בחברה, ואפשר לומר שמאוד הצלחתי. הגעתי להיות סמנכ"לית של ניסויים קליניים ורגולציה. העבודה הייתה מאוד אינטנסיבית, והשכר היה בהתאם. ובכל זאת, למרות ההצלחה והכסף, תמיד הייתה ברקע איזושהי תחושת החמצה שהולידה תסכול תמידי. היה לי חסר לגעת בדבר האמיתי. כל מה שעשיתי היה ליד".
כשהחברה התקשתה למצוא משקיעים שיאפשרו לה להמשיך, צבע הבינה שזו ההזדמנות שלה חיכתה כל השנים.
"הסתכלתי קדימה ושאלתי את עצמי מה אני רוצה מהחיים שלי בכלל, ומהקריירה שלי בפרט. הילדים כבר היו יחסית גדולים (13, 11 ו-9). כבר לא היו לי פעוטות בבית. כמובן שיכולתי להמשיך לחברות דומות ולעשות עוד מאותו הדבר, אבל הרגשתי שזה לא הכיוון, ולא משנה כמה בכיר התפקיד שיציעו לי".
צבע החליטה להגשים סוף-סוף את חלום הילדות שלה, אבל הדרך לא הייתה קלה. בינה לבין החלום שוב עמד המבחן המעיק, אותו אחד שמנע ממנה את לימודי הרפואה בגיל 18.
"הפעם כבר לא נדרשתי ל-750 בפסיכומטרי אלא 'רק' ל-700, כי כבר היו לי שני תארים. אמרתי לעצמי: 'כשהיית צעירה לא הצלחת בזה, עם כל המתמטיקה הזאת, אז עכשיו?', אבל החלטתי לנסות. התחלתי בקטן - לקחתי איזה ספר הכנה לבחינה ולמדתי בעזרתו. בהמשך לקחתי קורס אבל לא הצלחתי להגיע ליעד. סיימתי עם 650, שזה אומנם שיפור מהפעם הראשונה אבל לא מספיק. ניגשתי לבחינה נוספת וקיבלתי 670. החלטתי לתת לזה צ'אנס שלישי ואחרון".
וכאילו כדי להעצים את הדרמה, יממה לפני הניסיון השלישי הגורלי, צבע לקתה בדלקת בדרכי השתן שאחד מתסמיניה הבולטים הוא הצורך להשתין תכופות. איך עושים פסיכומטרי כשצריכים לצאת לשירותים כל חצי שעה? "ידעתי שאם אני אקום כל רגע לשירותים אין לי סיכוי להשיג 700 וחבל על הזמן והדלק, אז מצאתי פתרון. הגעתי עם חיתול למבוגרים, ובמשך ארבע שעות השתנתי לי בסבבה תוך כדי הבחינה. זה עבד. השגתי את היעד".
צבע התקבלה ללימודי רפואה בטכניון, והתחילה במסלול הארוך והמפרך לקראת התואר דוקטור. כצפוי, היא הייתה הסטודנטית הכי מבוגרת בכיתה. "בגלל שהם כל כך צעירים אני גם הרגשתי צעירה. כן, היו רגעים שהרגשתי קצת כמו אמא שלהם, אבל בסך הכול הם חבר'ה בוגרים ואיכותיים, ומאוד נהניתי לבלות איתם".
איך התמודדת עם העומס?
"האהבה והמשיכה לדבר מאפשרות לך לעשות את זה גם כשקשה. הייתה לי עוזרת בית, ובהתחלה אבא שלי ואמא של בן הזוג היו באים לעזור עם הילדים. בשנתיים הראשונות עוד שילבתי את הלימודים עם העבודה. בהמשך רק למדתי. מבחינת השעות, הלימודים היו כמו עבודה".
עבודה שלא מכניסה כסף.
"נכון. יכולתי לאפשר את זה לעצמי בגלל שבן הזוג כן הכניס כסף, ובגלל שהגעתי לזה בשלב שבו כבר היו לי חסכונות. עבדתי כל השנים האלה, והיו רזרבות מבחינה כלכלית".
איך הגיבו בסביבה שלך לבחירה לחזור לספסל הלימודים בגיל כזה?
"בן הזוג שלי הוא אדם מדהים, ואיזה מזל שהוא השותף שלי לחיים. הוא תמך מהרגע הראשון למרות שזה הצריך ממנו התגייסות כוללת, טיפול בילדים ובבית והרבה כסף שבמקום להכניס לבית, הוצאתי ממנו.
"רוב התגובות היו מפרגנות. לצערי, אמא שלי נפטרה לפני 17 שנה ולא זכתה לראות אותי מגשימה את החלום הזה. אני זוכרת שבזמנו, כשרציתי ללמוד רפואה, היא לא התלהבה כי היא ידעה שמדובר בחיים קשים. היא הייתה אישה מוכשרת בהמון תחומים, אבל אף פעם לא הגשימה את עצמה מכל מיני סיבות. אולי זה משהו שהשפיע עליי. אמרתי לעצמי שאני לא מוכנה להיסחף אחרי 'נסיבות חיים', ושאני רוצה להגשים את החלומות שלי".
צבע התחילה לאחרונה את ההתמחות שלה בגריאטריה, שעתידה להימשך ארבע שנים וחצי. הבחירה ברפואה גריאטרית התגבשה אצלה כבר בשנה הראשונה ללימודים.
"סבא וסבתא שלי נפטרו שניהם בגיל 80 פלוס. ליוויתי אותם בשנותיהם האחרונות באשפוזים שלהם בבתי חולים והרגשתי שהם לא מקבלים את המקום שלהם, הן מבחינה אנושית והן מבחינה רפואית. ידעתי שאם אני רוצה לשנות אז צריך לעשות את זה מבפנים. גריאטריה מתמקדת בשיפור תפקוד ואיכות החיים. אני אוהבת אנשים מבוגרים. אני תמיד אומרת שאלה אנשים שאין להם המון עתיד, אבל יש להם המון עבר והמון הווה".
מה היית אומרת כיום למישהי בת 40 שמתלבטת אם להתחיל ללמוד?
"לשחרר את המחשבה שמאוחר מדי. תוחלת החיים הממוצעת בישראל היא למעלה מ-80 שנה, וזה מספיק זמן לשתי קריירות. לכי עם הלב, והסביבה כבר תתאים את עצמה".
לימודים באקדמיה לא היו במסלול החיים של יאיר ברזני (68) מטירת הכרמל. הוא נולד וגדל במעברה, סיים 11 שנות לימוד, עבד כמה חודשים בבזק ואז התגייס לצבא. כשהשתחרר חזר לבזק, עבד בה 46 שנה במגוון רחב של תפקידים ואף שימש יו"ר ועד בזק בצפון. בגיל 53, כשהוא כבר בתפקיד בכיר בחברה, התחיל ללמוד ל-B.A כללי במכללת עמק יזרעאל, ורק בגיל 56 צירף לקורות חייו את התואר "אקדמאי".
אחיו, תא"ל אבנר ברזני, יזם בשנת 1999 את תוכנית עתידים, שפועלת לצמצום הפערים החברתיים והכלכליים בין הפריפריה למרכז באמצעות השכלה גבוהה.
יאיר ברזני: "אבא שלי היה מורה. יש לי חמש אחיות, מתוכן שלוש עוסקות בהוראה. התחשק לי להגיד להם 'וואללה, לא רק אתם'. התואר לא נתן לי שום קידום בקריירה, שום תמריץ או תוספת שכר. לא נזקקתי לתעודה שמקבלים בסוף, באמת רציתי להיות שם"
"לי ולאחי היו הרבה שיחות על השכלה גבוהה והמשמעות שלה. אומנם במהלך כל השנים בבזק השתתפתי בעשרות קורסים מקצועיים, חלקם קורסי ניהול, אבל מעולם לא דרכתי באקדמיה. הוא ממש דחף אותי לעשות תואר, וגם לי היה דרייב פנימי. במסגרת העבודה ראיינתי מאות עובדים, ואני מודה שכשמועמד הגיע עם תואר בקורות החיים, זה מאוד הרשים אותי. קטלגתי אותו אוטומטית כאיש שיודע להתאמץ, אחד שסימן מטרה וכבש אותה. לא חשבתי שהוא בהכרח מתאים יותר לתפקיד, אבל זה כן עשה משהו. זה העיד על רצינות מסוימת".
יאיר החליט לא רק ללכת על זה, אלא גם לסחוף אחריו אנשים נוספים. הוא יזם חיבור עסקי בין בזק למכללת עמק יזרעאל, שמאפשר לעובדי החברה ללמוד לתואר ראשון. "אני הבוגר הראשון של העסקה הזו. במשך השנים עובדי בזק מילאו הרבה כיתות".
איך היה?
"זו חוויה מרתקת. הגעתי המבוגר שבחבורה והעברתי את כל היום עם אנשים צעירים ממני, בכיתה מאוד הטרוגנית, נשים וגברים מכל העדות והדתות. למדתי דברים מעניינים, החכמתי. חלק גדול מהכיתה היו עובדי בזק. אלה אנשים שגם עבדתי וגם למדתי איתם. לא סיימתי מצטיין דיקאן אבל הייתי בין הטובים. הייתי אז יו"ר הוועד, וזה חייב אותי לתת בראש. זה לא נעים להזדנב מאחור בתפקיד כזה. גם הנסיעה למכללה עם החברים לעבודה והלמידה המשותפת לבחינות זכורות כחוויות נעימות".
איך התמודדת עם העומס?
"לא היה לי מסובך או עמוס מדי. הילדים היו כבר גדולים. לא היו בבית תינוקות שקמים בלילה. ריכזו את הלימודים ליום חול אחר הצהריים ולשישי. לבחינות למדתי עם חברים, ולמזלי יש לי זיכרון טוב".
מהו ההבדל הכי גדול בין סטודנט מבוגר לצעיר?
"צעירים לומדים לתואר בשביל להיכנס לעולם העבודה ולהתקדם בקריירה. אני למדתי בשביל הכיף, בשביל להיות שם, בשביל להעשיר את עצמי, ללמוד, לחוות ולסמן וי. זה מאוד סקרן אותי. אני בא ממשפחה משכילה יחסית. אבא שלי היה מורה. יש לי חמש אחיות, מתוכן שלוש עוסקות בהוראה. התחשק לי להגיד להם 'וואללה, לא רק אתם'. התואר לא נתן לי שום קידום בקריירה, שום תמריץ או תוספת שכר. לא נזקקתי לתעודה שמקבלים בסוף, באמת רציתי להיות שם".
אילו תגובות קיבלת?
"במשפחה התלהבו ופרגנו. הילדים אמרו 'וואו, אבא, איזה יופי'. כמובן, היה מי שאמר לי "מה ללמוד עכשיו? מה נזכרת?". עניתי ששמעתי שבגלגול הבא, כשאתה בא לגן עדן בלי תואר, אתה מקבל דירה עם נוף לכדור הארץ - ולא בא לי על כדור הארץ, מיציתי".
מה עם תואר שני?
(צוחק) "לא, לא יהיה תואר שני. פרשתי בשיא".
מיקי דותן מיהר לסיים איתי את השיחה, ויש לו סיבה טובה: הוא סטודנט לתואר ראשון בהיסטוריה, יש לו מטלה להגיש בעוד יומיים, ובדיוק שלחו לו מאמר לקרוא. רגע לפני שהפך לסטודנט, דותן בן ה-71 היה הבעלים של "האוזן השלישית", חנות תקליטים שהפכה ברבות השנים למוסד תל-אביבי מוכר. לפני כשנתיים מכר את העסק המיתולוגי ופרש לגמלאות. את שנות הפנסיה שלו תכנן להקדיש לטיולים בעולם, אבל אז הגיעה הקורונה וטרפה את הקלפים. דותן הבין מהר מאוד שהמגפה לא הולכת לשום מקום בקרוב, ונאלץ למצוא משהו אחר למלא בו את זמנו. הפתרון שלו: B.A בהיסטוריה באוניברסיטה הפתוחה. בעוד קצת פחות משנתיים הוא צפוי לסיים את הלימודים ולפנות מקום לתעודה חדשה על הקיר, לצד תואר ראשון בכלכלה מגיל 21 ותואר ראשון בפילוסופיה מגיל 30.
לא חששת להתחיל תואר בגיל 70?
"ברור שהיו לי חששות. בגיל 70 אנחנו לא חדים כמו שהיינו בגיל 20 ו-30. צריך להתרגל לכך שהקצב שלך איטי יותר, והצורה שבה אתה מעכל חומר היא אחרת. כל דבר צריך לרשום, כי הדברים נוטים להיעלם ולהישכח. מה שמפצה הוא שיש לי היום הרבה יותר זמן. סדר היום של אנשים בפנסיה נע בין מקרמה להתעמלות במים, אז אם יש מאמר שפעם היה לוקח לי שעה לקרוא, היום לוקח לי חמש שעות, אבל יש לי את החמש שעות האלה. פעם אפילו לא הייתה לי שעה. בתואר הראשון שלי רצתי בין כל מיני עבודות, קראתי מאמרים באוטובוס ונרדמתי בדרך למשמרת בעבודה. הפניוּת שלי היום מאוד משמעותית.
"אני חושב שכל הפירמידה של החיים שלנו קצת הפוכה. הרבה יותר נכון ללמוד בגיל מבוגר, כי בשביל לימודים זקוקים לסבלנות. אני לא רוצה לפרט פה מהם הרעיונות והנושאים שהעסיקו אותי בין גיל 20 ל-30, אבל בטח אפשר לנחש. לימודים זה לא אחד מהם. העניין הוא שבגיל צעיר, הלימודים הם חלק ממערך הכלכלה וההתפרנסות שלך, בין אם באופן ישיר, כשאתה לומד משפטים, רפואה, עבודה סוציאלית וכו' וזקוק לתעודה שתאפשר לך לעבוד בתחום, ובין אם באופן עקיף, כשמקומות עבודה דורשים תואר ראשון או שני. הלימודים בגיל צעיר נובעים מן ההכרח, אבל בעולם אידיאלי כולנו היינו לומדים בגיל מבוגר. הסבלנות שיש לי היום וגם העובדה שאני לא צריך להתפרנס הן ברכות. הלימודים מעניינים ומאתגרים, ואני ממש שמח שהלכתי על זה".
הוא מתגורר בתל אביב ואב לשלושה. זוגתו היא פרופסור באוניברסיטת בר-אילן, ובנו הוא סטודנט למתמטיקה ולפיזיקה באוניברסיטה העברית. "הנושא של לימודים גבוהים נמצא על סדר היום בבית. כולם הגיבו בשמחה ובאהבה ומאוד פרגנו. היו חברים שתהו למה אני צריך את זה ולמה לא לקחת כמה קורסים כשומע חופשי, אבל אני מאמין שהמסגרת חשובה ושלמחויבות יש ערך. היא גורמת לך לעשות את הדברים באופן יותר מסודר ורציני. כשאומרים 'עד יום רביעי אתה צריך לקרוא את המאמר ולהגיש מטלה', ברור שלא תמיד יש חשק לקרוא מאמר שפעמים רבות הוא מטרחן, אבל יש לך התחייבות".
דותן מעיד על עצמו שהוא עדיין מצפה לציונים של המבחנים והמטלות ומתרגש מהם. "בכל פעם שמגיעה הממ"ן (מטלת מנחה), אני ממש רוצה לדעת את הציון. כמו איזה ילד בבית ספר אני מוצא את עצמי מתלהב 'יאאא, קיבלתי 90, איזה כיף!' - כנראה שהתחרותיות וההישגיות לא נעלמות עם הגיל. ככל שאני מתקדם בלימודים ומצליח בהם זה נותן לי מוטיבציה, וכבר עוברות בראש מחשבות על תואר שני. אני לא מבטיח את זה לעצמי, אבל האפשרות בהחלט קיימת".
בהתאם לשיטה של האוניברסיטה הפתוחה ובגלל אילוצי הקורונה, דותן לומד את כל התואר שלו מהבית באמצעות הזום. "זו אפשרות נהדרת, בעיקר כשהפקקים מתארכים. כולנו מרוויחים מהעניין הזה. אפשר להקשיב להרצאה שלוש שעות, ותוך כדי גם להכין קפה ולהסתכל קצת בוואטסאפ. זה מקליל את כל העניין - שלא לדבר על זה שההרצאה מוקלטת ואם ניקרת קצת במהלכה אז אפשר להשלים אחר כך, משהו שלא קיים בלימודים פרונטליים רגילים. באופן כללי, כל התואר הזה שונה מאוד מהתארים הקודמים שלי, כי עכשיו יש אינטרנט והכול זמין ונגיש. אני המום בכל פעם מחדש מהעובדה שאני יכול לשמוע הרצאה של היסטוריון מהרווארד ברשת. אם היו מספרים לי את זה כשהייתי בן 20, הייתי חושב שחייזרים נחתו על כדור הארץ. מי חלם על דבר כזה?"
מהו החיסרון הכי גדול בתואר בגיל השלישי?
"שהאופק הוא לא כמו שהוא היה בגיל 20. אתה לא יכול להגיד לעצמך 'אני אעשה דוקטורט בעוד כמה שנים', כי לא בטוח שיש לך כמה שנים. בלי קשר לעניין הפרנסה, אם אתה לומד משהו בגיל 20, אתה תיהנה ממנו 60-50 שנה. אם אתה לומד אותו בגיל 70, יש לך עשר שנים ליהנות ממנו במקרה הטוב".
