הערכה מחקרית חדשה קבעה כי חלה נסיגה במפלס המים של יותר מ-50% מהאגמים הגדולים בעולם, כשהאשמים המרכזיים בכך הם ההתחממות הגלובלית וצריכה אנושית של מי האגמים. יחד עם זאת, מחברי המחקר מבהירים כי שיטת המעקב החדשה והמקיפה שבה השתמשו אחר מפלס המים של האגמים והשינוי שחל בו בשל הסיבות השונות, תאפשר קבלת החלטות כיצד להגן טוב יותר על מקורות מים קריטיים ומערכות אקולוגיות אזוריות חשובות.
הסיבה שהניעה את החוקרים, בראשותו של פאנגפנג יאו מאוניברסיטת קולורדו בולדר, לבצע את המחקר שפורסם בכתב העת Science הייתה המשברים הסביבתיים בכמה מגופי המים הגדולים ביותר בכדור הארץ, כמו למשל הנסיגה שחלה בימת אראל - ימה באגן יבשתי סגור במרכז אסיה, שנמצאת בין קזחסטן מצפון לקאראקלפאקסטן (מחוז אוטונומי של אוזבקיסטן) מדרום - עד להתייבשותה שהחלה בשנות ה-60 של המאה ה-20, כיוון שהנהרות המזינים אותה הוטו על ידי ברית המועצות לשעבר לצורכי השקיה. לכן, יאו ועמיתיו מאוניברסיטת קולורדו בולדר, אוניברסיטת קנזס סטייט, אוניברסיטת טולוז בצרפת ואוניברסיטת המלך עבדאללה למדע וטכנולוגיה בסעודיה יצרו טכניקה למדידת השינויים שחלו במפלס המים בכמעט 2,000 מהאגמים והמאגרים הגדולים בעולם. הצוות שילב נתונים מכמעט שלושה עשורים של תצפיות ממערך של לוויינים יחד עם מספר מודלים כדי לכמת ולייחס מגמות של כמות המים שקיימת בשטחי אגמים ברחבי העולם.
בעולם, אגמי מים מתוקים ומאגרי מים אוגרים בשטחם 87% מהמים המתוקים של כדור הארץ, למרות שהם מכסים רק 3% משטח כוכב הלכת שלנו, מה שהופך אותם למשאב בעל ערך עבור המערכות האקולוגיות של בני האדם וכדור הארץ כאחד. בניגוד לנהרות, אגמים אינם מנוטרים היטב, אך הם מספקים מים לחלק גדול מהאנושות - אפילו יותר מאשר נהרות. למרות ערכם הרב, מגמות ארוכות טווח ושינויים במפלסי המים לא היו ידועים במידה רבה - עד כה. "יש לנו מידע די טוב על אגמים אייקוניים כמו הים הכספי, ימת אראל וימת סלטון, אבל כדי לקבוע משהו בקנה מידה עולמי היה צורך להשיג הערכות משמעותיות יותר לגבי מפלס המים של האגמים. על כן, באמצעות השיטה שבה השתמשנו במחקר, היינו מסוגלים לספק תובנות לגבי שינויים גלובליים שחלו במפלס האגמים עם פרספקטיבה רחבה יותר", אמר בלאג'י ראג'אגופאלאן, עמית במכון השיתופי למחקר במדעי הסביבה (CIRES) ופרופ' להנדסה באוניברסיטת קולורדו בולדר, שנמנה על מחברי המחקר.
עבור המחקר החדש, הצוות השתמש ב-250 אלף צילומי לוויינים, באמצעותם תועד מצבם של האגמים בין השנים 2020-1992, כדי לסקור את השטח של 1,972 מגופי המים הגדולים ביותר בכדור הארץ. הם מדדו את מפלס המים מתשעה מדי גובה לוויינים והשתמשו במפלסי מים ארוכי טווח כדי להגיע לממצאים שלא יהיה לגביהם ספק. עבור אגמים שלא נמדד שיא המפלס בטווח הארוך, השתמשו החוקרים במדידות עדכניות שנעשו על ידי מכשירים חדשים יותר בלוויינים. שילוב של מדידות מפלס אחרונות עם מדידות שטח ארוכות טווח אפשר לחוקרים לשחזר את נפח האגמים לפני עשרות שנים.
התוצאות שהתקבלו היו לא פחות ממדהימות, אך גם עגומות, מכיוון ש-53% מהאגמים בעולם חוו ירידה נטו של כ-22 מיליארד טונות בשנה בכמות המים שנאגרה בהם - הפסד שווה ערך לצריכת המים הכוללת בארה"ב במשך כל שנת 2015 או פי 17 מנפח של אגם מיד, מאגר המים הגדול ביותר בארצות הברית (שבעצמו הולך ומתייבש בעקבות בצורת קשה ושימוש יתר במימיו). כדי להסביר את המגמות באגמים טבעיים, הצוות מינף את ההתקדמות האחרונה בשימוש במים ובמודלים של אקלים. שינויי האקלים וצריכת המים האנושית שלטו בירידה העולמית נטו בנפח ובאיבוד המים בכ-100 אגמים גדולים. "רבות מטביעות הרגל האנושיות ושינויי האקלים על אובדן מי אגמים לא היו ידועות בעבר, כמו התייבשות אגם גוד-א-זארה באפגניסטן ואגם מאר צ'יקיטה בארגנטינה", הסביר יאו.
אגמים באזורים יבשים ולחים בעולם מאבדים מנפחם, מה שיוצר אפקט מתגלגל שמוביל לירידה באיכות המים, עלייה בפריחת אצות רעילות ואובדן חיים מימיים. הנסיגה שחלה באגמים טרופיים לחים ובאגמים הארקטיים מצביעה על מגמת התייבשות נרחבת יותר ממה שהיה ידוע עד כה. יאו ועמיתיו העריכו גם את כמות המים שנאגרה באגמים וגילו שכמעט שני שלישים מהמאגרים הגדולים של כדור הארץ חוו הפסדי מים משמעותיים.
"משקעים שזרמו אל שטחי מאגרי המים, בין היתר בשל שריפות יער שהתרחשו בשל ההתחממות הגלובלית, היו מהגורמים המשמעותיים לירידה העולמית באחסון המאגרים הקיימים, כשבמאגרים ותיקים - אלה שהתמלאו לפני 1992 - משקעים היו בעל חשיבות רבה יותר מבצורת ושנות גשמים כבדות בשל העובדה שהם עלולים להצטבר ובכך לשנות את שטח האגם", אמר בן ליבנה, עמית ב-CIRES ופרופ' להנדסה באוניברסיטת קולורדו בולדר, שנמנה על מחברי המחקר.
בזמן שרוב האגמים העולמיים מתכווצים, 24% חוו עלייה משמעותית בכמות המים שלהם, חלק מכך אף בשל הפשרת קרחונים כתוצאה משינויי האקלים. אגמים שכמות המים שלהם גדלה, נמצאים לרוב באזורים לא מיושבים ברמה הטיבטית הפנימית, בצפון המישורים הגדולים של צפון אמריקה ובאזורים עם מאגרים חדשים יחסית כמו אגני נהרות היאנגצה, המקונג והנילוס. מחברי המחקר מעריכים שכרבע מאוכלוסיית העולם, 2 מיליארד בני אדם, מתגוררים בשטח אגן של אגם מתייבש, מה שמצביע על צורך דחוף לשלב צריכת אדם, שינויי אקלים והשפעות משקעים בניהול משאבי מים בר-קיימא. "אם הצריכה האנושית היא גורם גדול בירידה באגירת מי האגם, אז אנחנו יכולים להתאים ולבחון מדיניות חדשה כדי לצמצם ירידות בקנה מידה גדול", אמר ליבנה, שדבריו נקשרים עם אחד האגמים שהוא ועמיתיו חקרו, ימת סוואן השוכנת במחוז גחארקוניק במזרח ארמניה, שחוותה עלייה באגירת מים ב-20 השנים האחרונות בשל אכיפת חוקי שימור מאז תחילת שנות ה-2000.
