שר האנרגיה והתשתיות, ישראל כ"ץ, הודיע אתמול (יום א') כי בכוונתו להגיש לממשלה הצעת מחליטים ובה גם החלטה להקים מתקן לאגירת אנרגיה להפקת "חשמל כשר", כחלק מהדרישות הקואליציוניות של המפלגות הדתיות. המטרה היא לאגור חשמל בסוללות במהלך ימי השבוע כדי לספק אותו בשבת, וכך לפתור את הסוגיה של עבודה בשבת בתחנות הכוח, שגורמת לשכונות ולערים דתיות שונות להתנתק מהרשת ולספק לעצמן את החשמל בדרכים אחרות וכשרות.
לכאורה יש לפתרון המוצע יתרון סביבתי ברור. ראשית, כיום מפיקים את החשמל הכשר בשבת באמצעות גנרטורים, שעובדים על דלקים מזהמים במיוחד, כמו סולר, וגורמים לפליטות גבוהות של מזהמי אוויר וגזי חממה. נוסף על כך, אגירת אנרגיה היא אמצעי משלים והכרחי כדי לקדם מעבר לאנרגיות מתחדשות ולמשק מופחת פליטות פחמן, והגיע הזמן שגם מדינת ישראל תצטרף לבשורה העולמית.
אם כן, למה לכאורה? כיוון שלא רק שמדובר בצעד סקטוריאלי, שימומן מכספי המיסים של כולנו, אלא שלא נראה שהצעד הזה מראה על הבנה או כוונה לאומית בתחום האגירה, כי הרי מדינת ישראל לא הסכימה לקדם אגירת אנרגיה שנים על גבי שנים, בכל מני טענות ותואנות. יתרה מכך, הפרויקט הנדון אינו באמת הדרך הנכונה: כלכלית, חברתית וסביבתית, לשלב אגירה במשק האנרגיה המקומית.
שריפה של דלקים מאובנים לייצור אנרגיה אחראית לכ-75% מפליטות גזי החממה בעולם, כשהחלוקה היא בערך - שליש ממגזר ייצור החשמל, שליש ממגזר התחבורה ושליש משימושים בתעשייה. על כן המעבר מדלקים מאובנים מתכלים ומזהמים: פחם, דלק נוזלי וגז מחצבים, לאנרגיות מתחדשות: שמש, רוח ומים, בשלושת המגזרים, הוא צעד הכרחי להפחתת פליטות גזי החממה עד כדי איפוסן ולמיתון משבר האקלים. אולם, המעבר לאנרגיה מתחדשת מחייב גם אגירה של אנרגיה, כדי להבטיח אספקה סדירה, בעיקר מפני שבשונה מדלקים מאובנים הייצור של אנרגיה מתחדשת תלוי בזמן ובמקום. לכן העולם כולו צועד בשנים האחרונות לכיוון התקנה של מערכות אנרגיה מתחדשת עם אגירה.
ניתן לאגור אנרגיה בשיטות שונות, החל בחימום מים, כמו בדוד השמש, עבור בסוללות - הנפוצות ביותר כיום הן סוללות ליתיום-יון, כמו של טלפונים או מחשבים ניידים, או באמצעות חימום אבנים, דחיסת אוויר ועוד ועוד, ועד להפקת מימן ממים. בכל המקרים העיקרון הוא פשוט: את עודפי החשמל, אם מתחנות כוח מונעות דלקים מאובנים בשעות בהן הצריכה בשפל או מתאים פוטו-וולטאים בשעות בהן השמש יוקדת ויש עודפים, ניתן יהיה לאגור לשעות שיא בצריכה או לשעות הלילה בהן אין שמש.
מדינת ישראל היא מדינה שטופת שמש, וכבר בשנות החמישים, בעקבות משבר האנרגיה, החליטה המדינה לחייב בחוק התקנת דוד שמש לחימום מים בבתים חדשים. צעד זה הפך את ישראל למובילה עולמית בהתקנות מערכות סולאריות לחימום מים, מערכות שחוסכות כ-5% מצריכת החשמל במשק. אבל מאז מדינת ישראל לא זזה קדימה בתחום, והיא עסוקה בעיקר בדיבורים ובהבטחות ולא במעשים.
עדי וולפסוןצילום: דודו גרינשפןזאת ועוד, במשך שנים רבות המהפכה הסולארית בישראל נידחת, אם בשל המונופול ההיסטורי של חברת חשמל, שכל פעם דחה את הקץ, אם בשל הטענה שהעלויות של מערכות סולאריות גבוהות מדי, ואם באמתלה שאין מערכות אגירה בשלות וזולות. כך במדינת ישראל של 2023 רק כ-10% מהחשמל מיוצר באמצעות השמש, ויכולת האגירה היא כמעט אפסית. היעד הממשלתי הוא הפקת 30% מהחשמל בשנת 2030 באמצעות אנרגיה מתחדשת, ורובה ככולה אנרגיה סולארית, וללא פיתוח יכולות אגירה מתאימות, היעד הזה לא יתממש.
משק החשמל במדינת ישראל עומד עכשיו בצומת דרכים, עם העלייה בצריכת החשמל בשל גידול האוכלוסין לצד הכניסה של כלי הרכב החשמליים למשק, שמגדילה עוד יותר את הצריכה, מדינת ישראל תצטרך להחליט באיזה צד היא בוחרת: ייצור חשמל נקי מאנרגיה סולארית עם אגירה או המשך התבססות על גז מחצבים מזהם. אם ממשלת ישראל מחליטה, סוף סוף, לקדם אגירת אנרגיה, צריך לעשות זאת במבט רחב ולטווח הרחוק של משק החשמל הלאומי ולא בעין צרה וסקטוריאלית. קידום אגירה לטובת חשמל כשר לשבת כמוה כמו ביטול המס על הכלים החד פעמיים והמשקאות הממותקים או העברת כספים לחינוך החרדי ולא לטובת לימודי ליבה, ואין בינה לבין איכות סביבה דבר וחצי דבר.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
