כאשר האל הרשפילד התיישב לשיחת וידאו עם רוצח סדרתי, הוא עשה זאת ברגשות מעורבים. אבל הרשפילד, כלכלן התנהגותי מאוניברסיטת קליפורניה שבלוס אנג'לס, האמין שפדרו רודריגז פיליו יכול ללמד אותו משהו על איך כולנו יכולים לקבל החלטות טובות יותר.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
רודריגז ריצה במצטבר 41 שנים בכלא על רצח 71 אנשים ופשעים אחרים. בשיחתם, הוא תיאר להרשפילד כיצד יום אחד הוא שינה באופן דרמטי את כל התפיסה שלו. לדבריו, בזמן ששהה בבידוד לאחר שהרג אסיר שתקף אותו, הוא דיבר עם אלוהים ונשבע להשתנות.
לאחר שחרורו השני מהכלא, בשנת 2018, הצהיר רודריגז שהפסיק להרוג, התחיל לעשות כושר, והחל ללמד אחרים על הסכנות שבפשע דרך סרטוני יוטיוב. "אני רואה בעצמי אדם חדש עכשיו", אמר להרשפילד.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
במקרה של רודריגז עברו רדף אותו והוא נרצח השנה ביריות. אך השינוי הדרמטי שעבר הוא "דוגמה מהלכת לאופן שבו אנחנו מסוגלים להיות אנשים שונים בחלוף הזמן", אומר הרשפילד. בספרו Your Future Self ("האני העתידי שלכם"), הרשפילד מראה כיצד אנשים שמרגישים קרבה לאני העתידי שלהם - ומבינים שאני כזה עשוי להיות שונה ממי שהם עכשיו – מקבלים החלטות טובות יותר, כמו שמירה על פעילות גופנית או הימנעות מעבירה על החוק. הם גם נוטים לקבל ציונים טובים יותר באוניברסיטאות, ליהנות ממצב כלכלי טוב יותר ומרווחה נפשית.
שלא כמו רודריגז, אין צורך בהתגלות דתית כדי לעשות שינוי כזה. הרשפילד חקר טכניקות שונות שיאפשרו לנו להכיר את האני העתידי שלנו, כמו למשל לכתוב לעצמנו מכתבים, ואפילו לדבר עם עצמנו דרך מציאות מדומה. המטרה היא לשנות לא רק את האופן שבו אנו רואים את עצמנו אלא גם את האופן שבו אנחנו מתנהגים כאן ועכשיו.
מתברר שבכל הקשור לשקלול העתיד בחישובים שלנו, אנחנו גרועים להפליא. אולי אתם מכירים מישהו שתקוע בעבר או מישהי שתמיד חיה למען המחר, אבל זו לא הנורמה. "בסך הכול, הנטייה של כולנו היא להיות מוכוונים להווה", אומר מארק ויטמן, פסיכולוג במכון לחקר גבולות הפסיכולוגיה ובריאות הנפש בפרייבורג שבגרמניה. ההווה הוא קונקרטי ופעמים רבות גם "גופני", עם החלטות שמקורן בתחושות פיזיות כמו רעב או חרדה, ואילו העתיד מופשט יותר, הוא מסביר.
ההתמקדות בהווה היא גם הסיבה שכל כך הרבה פעמים אנחנו נכשלים בשמירה על הדיאטה שהתחלנו או מתקשים לקיים את ההחלטות שנשבענו להן בתחילת השנה: מטרות עתידיות פשוט אינן בהירות או מושכות כמו העוגייה שמולנו כרגע. מחקר של ויטמן ועמיתיו הראה שכאשר מציעים לאנשים לבחור אם לקבל 100 ליש"ט עכשיו או 125 ליש"ט בעוד שבוע, רובם בוחרים בתגמול הקטן יותר אך המיידי. נטייה זו מכונה 'הפחתת ערך תלוית זמן' (או 'הפחתת ערך מושהה'), שפירושה שאנחנו מסכימים לערך נמוך יותר רק בגלל גורם הזמן, ובמילים אחרות – לא מצליחים להביא בחשבון את האני העתידי שלנו.
הרשפילד ביקש לחקור אם אפשר לראות את ההטיה הזו פועלת במוח. שני מאמרים שהתבססו על נתונים מסריקות fMRI וסריקות PET ממחקרים שונים הראו שאזורים באמצע קליפת המוח, כולל קליפת המוח הקדם-מצחית האמצעית ופיתול החגורה הקדמי, נוטים להיות פעילים יותר כאשר אנו חושבים על עצמנו בהשוואה למצבים שבהם אנחנו חושבים על אחרים. אם כך, תהה הרשפילד, מה קורה במוח כשאנחנו חושבים על האני העתידי שלנו?
הוא ועמיתיו ביקשו מהמשתתפים לשכב בסורק fMRI, ולחוות את דעתם על ההתאמה של מילים שהוצגו להם, כמו "מצחיק" או "מכובד" לאני הנוכחי שלהם, לאני העתידי שלהם, או לאחד משני שחקנים: מאט דיימון או נטלי פורטמן. כאשר הנבדקים חשבו על האני העתידי שלהם, נרשמה פחות פעילות באזורים של קליפת המוח הקדם-מצחית האמצעית ופיתול החגורה הקדמי מאשר כאשר הם חשבו על האני הנוכחי שלהם. למעשה, הפעילות המוחית שהופיעה כאשר הנבדקים חשבו על האני העתידי שלהם, הייתה דומה לזו שהופיעה כאשר הם חשבו על הידוענים.
היו הבדלים בין-אישיים. ככל שאנשים הרגישו מנותקים יותר מהאני העתידי שלהם, וככל שסריקות המוח שלהם העידו על ניתוק כזה, גדל הסיכוי שהם יפעילו 'הפחתת ערך תלוית זמן' במשימה שקיבלו כעבור שבוע. נראה שהאני העתידי שלנו נתפס במחשבה שלנו כמו סוג של אדם זר. המחקר שנעשה היה מצומצם, אבל ניסויים נוספים של הרשפילד ואחרים דיווחו על תוצאות דומות.
החשיבה על העתיד חשובה לנו כיום יותר מתמיד. "כאשר תוחלת החיים הייתה קצרה יותר, לא היינו צריכים לחשוב כל כך הרבה שנים קדימה", אומר הרשפילד. "אבל כיום, אם אתם חיים במדינה מפותחת, אתם יכולים לצפות לחיים ארוכים למדי וזה אומר שחייבים לחשוב יותר על העתיד".
אבל אולי אנחנו לא כל כך רוצים. כשאנחנו צעירים העתיד נראה כמו משהו רחוק, עם זקנה ומוות, נושאים שלרוב נהיה מעוניינים להימנע מהם. וגם אם נכריח את עצמנו לחשוב על העתיד, ברוב המקרים לא נצליח להפיק מכך תועלת משמעותית מכיוון שיש לנו נטייה לשגות בהבנת האני העתידי שלנו.
יש אנשים שחשים חיבור טבעי יותר לאני העתידי שלהם. לפי פוסקיה סירואה, פסיכולוגית מאוניברסיטת דורהאם שבבריטניה, אחד הסימנים לחוסר חיבור כזה הוא דחיינות. "אנשים הנוטים לדחיינות נותנים עדיפות להרגשה טובה עכשיו על פני השקעת מאמץ והתגברות על קשיים רגשיים מתוך מטרה להשיג משהו שהאני העתידי שלהם יוכל ליהנות ממנו", היא אומרת. המחקר שלה מראה שדחיינים נוטים להיאבק ברגשות שליליים, אך גם מתקשים לחשוב על העתיד.
דחיינות נקשרת לבריאות לקויה ולבעיות נפשיות. "יש דינמיקה רגשית שלמה שמתרחשת בעקבות התמהמהות. אנחנו מתחילים להרגיש רע, וחווים בושה ואשמה", אומרת סירואה. "והתחושות האלה רק מניעות דחיינות נוספת". לדבריה, גישה טובה יותר למשימות קשות תהיה חמלה עצמית. אנשים שיש להם חמלה כלפי עצמם בדרך כלל אינם מרגישים כל כך רע עם דחיינות, וגם עושים זאת פחות.
באופן דומה הראה ויטמן כיצד אנשים המדווחים על יכולת של קשב לעצמי (מיינדפולנס) נוטים גם להיות יותר מוכווני עתיד. לכאורה יש בכך סתירה, שכן מיינדפולנס עניינו החיבור לכאן ולעכשיו. אבל מיינדפולנס עוזר לנו לשלוט בדחפים רגשיים ופיזיים, וזו תכונה שמסייעת לתכנון העתיד. "מיינדפולנס הוא כלי עזר ליכולת ויסות עצמית", אומר ויטמן.
נוסף על כך גילו הרשפילד ועמיתיו שאנשים שחשים חיבור רציף עם האני העתידי שלהם, נוטים להיות צנועים יותר ולהתנהג בצורה אחראית ואתית. לאחר שזיהה את כל היתרונות הללו, החל הרשפילד להרהר כיצד אפשר לתכנן דרכים שיגרמו לאנשים להיות מחוברים יותר לאני העתידי שלהם.
"שמתי לב לשימוש בהולוגרמות בהופעות מוזיקה", הוא אומר, "ובאחת מפגישות המעבדה שלי ציינתי שיהיה מגניב אם נוכל לעשות משהו דומה עם האני העתידי שלנו... כלומר להפגיש בצורה כלשהי אנשים עם הולוגרמה של האני העתידי שלהם". מישהו הציע לו לדבר עם החוקרים במעבדת המציאות המדומה בבניין הסמוך, והשיחה הזו הובילה את הרשפילד ועמיתיו לבצע סדרה של ניסויים. הם הריצו תמונות של אנשים דרך תוכנה שיודעת להזקין פנים באופן מציאותי, כדי ליצור להם אווטרים של אנשים מבוגרים, כולל כתמי גיל, שיער אפור וקמטים. לאחר מכן הם יצרו תוכנת מציאות מדומה (VR) שבה אנשים יכולים לפגוש את האני הנוכחי שלהם או את האני העתידי שלהם משתקפים במראה וירטואלית. אנשים שהשלימו את המשימה התבקשו לענות על שורה של שאלות, כולל השאלה מה היו עושים אם היו מקבלים באותו רגע 1,000 דולר. אלה שקיימו אינטראקציה עם האני העתידי שלהם הביעו נכונות לחסוך את הכסף יותר מאלה שפגשו את האני הנוכחי שלהם, בפער מובהק. "מה שהרשפילד עשה זה להפוך את האני העתידי שלנו לפחות מופשט", אומר ויטמן. "התוצאה גורמת לנו לחשוב יותר על עצמנו ולייחס יותר אמפתיה לעצמנו".
מאז המחקר הראשוני שוחזרו הממצאים במגוון מצבים. ז'ן לואי ון-גלדר, קרימינולוג מאוניברסיטת ליידן בהולנד, השתמש במערך VR דומה כדי לאפשר לקבוצה קטנה של עבריינים מורשעים, חלקם בכלא וחלקם משוחררים על תנאי, לקיים אינטראקציה עם האני העתידי שלהם, כולל לקבל ממנו עצות. אחד המשתתפים נסער כל כך מההדמיה, שהוא נטש את הניסוי בדמעות, מספר ון-גלדר.
פושעים נוטים במקרים רבים להיות ממוקדים מאוד בהווה, ולא להביא בחשבון השלכות עתידיות. "כך שמה שיש לנו כאן זו קבוצה מאוד קצרת רואי", אומר ון־גלדר, "כך שלפחות תיאורטית, יש כאן מרחב גדול לשינוי". לאחר מפגש אחד בלבד כבר הרגישו המשתתפים קרובים יותר לאני העתידי שלהם, ובתום סדרת המפגשים, רבים גם הפחיתו את השימוש באלכוהול ואת הנטייה לבזבוזים.
לא צריך גישה למכשור VR כדי להתקרב לאני העתידי שלכם. אפליקציות כמו FaceApp או פילטרים ברשתות החברתיות שיודעים להציג גרסה מזדקנת שלכם יכולים לעשות את העבודה. באחד המחקרים, הרשפילד וצוותו שאלו בוגרים בגיל העבודה כמה היו מוכנים תיאורטית להפריש לחיסכון לפנסיה. בזמן שקיבלו את ההחלטה, חלק מהמשתתפים צפו בתמונה של האני העתידי שלהם וחלק ראו תמונה של האני הנוכחי שלהם (ההדמיות התבססו על תמונה שסיפקו המשתתפים). אלו שראו את האני הנוכחי שלהם היו מוכנים להשקיע כ-2% ממשכורתם, ואילו המשתתפים שראו את האני העתידי שלהם הגיעו ל-6%.
תוכלו גם לנסות את השיטה הישנה והטובה של כתיבת מכתב. בניסוי אחר יצרו הרשפילד ועמיתיו אפליקציה שאפשרה ללקוחות בנק מקסיקו לכתוב מכתב לעצמי שלהם בגיל הפנסיה. אלה שעשו זאת, הראו במובהק מוכנות גבוהה יותר לפתוח חשבון חיסכון אוטומטי. מחקרים אחרים הראו שאנשים שכתבו במהלך מגפת הקורונה הארוכה מכתבים אל האני העתידי שלהם שנה קדימה או ממנו אליהם, חוו פחות רגשות שליליים. מומלץ גם לכתוב מכתב תשובה מהאני העתידי אליכם, אומר הרשפילד. זה מגביר את ההשפעה.
אבל לפני שאתם רצים להתחיל ליישם את כל הטיפים האלה, ואולי אפילו להדפיס תמונה של פרצופכם המזדקן על כרטיס האשראי, הרשפילד חושב שכדאי להתאפק ולשמור את הטכניקה הזו להחלטות הגדולות של החיים, כמו קנייה או השכרה של נכס או החלטה על רמת ההפרשה לקרן פנסיה. "אלה רגעים שבהם כדאי לנהל שיחה עם האני העתידי שלכם", הוא אומר. לעומת זאת, כשמדובר בהחלטות יום-יומיות וחוזרות על עצמן, כמו האם ללכת לחדר כושר או לשתות כוס יין אחרי העבודה – יעיל יותר להתחייב לאסטרטגיה ולדאוג שיהיה לכם קשה להפר אותה. לפחות עבור הרשפילד זה עובד, כשהחליט לסגור את הטלפון שלו בכל ערב. יתרה מזאת: הדבר העיקרי שהוא מיישם זה לשאול את עצמו לנוכח החלטות קשות במיוחד, כיצד האני העתידי שלו ירגיש לגבי התוצאות האפשריות השונות.
ג'ורג' לוונסטין, כלכלן התנהגותי באוניברסיטת קרנגי מלון שבפנסילבניה, חושב שהממצאים של הרשפילד "משכנעים". עם זאת, לדבריו אין להבין מכך שדי בשינוי בחשיבה כדי להוביל לקפיצה משמעותית בשיעור ההפרשות לפנסיה שאנשים יהיו מוכנים להתחייב אליו. השיטה הכלכלית הנוכחית מקשה מאוד על רוב האנשים לחסוך כסף, הוא אומר. "ברגע שאנחנו מסתפקים בלומר שאנשים לא חוסכים מספיק לפנסיה, המשמעות היא שאנחנו מביאים בחשבון את המערכת הפגומה שלנו כנתון, ושאנחנו מעבירים את מלוא נטל האחריות לפרט".
חיסרון אפשרי נוסף הוא שמערכת יחסים אובססיבית עם האני העתידי שלנו עלולה לפתח רעילות, ולהפוך אותנו לאומללים, אנוכיים ובסופו של דבר למלאי חרטות. בספרם "פרדוקס הזמן", הפסיכולוגים פיליפ זימברדו ודניאל בויד מציעים שאנשים הממוקדים מדי במטרות עתידיות, ייטו פחות להציע עזרה מיידית לאחרים.
גם הרשפילד ממהר לציין שיש דבר כזה מיקוד יתר בעתיד. להיות חברים עם האני העתידי שלכם זה עניין של איזון. "אם מישהו או מישהי היו אומרים לי שהם מקריבים הכול למען בן או בת הזוג שלהם, ושלא נשארה להם שום יכולת לממש תחושת אושר משל עצמם, הייתי אומר שזו אינה מערכת יחסים טובה", וזה נכון גם לגבי מערכת היחסים שלנו עם האני העתידי שלנו. "האירוניה היא שמצב כזה יעשה שירות רע לאני העתידי שלכם, ויגרום לכם בבוא העת להסתכל אחורה ולהתחרט על כך".
אנו נוטים לחוות יותר חרטה על דחיית סיפוקים מאשר על כניעה לפיתויים. אחרי הכול, על ערש דווי רובנו בדרך כלל מתחרטים על מה שלא עשינו יותר מאשר על מה שעשינו. אלה מאיתנו שאינם רוצחים סדרתיים כמובן.
פסיכולוגים נוהגים להשתמש במודל "חמש התכונות הגדולות" כדי להגדיר הבדלים באישיות. המודל מגדיר אותנו על פני חמש תכונות עיקריות: מוחצנות, יציבות רגשית, נעימות, מצפוניות ופתיחות מחשבתית. אולם מחקרים הראו כי הרמה שלנו בכל תכונה משתנה מעט לאורך החיים, וכי בממוצע, אנשים הופכים ליציבים יותר מבחינה רגשית, מצפוניים יותר ונעימים יותר ככל שהם מתבגרים.
אבל אנחנו לא בהכרח מודעים לכך. במקום זאת, רובנו אוהבים לחשוב שהתבגרנו והחכמנו, וזה נכון לכל גיל בחיים. באחד המחקרים שאלו חוקרים כמעט 20,000 אנשים כיצד הם היו מתארים את האישיות שהייתה להם לפני עשר שנים, ואז ביקשו מהם לנבא את תכונות האישיות שלהם בעוד עשר שנים. הם גילו שאנשים נטו לחשוב שהם השתנו מאוד בעשר השנים הקודמות, אבל לא האמינו שהם ישתנו באותה מידה בעשר השנים הבאות.
ממצא כזה רלוונטי כשמדובר בקבלת החלטות. אם אנחנו נוטים לחשוב כי לאני העתידי שלנו יהיו אותם ערכים והעדפות שיש לנו עכשיו, אנו עשויים לבזבז את כל החסכונות שלנו על מכונית ספורט מתוך אמונה שזה מה שנאהב כשנצא לפנסיה. אבל במציאות, יכול להיות שהאני העתידי שלנו כבר יתעייף ממכוניות ויעדיף קצת יותר כסף בחֶסכון הפנסיה. אם נפנים שהאני העתידי שלנו עשוי להיות שונה מהאני הנוכחי שלנו, נוכל לקבל החלטות שיהיו טובות יותר עבורו או עבורה.
