"חבר'ה, אני עובד בחרא": קובי כהן הוא מפעיל קקנוע
(צילום: ירון ברנר, נדב אבס, חן מרקוביץ')
לקובי כהן, בן 52 מפתח תקווה, יש עבודה קצת שונה. היא נראית אחרת, היא מצריכה מאמצים אחרים, והיא בהחלט מריחה. "היינו משפחה שתמיד עבדנו, עזרנו להורים. אבא שלי עבד בעיריית תל אביב כקבלן ניקיון. מגיל 7 הייתי קם ב-5:00 בבוקר ועוזר לאבא שלי לנקות את כיכר אתרים עם ילקוט, ואחרי זה נוסע באוטובוס לבית הספר", הוא משחזר. "לא היינו מלומדים, אבל היינו אנשי עבודה". וכהן עד היום מקפיד לשמר את התואר המכובד. "יש לי מחלה, אם אני לא קם לעבוד אני לא מרגיש טוב". וכך, כל יום, כבר 30 שנה, שהוא קם עם ציוץ הציפורים ויוצא לעבוד בסטארט-אפ הפרטי שלו, בקקנוע, שעוזר לישראל להיות יותר נקייה מצואת כלבים. "אני האיש שגנב את הרעיון לצרפתים ובנה את הקקנועים בישראל, יש לי 18 קקנועים שעובדים בארץ ברשויות השונות", הוא אומר בגאווה.
קקנוע הוא למעשה אופנוע לשאיבת צואת כלבים מהמדרכות, מהגינות והמדשאות. "זה אופנוע שדומה לאופנוע משטרתי עם צ'קלקה. מותר לנו לנסוע על מדרכות ולהיכנס לגינות, לא להשתולל כמובן, לנסוע גג 5 קמ"ש", הוא אומר בגאווה. "כשאני נמצא בשטח אני גם גורם לאיזו אכיפה. פתאום כולם ילדים טובים. אני מדליק את הצ'קלקה והם מפחדים, כולם מרימים".
לקקנוע יש מערכת שאיבה עם מיכל שיכול להכיל עד 18 ליטר. "אני מסוגל לעשות עד 200 שאיבות במשמרת והמיכל עוד לא מתמלא", אומר כהן. אז איך זה עובד? "אני נוסע וכל מוקש שאני רואה אני עוצר עצירה מוחלטת, מוציא את הידית, יורד לאזור המוקש, שואב ומחזיר למקום. יש דלת פתיחה, כמו השקית של פועלי הטאטוא, שמחליפים את הפחים. יש לי שקית גדולה, אני פותח את הדלת, מרוקן את כל צואת הכלבים, סוגר את המיכל - ונגמר".
תגיד, זה לא מגעיל?
"קודם כל, זה לא מסריח כי המיכל נמצא בסוף. אני נוסע פה באוויר הפתוח. אז אני לא מרגיש כלום והמיכל אטום ומגיע למתקן שטיפה בסוף היום. דבר שני, אני עם ניסיון של 30 שנה, זה לא מגעיל אותי, אני חושב שאני צריך לקבל פרס - האיש שאסף הכי הרבה קקי בישראל, בעולם אפילו. אני לא יודע איך לא הגעתי ל'ארץ נהדרת' עד עכשיו. אז התרגלתי, צריך מישהו אובייקטיבי שיגיד".
מה באמת העובדים שלך אומרים על סוג העבודה?
"יש לי עובדים שלא רוצים לעבוד באזורים מסוימים, בעיקר במקום שהם גרים. הם רוצים בעיר אחרת, כי הם מתביישים".
מה התגובות של אנשים ברחוב?
"אומרים לי 'הגיע הזמן, כל הכבוד, אה. עכשיו בחירות אז הביאו אותך'?" מחייך כהן. "בסוג העבודה הזו רק מברכים ומפרגנים. לפעמים מבקשים שניתן דוחות ונקנוס, אז אנחנו קונסים ונותנים. אבל אני לא נלחם איתם, לא רב איתם".
כהן מעיד שהוא מעדיף לא להעיר לאנשים גם כשהוא רואה בעיניו שהם לא מרימים את הצרכים של כלביהם. "מה קטורזה היה אומר? היה מעודד אותם שיחרבנו שתהיה לי עבודה", הוא מתבדח. "אבל כן צריך לציין ש-90% מהישראלים מרימים. זה בא לטפל רק ב-10-5% שלא. מספיק שני מוקשים בשכונה קטנה, וזה נהפך למאתיים מתלוננים פוטנציאליים. את מבינה את הכוח של הקקנוע? אם אני לוקח ברחוב 3-2 מוקשים - הורדתי 300-200 אנשים שכביכול מקללים את העירייה".
כהן משוכנע שתמיד יהיו את אלה שלא ינקו אחריהם. "שהולכים אפילו עם שקית על הצוואר של הכלב, מסתכלים ימינה ושמאלה, לא רואים אף אחד, ממשיכים הלאה. הקומץ הזה לא ישתנה. אני חי על הקומץ", הוא אומר.
ואם הקומץ הזה יתחיל פתאום לאסוף?
"יש לי איתם קשר. הם לא יאספו".
כהן ממשיך לפרט על חשיבותו של הקקנוע בנוף העירוני: "אני מאמין שאם הקקנועים לא יהיו, הפניות למוקד יקפצו ב-60-50%. וילדים שדורכים על קקי, נשים שדורכות... יהיה בלאגן. ברוב הרשויות בארץ - רחובות ראשיים מנקים ושוטפים. הבעיה היא ברחובות והשכונות הקטנות. שם אין תקציב לנקות. אני בא כהשלמה. אני מהיר, אני יעיל. אני משלים את הרשויות".
למרות שהקקנועים כבר 30 שנה איתנו, אנשים מופתעים לראות בכל פעם מחדש את קובי כהן נוסע ברחבי העיר על הקקנוע שלו. "הרוב צוחקים. 'מה, יש דבר כזה?', אז אני אומר להם 'חפשו בגוגל'. אז הם באמת מחפשים, רואים. והרוב צוחקים".
ואיך הילדים שלך מגיבים למה שאבא עושה?
"הם בהתחלה התביישו קצת. אבל עכשיו אבא בעל הבית של האופנועים. אבא הבוס", הוא אומר. "אבא הוציא סטרט-אפ ועובד בכל העולם. מבושה הם הפכו את זה לבעלים שעשה סטרט-אפ. כשהילדים היו קטנים היה לנו כלב ואז כל הבית היה סירחון. התברר שהילד אוסף את הקקי ושם באגרטל. הוא היה אומר 'אבא, תשאב' ואמרתי 'אין בעיה'. הילד היה יוצא עם הכלב, הכלב היה מחרבן, הייתי בא עם הקקנוע ושואב. ואז כמה שכנים ביקשו גם שאשאב כדי שלא יקבלו דוח. אמרנו שאני רגיל לעבוד, לא?"
