בתוך חוק ההסדרים הנרחב שמקדם משרד האוצר מתחבאת הצעה שמזכירה את המערכון המיתולוגי של "זהו זה" בביתו של דירקטור וולט. עובד חברת חשמל המבקר אותו יושב קפוא בשל עוצמת המזגנים הרבים הפועלים, ושואל אותו, רועד, אם אפשר אולי לכבות את אחד מהם בגלל הקור העז. דירקטור וולט, עטוף במעיל פרווה, שואל נדהם: "לכבות מזגן? למה לכבות מזגן אם אפשר להדליק תנור חשמלי?!!".
התוצאה במערכון קומית, אך בגרסת הריאליטי של משרד האוצר התוצאה היא טרגית. בחוק ההסדרים החדש, מתחת למטרה המוצהרת "הפחתת פליטות גזי החממה בהתאם למחויבויות הבינלאומיות של ישראל", מוצע לאפשר לתחנות הכוח לייצוּר חשמל "לחרוג מההיתר" שניתן להן על פי חוק אוויר נקי, ולזהם יותר מהמותר. כמעט אפשר לדמיין את שר האוצר אביגדור ליברמן אומר – "לזהם פחות? למה לזהם פחות אם אפשר לזהם יותר?!!".
כיצד הגיעו במשרד האוצר לתוצאה כה אבסורדית? החטא של ההצעה לעקוף את הוראות החוק המונעות ממפעלים לזהם את האוויר מבוסס על חטא קדמון יותר, והוא ביסוס משק האנרגיה הישראלי על גז. הגז המשמש את משק האנרגיה מגיע לישראל דרך צינורות, וצינורות הם מועדים לתקלות. ב-2017, לדוגמה, בעקבות תקלה בצינור שהוביל גז מ"תמר", נאלצה חברת החשמל להפעיל תחנות כוח באמצעות פחם, שמזהם יותר מגז.
צפו: מוני מושונוב כדירקטור וולט
(מתוך "זהו זה", כאן חינוכית)
משרד האוצר רוצה לאפשר את החריגה הזו באופן מתמשך. כך, במקרה שבו תזוהה סכנה ליציבות אספקת החשמל, ניתן יהיה להורות לתחנות הכוח לייצר באמצעות פחם או דלקים מזהמים אחרים, מבלי לחשוש ממעבר על החוק ותשלום קנס. מה יכול לגרום לסכנה ליציבות אספקת החשמל? ובכן, במשק אנרגיה המבוסס על מקור כוח ריכוזי אחד יש מגוון של סכנות: תקלה טכנית, רעידת אדמה ומתקפת טילים הן הבולטות שבהן.
הטרגדיה של המדיניות הזו היא שישנה חלופה אחרת. ישנה אפשרות ממשית לבסס את העתיד האנרגטי של מדינת ישראל על מקור מבוזר ונקי, באופן שיעניק ביטחון ממשי. מחקרים ועבודות שונות מראים שפוטנציאל הייצור הסולארי עשוי לספק כ-50% מצריכת החשמל בישראל עד לשנת 2030. עד ל-2050 הפוטנציאל גבוה בהרבה, ועשוי להגיע למלוא צריכת החשמל. אך הפוטנציאל הזה רחוק ממימוש. במקום לקדם ייצור חשמל מאנרגיות מתחדשות, הממשלה מחדשת את האפשרות לזהם יותר.
להציב יעד נמוך ולהחטיא אותו
אומרים שהדרך להרשים היא ליצור ציפיות נמוכות ואז להפתיע עם ביצועים בינוניים. בכל הנוגע לאנרגיות מתחדשות, ממשלות ישראל נוקטות גישה מחמירה יותר: הן מציבות יעדים נמוכים ואז מחטיאות גם אותם. ב-2003 החליטה ממשלת אריאל שרון כי עד שנת 2007, כ-2% מהחשמל הנצרך בישראל ייוצרו באנרגיות מתחדשות. היעד לא הושג. ב-2011 החליטה ממשלת בנימין נתניהו השנייה להציב יעד של 10% עד 2020, וכיעד ביניים הציבה 5% עד 2014. ב-2014 הושג היעד הקודם, של 2% בלבד. ב-2020, רק כ-6% מהחשמל הנצרך יוצרו באנרגיות מתחדשות. הרחק מתחת ליעד.
עד לפני כשנה וחצי היעד המחייב של הממשלה לשנת 2030 היה 17%. היעד הזה תוקן ליעד שהוא כביכול שאפתני יותר – 30%, עם יעד ביניים של 20% ב-2025. הבעיה עם היעדים היא כפולה: כפי שציינתי לעיל, הפוטנציאל גבוה בהרבה. אפשר להגיע ל-50%, אם נמצה אותו. הבעיה השנייה היא שישראל לא נמצאת על המסלול לממש אפילו יעדים נמוכים אלו.
רשות החשמל פרסמה בשבוע שעבר את "התוכנית הרב-שנתית לעמידה ביעדי הצריכה מאנרגיות מתחדשות", שבה היא משרטטת כיצד נגיע תוך שנים ספורות ל-30% אנרגיות מתחדשות בצריכת החשמל. התוכנית אינה מגובה בתקציבים או החלטות, והיא לא מלווה בצעדים אופרטיביים כלל. מה יש בה? הרבה חשיבה חיובית – אם כך וכך יקרה, וכוחות השוק ירצו, אז היעד ימומש. ואם לא?
מי מרוויח?
אי אפשר להתעלם מהעובדה שיש מי שמרוויח מאוזלת היד של המדינה בקידום אנרגיות מתחדשות. תאגידי הגז הבינלאומיים והטייקונים המקומיים ששולטים באספקת הגז נהנים להציג את עצמם כמושיעי הכלכלה והסביבה בישראל. אך הצגה זו לוקה בחוסר נאמנות לאמת: האמת היא שגז הוא דלק מזהם. אמנם בחלק מהמדדים הוא טוב מפחם, אולם מבחינת גזי חממה הוא מזיק לא פחות.
לכן גז עשוי לשמש כ"דלק מעבר" עד לאותה נקודה שבה נצליח ליצור משק אנרגיה המבוסס כולו או כמעט כולו על אנרגיות מתחדשות. אבל בהיותו חלק מהבעיה – כלומר אחד הגורמים למשבר האקלים – הוא לא יכול להיות חלק מהפתרון.
שערו בנפשכם שכל המשאבים הפוליטיים והתקציביים שנרתמו לטובת תאגידי הגז בעשור האחרון, כולל העברת מתווה הגז, והקמת צנרת גז, ורכישת ספינות מלחמה ייחודיות כדי לשמור על אסדות הגז ועוד ועוד, שערו בנפשכם שמשאבים אלו היו נרתמים לטובת המעבר לאנרגיות מתחדשות.
אך במקום זאת, ממשלת ישראל רתמה את עתידנו האנרגטי לגז, בניגוד מוחלט למה שנדרש לצורך התמודדות עם משבר האקלים. וכעת משרד האוצר מוסיף חטא על פשע, בהצעת חוק ההסדרים האחרונה שתפגע לא רק באקלים, אלא תעלה ישירות בחיי אדם.
רוני ארזרייצ'ל ברינקמשרד האוצר אימץ גישה שהופכת אותו למחליט הבלעדי בשורה של סוגיות ציבוריות, כביכול בשם הדאגה לקופה הציבורית. כך בקידום רפורמות בחינוך כנגד דעת משרד החינוך, או בעצירת קיצור משמרות המתמחים כנגד דעת משרד הבריאות. כעת הוא מנסה להסיג לאחור את אחד ההישגים המובהקים של התנועה הסביבתית, תוך פגיעה קשה בציבור.
מרכז השל לקיימות קורא לממשלה לא לאשר את הצעת משרד האוצר לעקוף את הוראות חוק אוויר נקי, ובמקום זאת – לקדם את המימוש המהיר של הפוטנציאל ליצור חשמל סולארי בישראל, באמצעות תקצוב הולם וביצוע נחוש.
רוני ארז היא מנכ"לית משותפת של מרכז השל לקיימות
