פרופ' פיטר סינגר, אחד הפילוסופים האתיים החשובים בימינו, הפך לצמחוני באמצע שנות ה־60: בימים שצמחונות הייתה משולה לתואר גנאי, שלא לדבר על טבעונות, שלא הייתה בכלל בלקסיקון. סינגר פגש אז במקרה במהלך ארוחת צהריים באוניברסיטת אוקספורד סטודנטית דנית, שסיפרה לו על הסבל והאכזריות הטמונים בתעשיית הבשר. לא לקח הרבה זמן עד שסינגר עזב את הספגטי בולונז שאכל באותה ארוחה, והחליט להרהר עמוקות במה שנחבא מן העין בדרך לצלחת שלנו. כמה שנים מאוחר יותר, ב־1973, הוא כתב חיבור בשם "שחרור בעלי חיים" ושלח אותו למדור הספרים היוקרתי של הניו יורק טיימס. רוברט סילברס, העורך הוותיק של המגזין, לא רק פירסם אותו: הוא הפך בעצמו לצמחוני.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
זו הייתה הפעם הראשונה שבה מישהו התמודד בצורה מחקרית עם ההיבטים המוסריים בניצול ובסבל שגלומים בתעשיית הבשר. סינגר הפך מיד לשם עולה בפילוסופיה המערבית, וזכה לקיתונות של ביקורת לצד אהדה מקוראים בכל העולם. שנתיים מאוחר יותר הוא הרחיב את החיבור לספר, "שחרור בעלי חיים", שתורגם לעשרות שפות והיווה השראה לתנועה המודרנית לזכויות בעלי חיים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
סינגר, בן 75, אוסטרלי־יהודי מבית טוב שמגדיר את עצמו אתיאיסט, הוא כיום מחברם של 17 ספרים ועורך או מחבר שותף של 24 ספרים נוספים. הוא כתב על לידה ומוות, הגל ומרקס, פילוסופיה פוליטית וגלובליזציה, משבר האקלים (הרבה לפני הסכמי פריז) ועוני קיצוני. הוא מגדיר את עצמו פילוסוף תועלתני, ומאמין שיש לשפוט פעולות לפי ההשלכות שלהן. אם כך, לא פלא שספריו ומאמריו השפיעו על הוגים והיסטוריונים כיובל נח הררי, והניחו את המסד לקמפיינים פילנתרופיים שהשיקו וורן באפט וביל ומלינדה גייטס.
"לפני 50 שנה כמעט אף אחד לא עסק בעניין האתי של ניצול בעלי חיים", אומר סינגר בראיון מביתו שבאוסטרליה. "אדם שחי במלבורן או באוקספורד באותן שנים, לא ראה את הנזק ואפילו לא היה מודע לקיומן של חוות אינטנסיביות. וכך גם המחשבה בדבר היחס שלנו לבעלי חיים, שפשוט לא הייתה קיימת. אבל זה מה שהיה אז. אנשים לא דיברו על זה ולא ראו בזה איזה נושא חשוב שצריך לתהות עליו. אנשים צעירים חשבו על תיאוריות אחרות, על מאבקים חברתיים, ואני הייתי גם כזה".
אז איך מפגש אחד הצליח לערער אצלך את המחשבה?
"הטיעון של הסטודנטית היה פשוט משכנע. לא רק במובן של אדם שאוהב או לא אוהב חיות. אלא יותר במובן התיאורטי ואי־ההצדקה של הסבל, של גרימת הסבל. בעלי חיים סבלו כל חייהם. זאת עובדה שזיעזעה אותי. ואני זוכר שדי מהר דיברתי על זה עם אשתי וסיכמנו שנהפוך לצמחונים. טבעונות עדיין לא הייתה בכלל על הפרק כי אף אחד לא דיבר על טבעונות, והיה די נדיר למצוא מישהו טבעוני. אבל הצמחונות הפכה פתאום למשהו יותר הגיוני עבורנו. אחר כך באה הטבעונות".
אתה זוכר את התגובות למהלך הזה?
"אשתי מאוד תמכה. היא מעולם לא הייתה איזה אוהבת חיות מיוחדת. גם אני לא. אבל הבחירה שלנו הגיעה מהמקום הרציונלי. המשפחה שלי, גם אלה שלא הפכו לצמחונים, הגיבו בסימפתיה לרעיון. מנגד היו אחרים שביטלו את זה כמחשבות משוגעות. בחוגים הגבוהים של האקדמיה הרעיונות היו עדיין מינוריים. אבל זה התקבל יפה ועצם העובדה שהמאמר שלי פורסם בבמה הכי מכובדת, בניו יורק טיימס, נתן לזה אסמכתה מדעית שעוררה את הקהל האינטלקטואלי".
היום השיח הרבה יותר פתוח, ורבים מדברים על טבעונות כדרך חיים נכונה מבחינה בריאותית, מוסרית ואקולוגית. כשאתה מסתכל על הדרך שעברת עם הספר, איך אתה שופט את השינוי?
"אני בדיוק עובד על מהדורה חדשה ומעודכנת של 'שחרור בעלי חיים' בעקבות שאלות ושיחות שהיו לי במשך השנים. כשאני מסתכל על הטענות הבסיסיות אני עדיין מאמין בעובדות כפי שהן היו לפני 50 שנה. הטיעון האתי עדיין עומד על כנו. יש דברים שהשתנו לאורך הדרך, כמו למשל ניסויים בבעלי חיים. אין ספק שלעומת 1975, כיום יש הרבה יותר בקרה ופיקוח, ולכן הדברים השתנו. יש עוד הרבה מה לעשות בנידון ויש עדיין חלופות שיש לבחון, אבל זה במגמת שיפור.
"הבעיה הגדולה בעיניי היא מקומה של סין בחברה העולמית. סין רק גדלה מבחינת אוכלוסייה ואין לאנשים שום כוונה לצמצם באכילת בעלי חיים. גם בכל הנוגע למעבדות שלהם, הם עושים ניסויים נוראיים ללא שום פיקוח. אז אפשר לבוא ולהתגאות בהתקדמות של האיחוד האירופי, אבל יש 450 מיליון אנשים באירופה ו־1.2 מיליארד איש בסין. וצריכת הבשר בסין רק עולה. זה לא רק סין, יש עוד מקומות".
"שחרור בעלי חיים" הוא לא עוד חיבור בעד טבעונות ונגד תעשיית הבשר. הוא התורה של כל המחשבה הטבעונית הלכה למעשה. סינגר מצהיר בו כבר בהקדמה, כי "עריצות האדם על בעלי חיים אחרים גרמה וגורמת עד היום כמויות של כאבים וסבל שאפשר להשוותן רק לאלה שהיו תוצאה של עריצות בת מאות השנים של האדם הלבן באדם השחור". על כן, לטענת סינגר, המאבק כנגד אותה עריצות אינו נופל מכל בעיה מוסרית וחברתית אחרת שמתנהל עליה מאבק.
החידוש הגדול שהקנה לסינגר שם עולמי, היה בשילוב של שלושה תחומים עיקריים: תחקירים עובדתיים על ניצול בעלי חיים, טיעונים פילוסופיים לטובת ההגנה על בעלי חיים, ועצות מעשיות לצמחונים המתחילים. סינגר נסמך על עקרון יסוד שהגה הפילוסוף התועלתני בן המאה ה־18, ג'רמי בנת'ם: "כל אחד נחשב כאחד, ואין להחשיב אחד כיותר מאחד". כך, לפי בנת'ם, אין השאלה האם בעלי חיים מסוגלים להפעיל שיקול דעת או האם מסוגלים הם לדבר – אלא האם מסוגלים הם לסבול. "יש להסיק כי דאגתנו לאחרים ונכונותנו להתחשב באינטרסים שלהם, אינן צריכות להיות מותנות במראה וביכולות שלהם", כותב סינגר, ומסביר שספישיסיזם (סוגנות) – כלומר אפליית מינים אחרים בשל המעטה בערך סבלם – אינה שונה מגזענות, סקסיזם ועוד.
"'שחרור בעלי חיים' בעצם אומר: תפסיק לאכול מוצרים מבעלי חיים שטופלו באכזריות", אומר סינגר. "המהפכה החברתית קשה מדי להשגה, לכן עלינו להתמקד בלהביא יותר ויותר אנשים לשנות את ההרגלים שלהם. זה לא רק עניין תיאורטי. בימים שהייתי סטודנט באוקספורד, היו קבוצות של סטודנטים שהושפעו ממסורת מרקסיסטית רחבה, וחשבו שצריך להפיל את המערכת הקפיטליסטית. אבל להרגשתי הרבה מזה היה דיבורים".
אוסטרליה, המדינה שבה אתה חי, היא אחת היצואניות הגדולות ביותר של עגלים וטלאים באוניות המשלוחים החיים המזעזעות.
"זה לא הדבר הכי גרוע שאוסטרליה עושה, יש עוד כמה. בימים שעבדתי בארגון 'בעלי חיים, אוסטרליה' ניסינו לעצור את המשלוחים ולא הצלחנו יותר מדי. בשנים האחרונות נחשפו התנאים המזעזעים של בעלי החיים שמתים מגלי חום ומהתייבשות באוניות, והמדינה עצרה את המשלוחים למזרח התיכון בחודשים החמים, יולי ואוגוסט, אני חושב. זה טוב אבל לא מספיק כמובן. הם היו צריכים לעצור את כל המשלוחים בכלל. אבל את זה הרבה יותר קשה להשיג מבחינה פוליטית, בגלל החברות ששולטות בתעשייה".
כבר לפני 50 שנה קשרת בין תעשיית הבשר למשבר האקלים וההתחממות הגלובלית. האמנת שיגיע היום שמנהיגי העולם יתכנסו כמו בהסכמי פריז 2015?
"נושא משבר האקלים נמצא בעליות וירידות לאורך השנים. היו זמנים שזה נראה חסר סיכוי לחלוטין להשיג משהו, כמו בימי נשיאותו של דונלד טראמפ. הבחירה בו הייתה אסון טוטאלי. גם כמה מהמנהיגים הימנים־שמרנים באירופה לא עזרו למצב. הבחירה בג'ו ביידן ללא ספק מעודדת, ומהווה סימן חיובי לתהליך. ביידן מנסה לעשות דברים טובים עבור אמריקה אבל בלי להזניח מאחור את המחויבות העולמית וההתחייבות להסכמי פריז. והדבר החיובי הוא שאנרגיה מתחדשת נהיית זולה יותר ונגישה יותר מדלקים פוסיליים".
אז אנחנו בדרך הנכונה היום?
"ברור שאנחנו לא עושים מספיק. אנחנו חייבים לנוע מהר יותר, ואני חושב שיעד של 1.5 מעלות לא באמת נטמע כמשהו שחייבים להשיג. חייבים להמשיך לנסות, אבל אני בספק גדול אם נצליח להשיג את זה. ברור שנגרום לנזק משמעותי לעולם, אבל יש עוד סיכוי לא לחרוג יותר מדי, אולי נצליח להישאר מתחת ל־2 מעלות. אולי. לצערנו העולם מחולק לאומות שונות ואני לא רואה איך אנחנו משלבים ידיים כדי לעבוד יחד לטווח רחוק".
מה חלקן של המדינות המערביות העשירות בכל זה?
"אין ספק שהמדינות העשירות נושאות יותר בעול. יש להן את המשאבים והטכנולוגיה והמדע שיכולים להביא לשינוי בצורה הכי אפקטיבית, אבל מנגד הן פוגעות הכי הרבה בכל הנוגע לזיהום. על כן המדינות העשירות חייבות לפעול הרבה יותר ממה שהן עושות בפועל. אני לגמרי מסכים עם גרטה תונברג על זה שאנחנו פוגעים בעתיד התעסוקתי של הצעירים, בעיקר של צעירים במדינות עניות. אבל זה לא יספיק שרק המדינות העשירות יפעלו. אם כל המדינות לא יפעלו יחד ויפחיתו את גזי החממה, לא נצליח בחיים לצמצם את הנזק. נכון, יש מדינות שרמת הפליטות שלהן נמוכה ואנחנו לא צריכים להיות מוטרדים מהן יותר מדי, מדינות עניות. אבל סין והודו, למשל, מזהמות הרבה יותר מכפי שנוכל לשאת".
מה דעתך על הדרך שמובילה גרטה תונברג?
"ובכן, אני לא מעריץ שלה. אני חושב שהיא קמה והשפיעה, ובעיקר הראתה מה אדם אחד יכול לעשות כדי להשפיע. והלוואי והיו עוד עשרה מיליון אנשים כמוה או שתומכים בה. אני חושב שהיינו רואים שינוי משמעותי. העניין הוא שמשבר האקלים הוא לא רק עניין קפיטליסטי וצרכני, או בעיה שנוגעת רק לפלח אחד באוכלוסיית העולם. אפשר לתהות בנוגע לסין, האם היא מדינה קפיטליסטית או כפי שהיא טוענת, קומוניסטית, אבל גם ברית־המועצות לפני שהתפרקה לא הראתה כל סימן לפעולה נגד משבר האקלים. יש אחריות אינדיבידואלית, אדם יכול לבחור לאיזו תעשייה הוא תורם את כספו. מצד שני, האחריות הגדולה מוטלת על המדינה ולא רק על האזרח הפשוט".
יגידו, אתה פרופ' באוניברסיטה שמלמד במדינה מערבית שבעה, איך אתה יכול למתוח ביקורת על שאר העולם העני? איך אפשר לבקר מישהו שמשתמש, נגיד, ברכב שלו כי אין לו שום אופציה אחרת?
"התחבורה הציבורית באוסטרליה טובה יותר מאמריקה וקצת פחות מאירופה, ויש לנו הרבה אנשים שמשתמשים באופניים. אני לא אבוא בטענות למישהו שמשתמש ברכב שלו, אבל המדינה צריכה לעודד את המעבר לתחבורה חלופית וירוקה".
הפעילות של סינגר הפכה אותו ללא פחות מסלב בקרב הקהילה האינטלקטואלית. יובל נח הררי נסמך על כמה מן הרעיונות שלו כשכתב את "קיצור תולדות האנושות" וביל גייטס המליץ בחום על ספרו "החיים שאפשר להציל". "אני מכיר את העבודה של נח הררי והוא כתב גם את ההקדמה למהדורה האחרונה של 'שחרור בעלי חיים'. הררי יצא בהצהרה די מדהימה ב'קיצור תולדות האנושות', שמבחינת כמות הסבל, היחס של בני האדם לבעלי חיים אחרים הוא הפשע הגדול ביותר בהיסטוריה - מה שנותן לפשע הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית אמירה גדולה מאוד".
נפגשתם?
"לא, מעולם לא נפגשנו. אבל החלפנו כמה מיילים לפני כמה שנים ולא מזמן הוזמנתי לפסטיבל הסופרים הבינלאומי במשכנות שאננים בירושלים שייערך במאי, והרעיון הוא שאהיה במושב יחד איתו. כך שאני מקווה שאם הכול ילך כשורה אגיע לישראל ואפגוש אותו".
שגרה נטולת דרמות מאפיינת את יומו של סינגר. הוא גר במלבורן עם אשתו רנטה, מזה 53 שנה. הקורונה איפשרה לו לעבוד ביתר מרץ, והדילמות המוסריות שהמגפה הציבה בפניו רק איתגרו אותו בשנתיים האחרונות. בלילה שלפני שיחתנו, מפגינים מתנועת ההתנגדות לחיסונים התפרעו ושרפו את הכניסה של הפרלמנט הישן המשמש כמוזיאון במרכז העיר מלבורן. סינגר מסרב להתרגש מאותו "מיעוט צעקני שעושה הרבה רעש, אבל לא זוכה לתשומת לב", לדבריו, אך מיד מוסיף ש"זאת תקופה לא פשוטה, שדורשת נקיטת צעדים השמים את הכלל במרכז".
איך אתה רואה את מה שעבר על זכויות הפרט בשנה־שנתיים האחרונות?
"כפילוסוף לאתיקה, אני מוטרד מהשלכות של מעשים. אני חושב שזה ברור שההשלכה של לא להיות מחוסן היא מאוד רצינית, במיוחד בארה"ב עכשיו. אתה פוגש את ההשלכות בבתי חולים. החיסונים הם לא עניין פרטי. זה דבר שמשפיע על אנשים אחרים אם אתה מחוסן או לא, ולכן אני חושב שזה הגיוני לדרוש מאנשים להיות מחוסנים, במיוחד אם הם מסתובבים בציבור, בבתי קולנוע, בקונצרטים, בטיסות ועוד".
יש מדינות שמדברות על חובת חיסונים. מה דעתך על זה?
"אני יכול להבין את המהלך הזה. זה ללא ספק צריך להיות הצעד האחרון. ברור שזה רע לחייב אנשים להתחסן. חייבים לנסות כל דבר לפני, בין אם בהסברה או בהגבלות וצמצום המגע שלהם עם אוכלוסייה מחוסנת. אבל אם הם לא רוצים לחיות במדינה משלהם, ולא לבוא במגע עם אחרים, זה בהחלט הגיוני לחייב חיסונים. ועוד משהו שאפשר לעשות זה לתעדף אנשים שחוסנו בבתי חולים או במערכות הבריאות. אם אדם מחוסן צריך להתאשפז והוא נלחם על מקום או מיטה בבית החולים, הוא יקבל את המקום על פני אדם שלא מחוסן".
האם המגפה שינתה את התפיסות שלך? כתבת על מגפה עולמית כמעט עשור לפני הקורונה.
"אנחנו במצב נוראי ונראה שלא הולכים לצאת מזה בקרוב. כשכתבתי על שחרור בעלי חיים התייחסתי לתעשיית הבשר כמקור לווירוסים חדשים, אבל הקורונה הבהירה את הדברים בצורה ממשית. תעשיית הבשר היא ללא ספק מקור לווירוסים חדשים, בין אם בטיפול ובמגע שלנו איתם או בטיפול בבשר עצמו. לדעתי זאת סיבה נוספת למה עלינו להפסיק לאכול בעלי חיים, ובמיוחד במסגרת החקלאות האינטנסיבית הנהוגה כיום.
"יובל נח הררי יצא בהצהרה די מדהימה ב'קיצור תולדות האנושות', שמבחינת כמות הסבל, היחס של בני האדם לבעלי חיים אחרים הוא הפשע הגדול ביותר בהיסטוריה - מה שנותן לפשע הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית אמירה גדולה מאוד"
"אבל כשכתבתי את 'שחרור בעלי חיים' בשנות ה־70, אני לא ראיתי את זה מן הסיבות האלו. הסיבות הראשוניות שלי היו הדאגה לבעלי החיים עצמם, הדאגה לסבל הבלתי נתפס שאנו מסיבים לחייהם, והצטרפו לזה סיבות פילוסופיות, של גרימת הסבל לאחר בזמן שאנחנו לא צריכים לעשות זאת. ואז באו גישות לזיהום כדור הארץ ומשבר האקלים, עוד לפני שתפס את התאוצה שהוא מקבל היום. מגפות הגיעו רק אחרי כבעיה נלווית לבעיה הראשית".
אתה יכול לנבא איפה נהיה בעוד שנתיים־שלוש, מבחינת המגפה?
"אני לא יכול ממש לנבא. אבל כנראה יהיו עוד וריאנטים של הווירוס הזה, אנחנו עדיין נהיה חייבים לקבל בוסטרים של חיסונים ויהיו חיסונים חדשים לווריאנטים השונים. אבל אני לא חושב שאנחנו נחיה בעולם שונה מעכשיו, אני לא חושב שנחזור לסגרים כפי שהיו לפני שנה פלוס. אנחנו נחיה לצד הווירוס הזה".
הוא נולד במלבורן ב־1946 להורים יהודים־וינאים שברחו עם פלישת הנאצים לאוסטריה. "ההורים שלי הבינו שהם צריכים לעזוב, לא בגלל שהם חשבו שהם יירצחו אלא בגלל שהם לא אהבו את ההשפלות והגזירות על היהודים ברחובות", הוא אומר. "זה היה זעזוע. אמא שלי רק סיימה לימודי רפואה והנאצים אמרו שרופאים יהודים לא יכולים לטפל במי שהוא לא יהודי, אז היא נאלצה לחשב מסלול מחדש. הם תיכננו להגר לארה"ב אבל הם לא מצאו מישהו שיממן אותם. דוד של אבא שלי, שהסכים לקבל אותו, כתב לאבא שלי שהוא לא יכול לדאוג לאמי, שהוא לא מכיר. אז אמא שלי נזכרה שפגשה איזה בחור אוסטרלי שהגיע לחופשת סקי והם התכתבו, והוא הודה לה על החברה. הוא לא היה יהודי. הוא היה קתולי ממוצא אירי, אבל הוא תמך בה מאוד ועבד במהירות לארגן ויזות עבורה ועבור אבי".
ומה עלה בגורל המשפחה המורחבת?
"מבין הסבים והסבתות שלי רק אחת שרדה – אמא של אמי. היא הגיעה לאוסטרליה בערך כשנולדתי והיא חיה עד 1955. היינו מאוד קרובים. היו לנו חברים יהודים נוספים במלבורן, שלחלקם קיעקעו מספרי מחנות ריכוז על זרועותיהם. ואני תהיתי מה זה אומר".
"אני לא אוהב את הרעיון של מדינה עם העדפת דת כזו או אחרת. ביקרתי בישראל ויש לי שם חברים, אבל אני לא תומך גדול באידיאולוגיה הציונית שאומרת שישראל היא מדינה יהודית. ברור שאני ביקורתי גם ביחס של ישראל לפלסטינים. נעשו הרבה טעויות שיצרו עכשיו מצב שקשה מאוד לשנות"
סינגר לא מרגיש קרבה מיוחדת לישראל. לטענתו הוריו מעולם לא היו ציונים ולא חשבו לעלות לישראל בשלב כזה או אחר. "הם היו יהודים חילונים והם היו בשוק ממה שקרה, אבל לא ברמה שהם צריכים להגר לישראל", הוא אומר. "היו להם חברים לא יהודים באוסטרליה והם רצו להיות במקום שבו עובדָּת יהדותם לא תיחשב למשהו מיוחד. ואני חושב שהם די הצליחו בזה".
ומה אתה חושב על היהדות שלך?
"אני לא משתמש במילה 'יהדות', אני לא דתי. יהדות מבחינתי היא דת ואני אתיאיסט. אבל אני כן חושב על המקורות היהודיים שלי, על ההיסטוריה של העם היהודי. לאשתי יש מקורות פולניים־יהודיים, והם כן הגיעו לישראל אבל היגרו בגלל שלא הייתה להם עבודה. אשתי יצרה קשר עם תרבות היידיש ויש אירועים במלבורן ויש קונצרטים והצגות ביידיש. אני יכול להבין יידיש, והיא לימדה את הילדים שלנו ואפילו הנכדים יודעים קצת יידיש. הם היו בשיעורים".
ומה עמדתך על כל המצב הפוליטי בישראל?
"זו שאלה קשה. אני לא אוהב את הרעיון של מדינה עם העדפת דת כזו או אחרת. ביקרתי בישראל משהו כמו שלוש או ארבע פעמים, אבל לפני הרבה זמן, אולי לפני 20 שנה. יש לי שם חברים, קולגות. אבל אני לא תומך גדול באידיאולוגיה הציונית שאומרת שישראל היא מדינה יהודית. לדעתי ישראל צריכה להיות פתוחה ליותר אנשים. וברור שאני ביקורתי גם ביחס של ישראל לפלסטינים. נעשו הרבה טעויות שיצרו עכשיו מצב שקשה מאוד לשנות".
"אתיקה מעשית", ספרך משנות ה־70, עורר שערורייה בגרמניה כשתמכת בהמתת חסד של אנשים עם מוגבלות.
"זה היה בעיקר במדינות גרמניות, בחלק הגרמני של שווייץ. אני לא עודדתי או השפעתי על אנשים, על הורים, לבחור בהמתת חסד של ילדיהם, אלא הצעתי שלהורים תהיה האופציה לבחור בהמתת חסד – שבמובן מסוים זה שווה ערך לכך שיאפשרו להם למות בדרך פחות כואבת, בניגוד לגישה של מוות אחרי ייסורים מתמשכים בצורה יותר איטית. גם בגרמניה זה לקח קצת זמן עד שזה עורר סקנדל. פעם אחת הוזמנתי לכנס שאורגן על ידי הורים עם מוגבלויות. הם רצו שאדבר על זה, שנשוחח. אבל אז זה הגיע לאנשים יותר רדיקליים והתחיל כל הבלגן. היו כמה עצומות ומחאות בארה"ב ובגרמניה, אבל זה בא והולך. זה מעסיק אותי ואני פתוח מאוד לדבר עם אנשים. אבל זה לא משהו מרכזי בתיאוריה שלי. במהלך השנים כתבתי ספר 'האם התינוק ראוי לחיים', במשך 25 שנים הגבתי על הטענות, אבל זה הנושא שהכי פחות העסיק אותי או אפיין את המתודות שלי, בניגוד לעבודה שלי על בעלי חיים, גלובליזציה ומשבר האקלים. אבל אני מוכן להגן על כל מה שאמרתי או כתבתי".
אתה חושב שטבעונות תתקדם למקום של רוב האוכלוסייה ב־10-20 השנים הקרובות?
"עשר שנים נראה לי מוקדם מדי, 20 שנה קצת יותר אופטימי, 50 שנה כנראה יותר ריאלי להגיע לזה. אבל אנחנו בהחלט נתקדם הרבה יותר עם תחליפי מזון, בשר מתורבת ועוד. אני חושב שקשה הרבה יותר לשנות לאנשים את הטעמים, וכדי להגיע לרוב צריך להכין מוצרים טבעוניים בטעמים, במרקמים ובריחות המוכרים לו. אנחנו בדרך לשם, אבל יש לנו עוד דרך לעבור".
