יותר מפעם אחת חוותה הצלמת יפה כפיר אובדן קשה ולא צפוי של אדם קרוב. בתה יעל, שהייתה קצינה בבסיס ההדרכה המרכזי של חיל התקשוב, נהרגה בפיגוע התאבדות באינתיפאדה השנייה; ובעלה השני, עמירם, נפטר ממחלה קשה שלוש שנים אחרי שהם התחתנו. חוויית האובדן השפיעה על החיבור שלה לתחום הצילום, וגם באופן ספציפי על החיבור שלה לאלמנות באזור יער סונדרבאנס בהודו, שבעליהן נטרפו בידי טיגריסים והן סובלות מהדרה ומיחס שלילי הקשורים לאמונות מקומיות. משבר האקלים, שגורם לעליית מפלס הים ומשפיע על חייהן בצורות שונות, בוודאי לא מקל עליהן.
אם כאן בישראל החרדה הקיומית של רבים קשורה לטרור הפלסטיני, בסונדרבאנס הסכנה המרכזית נשקפת מהטיגריס הבנגלי. לפי דיווחים רשמיים בהודו, כ-30 בני אדם נהרגים מדי שנה כתוצאה מתקיפות טיגריסים באזור, אולם נראה שהמספרים האמיתיים גבוהים יותר: חלק מהמקרים לא מדווחים, היות שרבים נכנסים ליער באופן לא חוקי וללא ההיתר הנדרש. מחירו של ההיתר יקר מדי לחלק ניכר מהתושבים.
10 צפייה בגלריה
יפה כפיר עם סיטה, אחת האלמנות שהיא צילמה בהודו, בביקורה הראשון באזור
(באדיבות המצולמת)
סדרת צילומים של כפיר המתעדת את הנשים האלמנות, שלא פעם מואשמות על לא עוול בכפן במותם של הבעלים, תוצג במסגרת פסטיבל הצילום הבינלאומי ה-11 של PHOTO IS:REAL, שיתקיים בין 27 במרץ (יום ד') ל-6 באפריל במרכז ענב לתרבות ובגן עופר (לשעבר גן העיר) בתל אביב. כחלק מקהילת הצלמים של POTO IS:REAL, היא תציג זו הפעם הרביעית בפסטיבל.
"לאחת מהנשים יש דוכן בשוק שהיא מוכרת בו. יש לה שתי בנות נשואות, שגרות עם משפחות הבעלים שלהן, כמקובל. היא דיברה איתנו בגילוי לב, וסיפרה שבני המשפחה של בעלה רוצים להעיף אותה מהחיים שלהם. המחותנים פשוט לא מצליחים לגרש אותה"
הכותרת שנתת לסדרת הצילומים היא "לכודות בין נהר לים". גם אנחנו נמצאים בין נהר לים, ויצא שהיום הביטוי הזה מקבל אצלנו משמעות אחרת.
"לא חשבתי על זה", היא צוחקת, ואז מרצינה. "אני דור שני לפליטוּת. ההורים שלי שרדו את השואה. אמא שלי עלתה לארץ באוניית המעפילים אקסודוס, ואבא שלי עלה לארץ אחרי שהוא היה שנתיים בקפריסין. שניהם איבדו כמעט את כל המשפחות שלהם בשואה. ההרגשה של החרדה והאובדן חזקה במיוחד אצל אנשים שהם בני הדור השני".
"אלמנות הטיגריסים" נושאות אות קין
סונדרבאנס הוא יער המנגרובים הגדול ביותר בכדור הארץ (מנגרובים הוא הכינוי למערכות של צמחייה עשירה הגדלה במים מליחים ליד החופים באזורים טרופיים וסובטרופיים), ומשתרע על פני שטח של 10,000 קילומטרים רבועים בשטחי הודו ובנגלדש. הוא ממוקם בשפך נהר הגנגס. על ניהול החלק ההודי של היער אחראית מחלקת היערות של ממשלת מערב בנגל.
תושבי המקום יוצאים ליער, למרות הסכנות האורבות בו, כדי להשיג מזון ומשאבים – בפרט לרדות דבש או לדוג. היחס השלילי ל"אלמנות הטיגריסים" באזור קשור באופן הדוק לאמונה של המקומיים. במרכז האמונה הזו ניצבת בונביבי, מעין אלה מקומית, רוח שלפי המסורת שומרת על היערות. האמונה בה בסביבת סונדרבאנס משותפת לתושבים הינדים ומוסלמים כאחד.
לפי המסופר בכתבי הקודש המקומיים, בעבר כל מי שאסף משאבים ביער ללא רשותו של מלך השדים דאקשין ראי (או: דאקהין ראי, אדון הדרום), ישות על-טבעית שלובשת צורה של טיגריס, הותקף בידי טיגריסים. לאחר שבונביבי ניצחה בקרב את דאקשין ראי, היא הכריזה שכל מי שלוקחים דברים מהיער מתוך תאוות בצע צריכים לחשוש ממוות בהתקפת טיגריס, והיא לא תציל אותם. מכאן קצרה הדרך לאמונה שהתקפות הטיגריסים הן עונש משמיים.
תושבי האי מאמינים שאפשר למנוע מקרי מוות כאלה אם האישה בבית תכה על חטאים ותשמור על צניעות ופשטות, בזמן שהבעל אוסף ביער משאבים למחייתו. אם בן הזוג נטרף בידי טיגריס למרות ביצוע הטקסים, האישה מואשמת בכפירה או ברשעות. פעמים רבות נשים שבעליהן נטרפו בידי טיגריסים מוקעות כ"סוואמי קהג'ו" (אוכלת הבעל), מנודות מהבתים, ומתקשות למצוא עבודה ולכלכל את עצמן ואת ילדיהן.
10 צפייה בגלריה
יפה כפיר עם המדריך המקומי רטאן ג'אנה, תושב הכפר גוסאבה. הפכה לצלמת מקצועית בגיל 65
(באדיבות המצולמת)
באזור יש גם אלמנות שאיבדו את בעליהן בתקיפות של תנינים או בהכשות נחשים, אבל הסטיגמה דבקה רק באלה שבעליהן נטרפו בידי טיגריסים. "הנושא הזה, של האלמנות שמאשימים אותן במוות של הבעלים שלהן, הוא נושא קשה", אומרת יפה כפיר, "אלה לא דברים שהמקומיים גאים בהם. אני לא באתי לשם מטעם מוסד אקדמי עם צוות מחקר. באתי בתור בן אדם, ומראש ידעתי שזה פרויקט אישי. זה מה שאני ראיתי וחוויתי שם".
היא מסבירה כי "כשהבעל בחיים, האישה כנועה. צייתנית. כשהוא איננו, המשפחות של הבעלים לא רוצות עוד שותפה לרכוש, זה מה שהנשים שם אמרו לי. נוהגים שם לגור כולם באותו בית, החמות מנהלת את הבית וכולם סרים לרצונה, ומשפחות הבעלים מעדיפות שהאלמנה תמצא לה חיים משלה".
אם בן הזוג נטרף בידי טיגריס למרות ביצוע הטקסים, האישה מואשמת בכפירה או ברשעות. פעמים רבות נשים שבעליהן נטרפו בידי טיגריסים מוקעות כ"סוואמי קהג'ו" (אוכלת הבעל), מנודות מהבתים ומתקשות לכלכל את עצמן ואת ילדיהן
מדריכים מהאזור התלוו אל כפיר ועזרו לה לתקשר בצורה בסיסית עם הנשים שפגשה בביקוריה בשני כפרים במערב בנגל בהודו, גוסאבה וסטג'ליה. באחד הצילומים נראית אחת האלמנות, שהצלמת מעדיפה לא לנקוב בשמה בשל רגישות מצבה. "השכנה המבוגרת הזהירה אותה שלא תעז לדבר על המשפחה. המדריך קלט את זה", משתפת כפיר. "המשפחה של בעלה ניסתה לדחוק אותה החוצה מהבית, כי מקובל שם שמגרשים את האישה אחרי מות הבעל, כאמור".
אותה אישה גרה בבית יפה ומכובד, בוודאי יחסית לסביבה, בעוד המחותנים שלה חיים צמוד אליה בבית הרבה פחות יוקרתי. "יש לה שתי בנות נשואות, שגרות עם משפחות הבעלים שלהן, כמקובל. המחותנים פשוט לא מצליחים לגרש אותה", מספרת כפיר. "יש לה דוכן בשוק שהיא מוכרת בו. היא דיברה איתנו בגילוי לב, וסיפרה שבני המשפחה של בעלה רוצים להעיף אותה מהחיים שלהם".
נזקי משבר האקלים
חייהן של הנשים באזור סונדרבאנס מושפעים מאוד גם ממשבר האקלים. "זה משפיע באופן חזק ובעייתי", מסבירה כפיר. "קודם כול, אין להם מים מתוקים בבריכות שליד הבית, בגלל עליית מפלס הים והמלחת מי התהום. דבר נוסף, שאין לו ביטוי בתמונות, הוא סופות הציקלון, שבאות בתכיפות הרבה יותר גבוהה מאשר לפני עשר שנים. הציקלון מתבטא ברוחות חזקות מאוד וגשמים שוטפים. זה יכול לגרום להצפות ובמקרים מסוימים גם להרס של בתים. בעיה נוספת היא צמצום שטחי המחיה של בעלי החיים, שגורם לכך שהטורפים נעשים אגרסיביים יותר ומספר התקיפות עולה".
לדבריה, "לכל משפחה שם יש בריכת מים, והמים הם מים תהום גבוהים. היום אי אפשר להשתמש בהם לשתייה ולבישול, כי בעקבות עליית גובה פני הים, המים האלה מליחים. היום יש כמה ברזים בכל הקהילה הגדולה הזאת. המים זורמים בשעות קצובות, וכל משפחה יכולה למלא מכלים ולקחת אותם הביתה".
"משבר האקלים משפיע באופן חזק ובעייתי. אין להם מים מתוקים בבריכות שליד הבית, בגלל עליית מפלס הים והמלחת מי התהום. סופות הציקלון באות בתכיפות הרבה יותר גבוהה. צמצום שטחי המחיה גורם לכך שהטורפים נעשים אגרסיביים יותר"
המסע שלה להודו התחיל כמעט במקרה. "זה היה אחרי שעשיתי פרויקט צילום גדול שנקרא 'לחיות על גדת הירדן'. יום אחד ראיתי כתבה בנשיונל ג'יאוגרפיק על אלמנות, וזה נכנס לי ללב", היא משחזרת. "כתבתי לוויני סינג, אישה מהודו שהקימה שלושה מעונות לנשים שהמשפחות שלהן הדירו אותן, באמצעות עמותת Maitri. היא כתבה לי שאני מוזמנת לבוא. הייתי שם ושמעתי סיפורים קשים ביותר, על ילדים שמכים את האימהות כדי שיעזבו את הבית".
כך נולד "אלמנות: מהדרה לשייכות" – פרויקט צילום מתמשך שהחל בשנת 2020 בעיר הקדושה ורינדבן. כשחושבים על אלמנות בהודו, חושבים לא פעם על סאטי – מנהג עתיק שהתקיים בעבר, ובמסגרתו אלמנות היו משליכות את עצמן לאש במדורות השריפה של בעליהן. אומנם האלמנות בסונדרבאנס בימינו לא נדרשות ממש לשלם בחייהן, חלילה, אבל גם היום היחס אליהן טעון שיפור.
"כשדיברתי עם סינג היא אמרה לי את האמת. בסונדרבאנס, המדריכים בחרו את המשפחות בשבילי והלכו איתי כל הזמן. בחלק מהמקרים הם מצאו לי משפחות שתומכות באלמנה, אבל כל הנשים סיפרו על קשיים גדולים מאוד. לפעמים המדריכים לא סיפרו את כל האמת", היא מתארת. למשל, רק בדיעבד, כשקראה על הנושא, היא גילתה שחלק מהנשים המודרות מתגלגלות לבתי בושת בקולקטה, בעקבות המצוקה הכלכלית ללא תמיכה משפחתית: "יש שם רובע זונות מזוויע, סונאגאצ'י. הנשים שם כלואות בכלובים".
"להיות לבד בחברה שלנו זה לא תענוג"
היא בת 73 וגרה בכפר תבור. התחילה לצלם להנאתה בגיל 40 והפכה לצלמת מקצועית בגיל 65. בעבר הייתה אשת חינוך, מורה לביולוגיה וללימודי ארץ ישראל בתיכון, וכן מדריכת טיולים.
"אני חושבת שעסקת שליט הייתה טעות חמורה. עם זאת, אנחנו צריכים שילוב בין עוצמה לחוכמה. אני מאמינה שיכול להיות שלום, היו דברים מעולם. לצד זה, אני חושבת שהמנהיגות שלנו הורסת כל חלקה טובה. אני מרגישה חרדה קיומית, והיא לא התחילה במלחמה"
כפיר מדגישה שגם בישראל היחס לאלמנות דורש שיפור. "כאן בכפר תבור אמרה לי אישה: 'לאלמנות ולגרושות עדיף לעשות טיולים בנפרד'. זו אמירה שאומרת הכול. יש לי סיבות להתחבר לנושא של נשים מודרות. זה נושא אוניברסלי, כלל-אנושי".
בתה, סרן יעל כפיר ז"ל, שירתה בבה"ד 7 בצריפין כקצינת הדרכה של ענף אימון טכני. ב-9 בספטמבר 2003 היא עמדה בטרמפיאדה ליד המחנה הצבאי, כשלפתע מחבל פלסטיני שהשתייך לחמאס פוצץ את עצמו בתחנת האוטובוס. עוד שמונה נהרגו בפיגוע מלבדה. "כל האנשים ששלחו אותו נתפסו ונשפטו למאסרים ארוכים מאוד, וכולם שוחררו בעסקת שליט", מספרת האם.
איך זה משפיע על דעתך בנוגע לעסקאות לשחרור חטופים, שכוללות שחרור מחבלים רבים עם דם על הידיים?
"בזמן עסקת שליט חשבתי שזו טעות, ואני חושבת גם היום שזו הייתה טעות חמורה. אני חושבת שאנחנו צריכים מנהיגות טובה יותר. אני יודעת שיש קונפליקט נצחי בין האסלאם לעולם המערבי, ואנחנו בעין הסערה. אני עוסקת בהישרדות. אני חשבתי שעסקת שליט היא צעד מוטעה. עם זאת, אנחנו צריכים שילוב בין עוצמה לחוכמה. אני בעד שלום, לא יעזור. אחרת מה הסיפור כאן? אני מאמינה שיכול להיות שלום, היו דברים מעולם. לצד זה, אני חושבת שהנושא כל כך מורכב וקשה, שהמנהיגות שלנו הורסת כל חלקה טובה. אני מרגישה חרדה קיומית, והיא לא התחילה במלחמה".
מלבד יעל ז"ל יש לה עוד בת אחת. ההתמודדות עם השכול קשורה לבחירתה לעסוק בצילום. "כשהחלטתי להיות צלמת, בהתחלה עוד לא למדתי צילום, אלא פוטו-תרפיה ווידאו-תרפיה", היא אומרת. "אני לא מטפלת, אבל רציתי לקחת את הצילום שלי למחוזות הרגש. זה נתן לי המון. חוץ מזה למדתי גם הרבה צילום מאז, כמובן".
היום יש לה בן זוג, שאוהב לדבריה את מה שהיא עושה וגם התלווה אליה למסעות. "אף פעם לא רציתי להיות לבד. יש לי חברה אלמנה שאומרת: 'אני בכלל לא בודדה, יש לי בנים, יש לי חיים'. אני אף פעם לא הרגשתי ככה, תמיד הרגשתי צורך בחיי זוגיות", היא מודה. "כשהייתי גרושה או אלמנה, היה קשה לי עם הבדידות. יש לי גם רגישות קיצונית למה שאנשים אומרים. יותר מדי גברים חשבו שהם יכולים להתחיל איתי, כי אני לבד. חיפשתי בן זוג באופן פעיל, באתרי היכרויות וכאלה. לא פחדתי. ככה גם פגשתי את בעלי השני, נגד כל הסיכויים – הוא היה מהצפון והוא היה דתי. אני מכירה את הקושי, ולא סתם היו לי כבר שלושה פרויקטים על אלמנות. להיות לבד בחברה שלנו זה לא תענוג, והנושא הזה עניין אותי מאוד".
