הפוליטיקה הישראלית היא פוליטיקה של זהויות: ימין ושמאל, יהודים וערבים, חילוניים ודתיים, אשכנזים וספרדים, ועוד. אולם אם יש משהו אחד שמדאיג את כולנו ומאחד את כולנו, הוא הביטחון הלאומי: המאבק מול הגרעין האיראני, החזית הסורית, האיומים של חיזבאללה, ל החמאס, של הג'יהאד האסלאמי ואחרים. זו גם הסיבה שלאורך השנים יותר ויותר גנרלים, שפרשו מהצבא בדרגות גבוהות, וביניהם לא מעט רמטכ"לים, הגיעו לפוליטיקה, עם קרדיט לא מבוטל ותמיכה רחבה, כשהם "מביאים איתם" מחד את כור ההיתוך הלאומי ומאידך את הידע, היכולות האסטרטגיות והביצועים, ואפילו את ההבטחה לשלום המיוחל.
אבל בין כל האיומים מחוץ ומבית, נדמה כי בשנים האחרונות כל הגנרלים במפלגות השונות בישראל לא הבינו ולא הפנימו עדיין את האיום הגדול ביותר שעומד כיום לפתח האנושות: המשבר האקולוגי-האקלימי. בעוד שבכל העולם פוליטיקאים עוסקים בהפחתות פליטות גזי חממה (מטיגציה) ופליטות מזהמי אוויר, פסולות ושפכים ובמניעת הפגיעה בבריאות הציבור, לצד הערכות למשבר האקלים (אדפטציה), בישראל כל אלה נדחקים שוב ושוב לשולי השיח הפוליטי. וכשמדובר על עשייה פוליטית בתחום, המצב אפילו גרוע יותר. למעשה, רק קומץ חברי כנסת מקדמים את המאבק על איכות הסביבה, על אוויר נקי ועל שטחים פתוחים, ואת הדרישה להתמודד עם המשבר האקולוגי-אקלימי, קומץ ממפלגות שונות ו"זהויות שונות". הם חורשים את הארץ ונפגשים עם פעילי סביבה ותושבים מודאגים, הם פועלים בוועדות הכנסת, הם מגישים הצעות לסדר היום והצעות חוק, אבל הם קומץ
והנה, כשאנחנו ניצבים לקראת סבב בחירות נוסף, אנחנו מגלים שכגודל האיום גודל המבוכה, או במילים פשוטות, שגם הגנרלים הגדולים, אלו שאנחנו סומכים עליהם בעיניים עצומות ושמים את ביטחוננו בידם, גם הם לא השכילו להבין שהמשבר האקולוגי-אקלימי הוא גם איום ביטחוני ואיום על החוסן הלאומי בישראל.
בשל מיקומה הגאוגרפי, שינויי האקלים צפויים להטיל על מדינת ישראל השלכות קיצוניות יותר ממרבית העולם, לרבות גלי חום וסופות חול, ירידה במשקעים ומדבור, שריפות ועוד, אבל משבר האקלים גם מהווה איום בטחוני למדינת ישראל. לפי דו"ח של המכון למחקרי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב, הסיכונים המשמעותיים ביותר לביטחון הלאומי של ישראל יגיעו משינויים כגון עליית טמפרטורה, התמעטות משקעים ועליית גובה פני הים, שיחוו מדינות שכנות, שפחות עמידות וערוכות לשינויים אלה, ובעיקר מדינות חלשות ומפולגות, אשר חסרות את האמצעים ההולמים להתמודד עם המגמה. שינויים אלה יצטרפו למתחים אתניים, חברתיים וכלכליים קיימים, בשילוב עם שלטון לא יציב, ולכן יש צורך לשלב את שינויי האקלים בהיערכות הביטחון הלאומי ובסדר היום העוסק בביטחון הלאומי.
כמה ימים לפני הבחירות לראשות מפלגת מרצ, ח"כ יאיר גולן, סגן הרמטכ"ל לשעבר, הצהיר במסגרת ראיון, ביהירות ובהחלטיות, שהוא לא מתכוון לעסוק בנושאים אזוטריים כמו אקלים. אחר כך, לקול המחאה, בעיקר נוכח העובדה שמפלגת מרצ מזוהה שנים ארוכות עם המאבק הסביבתי בישראל, הוא הסביר כי "ההשפעה של ישראל על משבר האקלים זניחה," ולכן "העיסוק באקלים בישראל צריך להיות בהכנה של תשתיות לגלי חום קיצוניים ובהגנה על שמורות הטבע שלנו. לדבר על אקלים כאילו ישראל היא מעצמה זה דיבור בסיסמאות במקום לעשות מעשים שנוגעים ישירות לאזרח הישראלי." יחד עם זאת, גולן לא הציע שום מתווה איך להיערך למשבר, ובטח ובטח לא הציג שום פעולה שעשה בתחום בכהונתו בכנסת.
4 צפייה בגלריה
האלוף במיל' יאיר גולן והשרה להגנת הסביבה, תמר זנדברג, שלא תהיה בכנסת הבאה
(צילום: מוטי קמחי)
את הבחירות לרשות המפלגה גולן לא צלח, והוא נדחק למקום ה-5 ואולי אפילו הלא ריאלי ברשימת המפלגה, שבחרה במוסי רז, אחד מהנציגים הבולטים בין חברי הכנסת הסביבתיים, למקום הראשון בפריימריז והשני ברשימה. ואפרופו מרצ, השרה להגנת הסביבה היוצאת, תמר זנדברג, שקידמה בשנה האחרונה לא מעט את נושא משבר האקלים במשרדה בפרט ובממשלה ככלל, גם אם היו לי לא מעט מחלוקות איתה בנושא, הודיעה שלא תתמודד לכנסת הקרובה, וגם שר הבריאות היוצא, ניצן הורוביץ, שהוביל לא מעט ענייני סביבה לאורך השנים נדחק לקצה התחתון והלא ריאלי של הרשימה. כך שנדמה כי רשימת חברי הכנסת ה"ירוקים" הולכת ומדלדלת.
4 צפייה בגלריה
השרה להגנת הסביבה לשעבר, גילה גמליאל, מהמקום ה-8 בליכוד ב-2021 למקום ה-30 בבחירות הקרובות
בהקשר זה ראוי לציין גם כי ח"כ גילה גמליאל, השרה להגנת הסביבה לשעבר, זו שדחפה להקמת ועדת המנכ"לים לבחינת קידום ופיתוח מפרץ חיפה ובחינת עתיד התעשייה הפטרוכימית באזור, והכינה תוכנית אסטרטגית לניהול הפסולת בישראל, נמצאת במקום גבולי מאוד ברשימת הליכוד לכנסת. זאת ועוד, אחד ממגני הסביבה החשובים בכנסת האחרונה, ונציג מובהק של התנועה הסביבתית בישראל, פרופ' אלון טל, שפעל ללא לאות באין ספור תחומים שנוגעים בהפחתת זיהום תעשייתי, בשמירה על בריאות הציבור ועל השטחים הפתוחים ובענייני אקלים, נדחק מטה מטה למקום ה-24 ברשימה של המחנה הממלכתי, המשותפת לבני גנץ, גדי איזנקוט וגדעון סער, ונשאר רק לתהות אם זה בשל הפעילות הנמרצת שלו נגד המזהמים הגדולים.
הפחתת הטמנת הפסולת וקידום המחזור, לצד מאבק עיקש בזיהום האוויר משריפת פסולת, כמו גם מאבק בתעשייה המזהמת וקידום אנרגיות מתחדשות, הם רק חלק מהנושאים שרוב חברי הכנסת והמפלגות בישראל מזניחים, למרות ההשפעה שלהם על בריאות הציבור ועל הסביבה הטבעית. גם משבר האקלים על השלכותיו הקיימות והצפויות, כמעט שנסתר מעיניהם של מרבית חברי הכנסת, למרות שהוא גובה כבר כיום חיים, משפיע על יוקר המחייה בישראל וגם על החוסן הלאומי. נדמה כי הגנרלים הרבים אמיצים יותר לעסוק באיומים מבחוץ ולא באיומים מבית, או שהם כבולים בסיבות אילו ואחרות, שלא מאפשרות להם לשמור עלינו מאינטרסים צרים וזרים.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
