במבט ראשון, לא הייתם חושבים שהם צריכים את אימא שלהם שתתערב לטובתם, ותמנע מהם להיכנס לקרבות ועימותים. קודם כל, הם כבר לא תינוקות, אלא בוגרים שלחלקם יש ילדים משלהם. וחוץ מזה, הם דולפינים. אבל מחקר חדש מראה בבירור שכשהאימהות היו באזור, בניהן הבוגרים סבלו פחות מפציעות שמקורן בקרבות עם דולפינים אחרים.
אורקות, שנקראות גם קטלנים (Orcinus orca), הן דולפינים גדולים, שחורים לבנים, שהתפרסמו לאחרונה בשל מנהגן לתקוף סירות לחופי ספרד ופורטוגל. המחקר החדש נערך על אוכלוסייה שונה של אורקות, שחיות באוקיינוס השקט לחופי ארצות הברית וקנדה, ולפחות בינתיים לא היו מעורבות בתקריות דיפלומטיות עם בני אדם. האוכלוסייה הזו נחקרת כבר עשרות שנים, וכך היה בידי החוקרים מאגר מידע נרחב, שכלל תמונות של הדולפינים השונים.
3 צפייה בגלריה
אימהות אורקה משגיחות על בניהן גם לאחר שבגרו. אורקה לאחר גיל הפוריות ובנה | מקור: Copyright Center for Whale Research (CC BY-SA)
החוקרים התמקדו בסימני שיניים על עורם של הדולפינים, שהעידו על קרבות ביניהם. אורקות הן טורף העל באזור, ואין מי שמסוגל לצוד אותן, מלבד בני אדם. המזון העיקרי של האורקות באוכלוסייה זו הוא סלמון, ובניגוד לבני מינן באזורים אחרים בעולם הן אינן צדות טרף גדול יותר, כמו לווייתנים, שעלולים להשיב מלחמה ולנשוך אותן. לכן החוקרים יכלו להיות בטוחים שסימני השיניים הם אכן סימן לקרבות בין האורקות.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
למה לא עכשיו? על הפסיכולוגיה של הדחיינות
טכנולוגיית הסיבים של האדם הקדמון
לשמור על השומר
אורקות חיות בלהקות משפחתיות, שבנויות לרוב מנקבה זקנה, בניה ובנותיה, והצאצאים של בנותיה. הזכרים מזדווגים עם נקבות בלהקות אחרות, אך לרוב חוזרים לשחות, ולצוד, עם הלהקה בה נולדו. זה נותן לאימהות הזדמנות להשגיח על בניהן, ולהתערב בעימותים ביניהם ובין אורקות אחרות.
ניתוח הנתונים העלה שזכרים בוגרים שאימותיהן היו איתם בלהקה, אך כבר עברו את הגיל בו הן יכולות להעמיד צאצאים, נפגעו פחות בעימותים אלו: מספר סימני השיניים על עורם היה נמוך בכ-35 אחוזים מזה של זכרים שאימותיהם מתו או לא היו באותה להקה. לעומת זאת, לא נמצא קשר בין סימני השיניים על נקבות ובין הנוכחות של אימותיהן. נקבות נוהגות להילחם עם בני מינן פחות מזכרים, אך גם הן עשויות להיקלע לקרב מדי פעם –ונראה שבקרבות אלו האימהות לא התערבו. בנוסף, החוקרים מצאו שהאימהות לא הפחיתו את מספר הפציעות של בניהן כל עוד הן היו בגיל הפוריות - הקשר נראה רק לאחר גיל המעבר.
קטלן תוקף ספינה מול חופי ספרד
(צילום: רויטרס)
"אנחנו לא יכולים לומר בוודאות מה גורם לשינוי הזה בתום גיל הפוריות", אמרה צ'רלי גריימס (Grimes), שהובילה את המחקר, "אבל אחת האפשרויות היא שהפסקת הרבייה אפשרה לאימהות להקדיש זמן ואנרגיה להגנה על בניהן". השאלה הזו מתחברת לשאלה גדולה יותר, שמעסיקה לא מעט חוקרים: למה בכלל נקבות האורקה חיות זמן רב כל כך לאחר שהן כבר לא פוריות?
תביאו ילדים, סבתא תעזור
רוב בעלי החיים מעמידים צאצאים כל חייהם, או לפחות מסוגלים לעשות זאת. רק במספר קטן מאוד של יונקים, נקבות ממשיכות לחיות שנים ארוכות לאחר תום הפוריות שלהן. אחד מהם הוא כמובן האדם, ודוגמה נוספת היא האורקות. מבחינה אבולוציונית, קשה להבין זאת: נקבות שימשיכו לבייץ יוכלו להעמיד עוד צאצאים, שיישאו את הגנים שלהן לדורות הבאים. איך אם כן התפשטו באוכלוסייה דווקא הגנים שגרמו להן להפסקת המחזור עשורים לפני מותן?
אחד הפתרונות שהוצעו לכך, שזכה לשם השערת הסבתא, הוא שנקבות לאחר גיל הפוריות עוזרות לצאצאיהן להעמיד יותר צאצאים משלהם, וכך תורמות להעברת הגנים שלהן לדורות הבאים, גם אם בצורה פחות ישירה. מחקרים הראו שאצל בני אדם נוכחות של הסבתא, וגם מגורים שלה סמוך לבנותיה, מובילים למספר גבוה יותר של נכדים. ככל הנראה, הורים נוטים ללדת עוד ילדים כאשר הם יכולים לסמוך על עזרה מקרובת משפחה, שאין לה ילדים קטנים משלה לדאוג להם.
3 צפייה בגלריה
לסבתות אורקות יש תפקיד חשוב בלהקה. ארבע אורקות מציצות מהמים יחדיו | Katie Jones / Center for Whale Research (CC BY-SA)
גם אצל אורקות, לסבתות יש תפקיד חשוב. להקות שבהן יש נקבה זקנה, שעברה את גיל הפוריות, מצליחות לשרוד טוב יותר, במיוחד בשנים קשות שבהן יש מחסור בדגי סלמון. הנקבות יודעות היכן נמצאים אזורי הציד הטובים ביותר, ומובילות אליהם את להקותיהן. המחקר החדש מוסיף עוד יתרון לנוכחותן של נקבות זקנות: הן מגינות על בניהן מפני פציעות בקרבות עם זכרי אורקות אחרים. למה דווקא על בניהן, ולא על בנותיהן? ייתכן שזה פשוט משום שהבנות, שנלחמות פחות, זקוקות פחות להגנה. אבל ייתכן שיש עוד גורם.
במחקר שהתפרסם בתחילת השנה נמצא שנקבות אורקה נותנות דגים לבניהן, גם כאשר אלו כבר הגיעו לבגרות, אבל לא עושות זאת עבור בנותיהן. אחת ההשערות של החוקרים הייתה שמבחינה אבולוציונית, עזרה לבנים עשויה לתת לאימהות יתרון גדול יותר. בעוד נקבה יכולה להמליט מספר מוגבל של צאצאים, לרוב ארבעה או חמישה במהלך חייהן, זכרים יכולים להיות אבות למספר גדול הרבה יותר. בנוסף, בעוד צאצאי הבנות נשארים איתן, ועם הסבתא, באותה להקה, ולכן גם מתחרים איתן על אותו מקור מזון, צאצאי הבנים גדלים בלהקות של אימותיהן.
המסקנה מכל זה היא שאם ה"מטרה" של האורקה היא שיהיו לה כמה שיותר נכדים, עדיף לה להשקיע בבנים ולוודא שיהיו בריאים. כמובן, זה לא אומר שהן עושות את החישובים הללו, ומחליטות בצורה מודעת למי מצאצאיהן לעזור. ההשערה היא שבמהלך האבולוציה, לנקבות שסיפקו מזון לבניהן, או הגנו עליהם מפני פגיעות, היו יותר נכדים, ולגנים שלהן היה סיכוי טוב יותר לעבור הלאה. זה כנראה היה פחות נכון לגבי עזרה לבנות, ולכן התכונה הזו נפוצה פחות.
עזרה בניהול מצבים חברתיים
שאלה נוספת שעולה מהמחקר היא: כיצד בדיוק מגינות נקבות האורקה על בניהן מפציעות? לחוקרים עדיין אין תשובה ברורה. "ייתכן שהנקבות המבוגרות יותר משתמשות בניסיון שלהן, ועוזרות לבנים לנהל את המפגשים החברתיים שלהם עם דולפינים אחרים", אמר דארן קרופט (Croft), החוקר הבכיר החתום על המאמר. "הן פגשו בעבר פרטים מלהקות אחרות, מכירות את ההתנהגות שלהם, וכך יכולות להנחות את בניהן ולמנוע מהם להגיע לאינטראקציות מסוכנות. האימהות גם עשויות להתערב כשהמצב נראה כאילו הוא עומד להידרדר לקרב".
יונקים לא מעטים חיים בלהקות, ומנהלים מערכות יחסים מורכבות עם בני משפחתם במשך כל חייהם. אבל קשר כמו זה של אימהות האורקה לבניהן, שכולל אספקת מזון וגם עזרה בניווט מצבים חברתיים כדי להימנע מקרבות, נדיר מאוד. כמובן, יש לפחות בעל חיים אחד נוסף שמציג קשרים חזקים כאלו, ואף יותר מכך - האדם. יכול להיות שזה לא מקרי שאצל שני המינים, וכמעט רק אצלם, הנקבות גם חיות זמן רב לאחר שהן כבר לא פוריות.
"זה מרתק לראות את היחסים בין אם לבן לאחר גיל הפוריות", סיכם דן פרנקס (Franks), חוקר נוסף החתום על המאמר. "זה מעמיק את ההבנה שלנו גם לגבי המבנה החברתי המורכב של להקות אורקות, וגם לגבי האבולוציה של הפסקת הווסת במינים שאינם בני אדם".
ד"ר יונת אשחר, מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
