במשל על הנמלה החרוצה לעתיד והחרגול נטול הדאגות, הסנאי האדום האמריקאי (Tamiasciurus hudsonicus) נמצא בלי שום ספק בצד של הנמלה. המכרסמים הקטנים האלו חיים ביערות בארצות הברית ובקנדה, באזורים שבהם קשה מאוד למצוא מזון בחודשי החורף הארוכים והקרים. לכן הסנאים מכינים מאגר של איצטרובלים, מעצי האשוחית הלבנה, שיכלכלו אותם בתקופה זו. אבל לא כל הסנאים צריכים לעבוד קשה באותה מידה. יש סנאים, ובמיוחד סנאיות, שזוכות להנות מהאיצטרובלים שאספו הדורות הקודמים – וכל מה שהן צריכות לעשות לשם כך הוא להיוולד לאם הנכונה.
האיצטרובלים נשארים ראויים למאכל גם ארבע שנים לאחר שנשרו מהעץ ונאספו, וכל סנאי שומר לו ערימה הכוללת גם אצטרובלים חדשים מהשנה וגם ישנים יותר, מוחבאת בטריטוריה שלו. כאשר אותו סנאי מת, או עובר לטריטוריה אחרת, האיצטרובלים עוברים לרשותו של הסנאי הבא שמאכלס את אותה טריטוריה. לפעמים, הסנאית בעלת הטריטוריה מורישה אותה לאחת מבנותיה, יחד עם מאגר האצטרובלים. סנאיות שזכו לרשת טריטוריות טובות ואצטרובלים רבים נהנות מיתרון: הן חיות זמן רב יותר ומעמידות יותר צאצאים מאשר סנאיות שלא זכו בירושה כה נכבדה.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
מגפת הקורונה: עדכונים אחרונים
אפס פליטת פחמן? לא ממש
המחקרים החדשים ביותר: מהנשמדע
6 צפייה בגלריה
בעלי חיים עשויים להוריש לצאצאים את הנדל"ן שלהם, למשל להשאיר להם את הקן שבנו, כמו אצל העורבנים הסיביריים
(צילום: shutterstock)
העברה של רכוש מהורים לצאצאים, וחוסר השוויון שנוצר כתוצאה מכך בין פרטים, משפחות ומעמדות שלמים, נחשבים בדרך כלל לנחלתם של בני האדם בלבד. אך במחקר חדש, מראים חוקרים מארצות הברית שיש מקרים לא מעטים שבהם רכוש, מעמד או שניהם עוברים מדור לדור בעולם החי. "כשהתחלנו לחפש את זה, מצאנו עוד ועוד דוגמאות", אמרה ג'ניפר סמית' (Smith), שהובילה את המחקר, בראיון לניו-יורק טיימס. בחלק מהמקרים יש ראיות לכך שבעלי חיים משושלות "עשירות" זוכים להצלחה אבולוציונית, כלומר מעמידים צאצאים רבים יותר, על חשבון חבריהם העניים.
נחלת אבות
סוג ה"רכוש" העיקרי שעובר מדור לדור בעולם החי הוא נכסי דלא ניידי: הטריטוריה עצמה או מבנה בתוכה, כמו קן של ציפורים וצרעות או סכר של בונים. עורבי נבלות (Corvus corone), למשל, יורשים לעתים קרובות את הטריטוריה שלהם מהוריהם, ועורבנים סיביריים (Perisoreus infaustus) עשויים לרשת את הקן עצמו, וכך לחסוך את הזמן והאנרגיה הדרושים לבנייתו. אותן ציפורים בנות מזל יכולות להקדיש את המשאבים שהתפנו לאיסוף מזון או לחיזור, וכך להגדיל את סיכוייהן להעמיד צאצאים בריאים וחזקים. גם יונקים, כמו זאבים אפורים (Canis lupus), מעבירים טריטוריות מדור לדור, ומי שהוריו חיים בטריטוריה גדולה ועשירה במזון מתחיל את חייו בנקודה שונה מזו של מי שאיתרע מזלו להגיע לעולם בנחלה קטנה וענייה יותר. אצל השכווי האדום (Lagopus lagopus scotica) הצעירים אינם יורשים את הטריטוריה של הוריהם, אלא נעזרים בהורים כאשר הם מתחרים בזכרים בני גילם על טריטוריה משלהם. מחקר הראה שהזכרים שהאב שלהם עדיין בחיים משיגים נחלה טובה יותר.
במינים אחרים הירושה שונה, ועשויה לכלול חפצים בתוך הטריטוריה. שימפנזים צעירים (Pan troglodytes) לומדים מאימם להשתמש בכלים כדי לשלות טרמיטים מקניהם או לפצח אגוזים בעזרת אבנים, והם אף משתמשים באותם כלים שהאם השתמשה בהם. לרוב, השימפנזים מפצחים אגוזים עם אותן אבנים שוב ושוב, וכך בוחרים לאורך זמן את האבנים הטובות ביותר לכך. השימפנזים הצעירים יורשים אם כך גם את הכלים, וגם את הידע הדרוש לשימוש בהם. דבר דומה מאוד מתרחש גם אצל קופי הקפוצ'ין (Sapajus libidinosus) בברזיל, שגם הם משמשים באבנים לפיצוח אגוזים.
הורשה של ידע עשויה להיות חשובה מאוד, כי היא מאפשרת לבעלי החיים להתמודד בצורה טובה יותר עם האתגרים שהסביבה מציבה להם. מחקרים הראו שבעלי חיים רבים, מקופי אדם ועד זבובים, מסוגלים ללמוד זה מזה – ואף יוצרים מסורות ייחודיות לקבוצות שבהן התפתחו. כך יש קבוצות שבהן שימפנזים צדים בעזרת מקלות מחודדים, ואחרות שמתמחות בשליפת טרמיטים מהקן בעזרת ערכה של שני כלים. גם אצל דולפינים אנחנו רואים מסורות של שימוש בכלים, כמו כיסוי החוטם בספוג ים כאשר הם מחטטים בחול בחיפוש אחר טרף, או שימוש בצדפות כדי לתפוס דגים.
חלק מהידע המועבר מדור לדור נוגע להתמודדות עם תנאים קיצוניים, כמו בצורת או חוסר במזון. למשל, קבוצות של אורקות (Orcinus orca) שבהן היו נקבות מבוגרות התמודדו טוב יותר עם שנים שבהן היו מעט דגי סלמון למאכל, וקבוצות אחרות רעבו. נראה שהנקבות הללו ידעו איפה עדיין אפשר למצוא מזון גם בשנים קשות, והעבירו את הידע הזה לצאצאיהן בקבוצה. יהיה אשר יהיה סוג המידע שבעלי חיים מעבירים מדור לדור, הוא עוזר להם לשרוד ולהעמיד צאצאים – וכך גם יוצר הבדלים בין שושלות וקבוצות שאצלן נמצא המידע הזה, לעומת קבוצות שאין להן אותו.
בני האצולה
אצל קופים וקופי אדם נפוצה צורת הורשה נוספת, שמאפיינת גם חברות אנושיות: הורשה של מעמד חברתי ורשת של קשרים חברתיים. בקבוצות של קופי מקוק רזוס (Macaca mulatta), למשל, יש היררכייה נוקשה, והקופות הצעירות יורשות רבים מהקשרים החברתיים של אימותיהן, כמו גם את המיקום היחסי שלהן בקבוצה. כך, קופות שנולדו לנקבה השלטת יהיו במעמד גבוה יותר מאלו שנולדו לקופה שמקומה בהיררכייה נמוך יותר.
הורשת מעמד נצפתה במינים רבים של קופים וקופי אדם, אך גם אצל בעלי חיים אחרים. לדוגמה, מחקר על קבוצות של פילים אפריקניים, המורכבות מנקבות ומצאצאיהן, הראה שכאשר פילה מתה בתה נוטה לרשת את המקום שלה בקבוצה. אך הדוגמה הברורה ביותר להורשת מעמד מגיעה מיונקים חברתיים אחרים, שחיים גם הם בקבוצות המונהגות על ידי נקבות: הצבועים הנקודים (Crocuta crocuta).
המעמד החברתי של הצבועים, ובעיקר של הצבועות, מכתיב מי תקבל גישה ראשונה למזון ומי תזכה להתרבות. הזכרים עוזבים את הקבוצה כשהם מגיעים לבגרות ומוצאים קבוצה חדשה, אך הנקבות נשארות בקבוצה שבה נולדו, והמעמד החברתי שלהן נקבע במידה רבה על ידי המעמד החברתי של אימותיהן. לפני כמה חודשים התפרסם מחקר שהראה כי כמו אצל קופי המקוק, הצבועות הצעירות יורשות גם את הקשרים החברתיים עצמם – הן נוטות ליצור קשרים עם הצבועים והצבועות שיש להם קשרים עם האמהות. במקרה של הצבועות, מחקרים גם הראו שהשושלות בעלות המעמד הגבוה הרחיבו את הטריטוריות שלהן עם השנים, ובנותיהן העמידו הרבה צאצאים, בעוד השושלות מהמעמד הנמוך הצליחו הרבה פחות, ולעתים נכחדו לגמרי.
מה מוביל לפער כלכלי
המחקר הנוגע להורשת רכוש ומעמד התמקד עד כה בבני אדם, ובחן בין השאר איך המוסדות הכלכליים שלנו התפתחו במשך ההיסטוריה. מחקרים כאלו הראו שחוסר שוויון נוטה להופיע בחברות שבהן המשאבים ניתנים לשליטה, לאגירה, ולהעברה הלאה – למשל, בתים, שדות או עדרי צאן, בניגוד לפרי מעצים הגדלים בר ביער. קל לראות, לכן, שבחברות חקלאיות, יושבות קבע, נמצא יותר הורשה של רכוש ויותר חוסר שוויון בין משפחות, מאשר בחברות נוודים של ציידים-לקטים, שכמעט אינם צוברים רכוש.
אין זה אומר, עם זאת, שכל חברות הציידים-לקטים הן שוויוניות באותה מידה. יש חברות שבהן למעמד חברתי, למשל, יש משמעות גדולה יותר, ולבעלי מעמד בכיר יותר יש קדימות בגישה למזון. מחקר שבחן 89 חברות של ציידים-לקטים בצפון אמריקה מצא את אותם עקרונות גם אצלם: בחברות שהסתמכו על מקורות מזון שאפשר לקחת עליהם בעלות, כמו נחל שבו יש הרבה דגי סלמון, ראו מידה רבה יותר של חוסר שוויון.
אין ספק שהפערים הכלכליים בחברות אנושיות מודרניות גדולים בהרבה מכל מה שניתן למצוא אצל בעלי חיים אחרים, אך אותם גורמים שמושכים לכיוון חוסר שוויון קיימים, כך נראה, גם אצלם. במחקר החדש, החוקרים משערים שנמצא הורשה של רכוש ומעמד בעיקר אצל בעלי חיים טריטוריאליים, בניגוד לכאלו שנודדים ממקום למקום, ואצל בעלי חיים שמקימים מבנים שמחזיקים מעמד לאורך זמן, כמו קינים של ציפורים מסוימות.
במינים רבים שחיים בקבוצות, הזכרים או הנקבות עוזבים את הקבוצה שבה נולדו בהגיעם לבגרות, ועוברים לקבוצה אחרת: כך נמנעת האפשרות של הזדווגות בין קרובי משפחה מדרגה ראשונה. אצל קופי קפוצ'ין, למשל, וגם אצל צבועים, הזכרים הם שעוזבים את הקבוצה. אצל השימפנזים אלה דווקא הנקבות. ההבדל הזה, בין זכרים לנקבות, עשוי להוביל גם להבדלים בהורשת רכוש ומעמד. החוקרים משערים שנראה יותר הורשה מהסוג הזה אצל הצאצאים שנשארים בקבוצה: כאמור, רוב הרכוש שמועבר מדור לדור הוא נכסי דלא ניידי, שאינו יכול לעבור קבוצה עם הקוף או הצבוע. גם על מעמד קל הרבה יותר לשמור בקבוצה שבה כולם מכירים אותך ואת משפחתך – ובה נמצאים ההורים שלך, שמוכנים להיחלץ לעזרתך במקרה שמישהו מחליט לערער על המעמד הזה.
אנחנו יכולים לבחור
בראיון לניו-יורק טיימס אמרה ג'ניפר סמית' שהיא ועמיתיה מתכוונים להרחיב את המחקר, ולבחון הורשה וחוסר שוויון אצל מינים רבים נוספים. המטרה הראשונית של המחקר היא לקחת את הספרות המחקרית הענפה בנוגע להתפתחות כלכלית אצל בני אדם, ולהשתמש בה כדרך להסתכל על חברות של בעלי חיים. זו זווית ראייה שונה מזו שבה נקטו חוקרים עד עכשיו, והיא עשויה להוביל לתובנות חדשות. אך זוהי לא דרך חד סטרית – ממחקרים על חיות נוכל אולי גם ללמוד על התפתחות הכלכלה והורשת הרכוש אצלנו, בני האדם.
בסופו של דבר, אמרה האנתרופולוגית האבולוציונית סיבוהן מתיסון (Mattison) ל"ניו יורק טיימס", "בני אדם הם בעלי חיים. אין ספק שאנחנו מושפעים מאותם דברים שמובילים לחוסר שוויון אצל בעלי חיים אחרים". מתיסון לא הייתה מעורבת במחקר, אך אמרה שלדעתה כיוון החקירה הזה הוא מבטיח ביותר. היא מזהירה, עם זאת, שאנחנו לא יכולים לצפות שכל שאלה בנוגע לאי-שוויון כלכלי אצל בני אדם תמצא תשובה אצל בעלי החיים. "בני אדם משתפים פעולה זה עם זה הרבה יותר ממינים אחרים", ציינה, ובעוד שהמוסדות התרבותיים והכלכליים שלנו עלולים להוביל לאי שוויון, הם גם יכולים להיאבק נגדו.
סמית' עצמה הדגישה שיש הבדל גדול בין למצוא אי-שוויון בטבע, ובין להצדיק אי-שוויון כזה אצלנו. המחקר, אמרה, "יכול להתפרש בטעות כאילו אנחנו אומרים, 'טוב, זה קיים בכל מקום, אז אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר לגבי זה'. אלא שאנחנו כן יכולים. בניגוד לחיות, יש לנו הבנה של הגורמים לאי-שוויון, ולכן אנחנו גם יכולים לבחור – לפעול לשינוי או להשאיר את המצב כמו שהוא".
ד"ר יונת אשחר, מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
