שנתיים אחרי הנחיתה הראשונה של בני אדם על הירח, שבהן רשמה נאס"א עוד שתי נחיתות מוצלחות (אפולו 12 ואפולו 14) ומשימה שכמעט הסתיימה באסון (אפולו 13), הגיע הזמן לשלב הבא בחקר הירח. משימת אפולו 15, שנחתה ב-30 ביולי 1971 לרגלי הרי האַפֶּנִינִים הירחיים, נועדה להיות הראשונה מבין המשימות הארוכות, שבהן האסטרונאוטים ישהו על פני הירח שלושה ימים, ויקדישו את רוב זמן הפעילות למחקרים גיאולוגיים על ההיסטוריה של גרם השמיים השכן.
רכב החלל במשימת אפולו 15
(צילום: נאס"א)
זמן קצר לאחר שיצאו בפעם הראשונה מרכב הנחיתה, ה"פלקון" (בז), החלו המפקד דייב סקוט (Scott) וטייס רכב הנחיתה ג'ים אירווין (Irwin) בפריקת המטען החדשני ביותר שלהם: רכב השטח הירחי הראשון. לאחר מכן התיישב סקוט מאחורי ההגה, או ליתר דיוק ליד ה"סטיק", והיה לאדם הראשון בהיסטוריה הנוהג ברכב גלגלי מחוץ לכדור הארץ.
היסטוריה מתגלגלת
כמו רעיונות רבים בתחום החלל, הרעיון של כלי רכב גלגלי לנסיעה על הירח ועל גרמי שמיים נוספים נולד הרבה לפני שהוא היו בגדר אפשרות מעשית. במחצית הראשונה של שנות החמישים, עוד בטרם שוגר אפילו הלוויין הראשון, מדען הטילים הגרמני ורנר פון בראון, שהתאזרח בארצות הברית, פרסם בכתב עת פופולרי סדרת כתבות שעסקו במסעות לחלל. בכתבה על משימות מאוישות למאדים הוא הציג גם רכב שטח על זחלים, דמוי טרקטור או טנק במשקל עשר טונות, הגורר קרון אספקה גדול ומאפשר לצוות אסטרונאוטים לחיות ולעבוד במסע מחקר של כמה שבועות.
ב-1960 מונה פון בראון לעמוד בראש מרכז מרשל (Marshall), אחד מגופי המחקר של נאס"א, סוכנות החלל האמריקנית הצעירה. לאחר הכרזתו של נשיא ארצות הברית, ג'ון קנדי, שפתחה את המרוץ אל הירח, היה מרכז מרשל אחראי על תכנון מרכיבים רבים של משימות ירח מאוישות, בהם תחנות הניסויים המדעיים שהציבו האסטרונאוטים על הירח והגנרטור הגרעיני שסיפק חשמל לפעילותן. לצד אלה, הוטל על המרכז לתכנן רכב שטח לפעילות על הירח.
5 צפייה בגלריה
תמרונים גלגליים ראשונים על הירח. סקוט מתנסה בנהיגה חוץ-ארצית לאחר פריקת הרובר מרכב הנחיתה
(צילום: נאס"א)
בשנים הראשונות של התכנון הנחת העבודה הייתה שכל משימה בתוכנית אפולו תשוגר לירח בשני טילי סטורן 5: אחד שיישא את האסטרונאוטים ברכב הפיקוד ואת רכב הנחיתה על הירח, ואחד שיישא את הציוד לפעילות על הירח. לפי התוכנית הזו, על פני הירח יחכה לאסטרונאוטים רכב שיהיה למעשה מעבדה ניידת, שבה הם יוכלו לשהות ולעבוד בלי חליפות חלל וממנה ייצאו מדי פעם לפעילות על פני השטח. כמה חברות פרטיות זכו במכרזים של מרכז מרשל לפיתוח רכב כזה במשקל 4-3 טונות, שיאפשר פעילות של שני אסטרונאוטים למשך שבוע.
ב-1964 החליט הקונגרס לנסות לצמצם את העלויות הכבדות של תוכנית אפולו, שהרקיעו שחקים הרבה לפני שהתוכנית התקדמה לשלבים מעשיים. התוכנית של שיגור כל משימה בשני טילים נגנזה, ובמרכז מרשל הבינו שעליהם לתכנן רכב שונה לגמרי - קל וקטן מספיק כדי שרכב הנחיתה יוכל לשאתו. הפתרון המתבקש היה רכב פתוח, שבו יושבים שני האסטרונאוטים בחליפות חלל, בלי צורך במערכות תומכות חיים נוספות. מרכז מרשל הטיל את פיתוח האב-טיפוס של רכב כזה על חברת הנדסה בשם בראון (Brown), שהייתה שותפה בכמה תוכניות מחקר. בשל לחץ הזמנים החליטו בחברה להסתמך כמה שיותר על תכנונים קודמים של רכבי שטח ועל רכיבים קיימים, עם כמה שפחות פיתוחים חדשים. תוך פחות משנה וחצי הציגה החברה לנאס"א את כלי הרכב, שקיבל את השם "רכב הנדידה הירחי" (Lunar Roving Vehicle או בקיצור LRV), אבל כונה פשוט "הרוֹבֶר" (The Rover) או "באגי הירח" (Moon Buggy).
5 צפייה בגלריה
כמעט מיליון דולר לקילומטר נסיעה. תרשים כללי של תכנון הרובר והציוד שהוא נושא
(צילום: נאס"א)
לאחר הפיתוח הראשוני הועבר ייצור הרובר לחברת המטוסים "בואינג". הייצור כלל ארבעה כלי רכב למשימות ירח (בסופו של דבר נעשה שימוש בשלושה, והרביעי שימש לחלפים), וכמה כלי רכב נוספים לניסויים, בדיקות ואימון האסטרונאוטים בכדור הארץ. הפיתוח היה אמור לעלות 19 מיליון דולר, אך העלויות, כרגיל, האמירו, ובסופו של דבר עלו הרוברים למשלם המיסים האמריקני 38 מיליון דולר (כ-250 מיליון כיום), כלומר כ-860 אלף דולר (כמעט 5.8 מיליון דולר בשער של ימינו) לכל קילומטר של נסיעה על הירח.
נסיעה בקצב הירח
הרובר היה בסופו של דבר רכב בסיסי מאוד: שלדת אלומיניום באורך 3.10 מטרים, עם ארבעה גלגלים, שלכל אחד מהם מנוע חשמלי נפרד. ה"צמיגים" לא היו מגומי, שלא היה ברור כיצד יתפקד בתנאי הירח, אלא מרשת מתכת. האסטרונאוטים ישבו על שני מושבים עם משענת מתקפלת, והנהיגה נעשתה עם סטיק בצורת האות T שהיה בין המושבים. תיאורטית שניהם יכלו לנהוג בו, אם כי מפקד המשימה היה זה שנהג בפועל.
מסת הרכב הריק הייתה בסך הכל 210 קילוגרם, מה שאומר שעל הירח משקלו רק 35 קילוגרמים, ושני האסטרונאוטים יכולים בקלות להזיזו ממקום למקום בעת הצורך. עיקר המשקל, חוץ מהשלדה והגלגלים, היו הסוללות שהניעו את הגלגלים, וסוללה נוספת למכשור של הרכב: מצלמת טלוויזיה, מערכת קשר ועוד.
המשקל הנמוך של הרובר היה חלק מהדרישות כדי שרכב הנחיתה יוכל לשאתו. הרובר נארז בתא המטען כשהשלדה מקופלת לשניים, ועם הגלגלים מקופלים. האסטרונאוטים נעזרו במערכת של כבלים וגלגלות כדי למשוך אותו החוצה ולפתוח אותו, ורוב שלבי הפתיחה היו אוטומטיים. בסרטון שצולם ממצלמת וידאו שהציבו בסמוך, אפשר לראות כיצד הם מוציאים את הרובר ופותחים אותו.
המטרה העיקרית של רכב הירח הייתה לאפשר לאסטרונאוטים להתנייד למרחק רב יותר בלי להתעייף, ולסחוב עמם כמות גדולה יותר של אבני ירח מעניינות. הצורך הזה הודגש עוד יותר במשימת אפולו 14, שבה האסטרונאוטים התניידו ברגל עם מריצה לאיסוף דגימות גיאולוגיות, והגיעו לתשישות רבה.
לרכב היו עם זאת מגבלות משלו, ובראשן המהירות, או ליתר דיוק – היעדרה. הרכב תוכנן לשעוט על אדמת הירח במהירות המסחררת של 13 קמ"ש בלבד. בנוסף, הוא אכן איפשר לאסטרונאוטים לכסות מרחקים גדולים יותר, אך כללי המשימה אסרו עליהם להתרחק מרכב הנחיתה מרחק שלא יוכלו לחזור ברגל במקרה שהרכב יתקלקל. בפועל, בשלוש היציאות שלהם ביצעו סקוט ואירווין שלוש נסיעות, אחת בכל יציאה, באורך מצטבר של קצת פחות מ-28 קילומטרים, והרחיקו עד חמישה קילומטר מרכב הנחיתה.
ותיק עם שני טירונים
המשימה העיקרית של אפולו 15 הייתה מחקר גיאולוגי של הירח. כשהתלבטו בנאס"א בין כמה אתרי נחיתה, היה זה מפקד המשימה, דיוויד סקוט, שהכריע בסופו של דבר על ערוץ הדלי, שאמור להיות מגוון יותר מבחינת סוגי המסלע, אף על פי שהנחיתה באזור הררי הייתה מורכבת ומסוכנת יותר.
סקוט, שנולד ב-1932, היה טייס קרב מצטיין בחיל האוויר האמריקני, שהספיק לצאת לכמה סבבים של שירות מבצעי באירופה בטרם עבר לשרת כטייס ניסוי. ב-1963 נבחר לקבוצת האסטרונאוטים השלישית של נאס"א, והיה הראשון מהקבוצה הזו שטס לחלל, במשימת ג'מיני 8, שבה ביצע חבירה מוצלחת ראשונה בין חלליות, לצדו של המפקד ניל ארמסטרונג. הוא טס שוב במשימת אפולו 9, שבה נבחן בפעם הראשונה רכב הנחיתה על הירח, ובאפולו 15 זכה סוף לפקד על משימה משלו.
5 צפייה בגלריה
הצוות הראשון שכולו טייסי חיל האוויר. מימין: וורדן, סקוט ואירווין, עם הרובר ועם לוויין המחקר ששיגרו
(צילום: נאס"א)
ג'יימס אירווין, שנחת עמו על הירח, היה גם הוא טייס קרב וטייס ניסוי בחיל האוויר בטרם נבחר לאסטרונאוט, וזו הייתה טיסתו הראשונה לחלל. את הצוות השלים אלפרד (אל) וורדן (Worden), טייס רכב הפיקוד, שגם לו זו הייתה פעם ראשונה בחלל. הוא המשיך להקיף את הירח בשלושת הימים שבהם שהו חבריו על הקרקע, וביצע משם מחקר נרחב בגיאולוגיה ובתחומים נוספים, בעזרת שלל מצלמות ומכשירים אחרים. זה היה הצוות הראשון של תוכנית אפולו שהורכב כולו מיוצאי חיל האוויר האמריקני. הם גם קראו לרכב הנחיתה פלקון על שם הבז בסמל חיל האוויר, אם כי לרכב הפיקוד בחרו בשם של ספינה מפורסמת – אנדבר (Endeavour), שבה הפליג ג'יימס קוק במסעו לאוסטרליה וניו-זילנד.
סלע בראשית
אפולו 15 שוגרה ב-26 ביולי 1971, וכעבור שלושה ימים נטולי אירועים מיוחדים נכנסה כמתוכנן למסלול סביב הירח. למחרת נפרדו סקוט ואירווין מחברם, והנמיכו ברכב הנחיתה אל פני הירח. בדרך לנחיתה היה עליהם לעבור מעל רכס הרים, מה שחייב אותם לנחות בזווית תלולה יותר מצוותים קודמים, והשאיר להם זמן קצר יחסית לחיפוש אתר נחיתה שטוח ובטוח. לפלקון היה מנוע חזק משל קודמיו, בשל המשקל הרב שהוא נשא, וכשהתקרב לנחיתה התרומם אבק רב מאוד, שהסתיר את הקרקע והכריח את האסטרונאוטים לבצע נחיתה כמעט עיוורת. אחת מרגלי הנחיתה הייתה במכתש קטן, ורכב הנחיתה עמד בזווית קצת מפחידה. אבל בסופו של דבר התברר כי הוא יציב מספיק, וכי האסטרונאוטים נחתו רק כחצי קילומטר מהיעד שתוכנן.
בנסיעה הראשונה שלהם ברובר ביקרו האסטרונאוטים בכמה מכתשים באזור, וטיפסו על רכס הגבעות בשולי ההרים. לאחר שהשלימו את איסוף הדגימות שבו לרכב הנחיתה, הציבו את ערכת הניסויים וביצעו קידוח לאיסוף דגימות מעומק האדמה. הקידוח התגלה כקשה מהצפוי, ובסופו של דבר הורה להם מרכז הבקרה לוותר עליו. למחרת יצאו האסטרונאוטים למסע ארוך יותר, שהניב את אחד הממצאים החשובים בחקר הירח: האבן המכונה "סלע בראשית" (Genesis rock), גביש אנורתוסיט בן יותר מארבעה מיליארד שנים, שריד לקרום הצעיר מאוד של הירח ולראשית מערכת השמש. מציאתו התאפשרה בין השאר בזכות ההדרכה הממושכת והיסודית שעברו האסטרונאוטים בגיאולוגיה, בראשות הגיאולוג לי סילבר (Silver), פרופסור במכון הטכנולוגי של קליפורניה שהיה ממונה על עבודת השטח עם האסטרונאוטים.
בסיום הנסיעה השנייה חידש סקוט את מאמצי הקידוח, שוב - בלי הצלחה. בתחילת היום השלישי הוא הצליח סוף סוף לבצע את הקידוח, אך שני האסטרונאוטים התקשו לחלץ את הדגימות. הם אמנם נאלצו לבזבז על כך זמן יקר, אך זה לא היה לשווא: בסופו של דבר התבררו הדגימות האלה כבעלות חשיבות רבה להבנת מבנה הירח. בשל העיכוב הם נאלצו לקצר את המסע המתוכנן ליום האחרון, ולהסתפק בסיור קצר יחסית.
5 צפייה בגלריה
אבן דרך בחקר הירח. "סלע בראשית", שריד בן יותר מארבעה מיליארד שנה, במעבדת מחקר של סוכנות החלל
(צילום: נאס"א)
בתום הנסיעה האחרונה החנה סקוט את הרובר כמה עשרות מטרים מרכב הנחיתה, כך שהמצלמה שלו תוכל לתעד בפעם הראשונה את רכב הנחיתה ממריא מפני הירח. ליד הרכב הוא הניח על הקרקע פסלון מתכת של אסטרונאוט עם לוחית זיכרון ובה שמותיהם של האסטרונאוטים והקוסמונאטים שנספו במשימות חלל או באימונים, בהם אנשי הצוות של אפולו 1, ולדימיר קומרוב שנהרג בהתרסקות סויוז 1, ושלושת הקוסמונאוטים שנספו בחללית סויוז 11.
לפני הכניסה לרכב הנחיתה בפעם האחרונה ביצע סקוט את אחת ההדגמות היפות בתוכנית אפולו, של עקרון השקילות של גלילאו. סקוט אחז ביד אחת פטיש מהציוד של החללית, ובאחרת נוצת בז (שנלקחה מאחד הבזים שגודלו באקדמיה של חיל האוויר), שמט את שניהם בעת ובעונה אחת, והראה כי בהעדר חיכוך עם האוויר, שניה מגיעים יחד לקרקע, למרות הבדלי המסה.
מהירח לתיבת נוח
סקוט ואירווין המריאו מפני הירח אחרי כ-68 שעות על פניו, מתוכן כ-19 שעות של פעילות מחוץ לרכב הנחיתה. הם אספו כ-77 קילוגרמים של דגימות מהירח, והשלימו בהצלחה את המשימות המדעיות שתוכננו להם. הם חברו לוורדן ברכב הפיקוד, ולפני שיצאו בפעם האחרונה ממסלול סביב הירח, שחררו מהחללית לוויין שנועד לחקור את החלקיקים והפלזמה סביב הירח ולמפות את השדות המגנטיים שלו. הלווין המשיך לפעול כשנה וחצי במסלול סביב הירח, ובהמשך התרסק על פניו.
בדרך חזרה רשם הצוות עוד היסטוריה קטנה, כשוורדן יצא בריחוף מרכב הפיקוד לאסוף קלטות וידאו שאוחסנו בתא חיצוני של הרכב. זו הייתה "הליכת החלל" הראשונה בעומק החלל, לא במסלול סביב כדור הארץ, ועד היום הוא אחד משלושה אסטרונאוטים בלבד שביצעו הליכה כזו, לצד טייסי רכב הפיקוד של שתי משימות אפולו הבאות.
אפולו 15 צנחה בשלום בצפון האוקיינוס השקט ב-7 באוגוסט, אחרי מסע של 12 יום ושבע שעות בחלל. על הצלחתה של המשימה העיבה שערוריית המעטפות שהתפרצה כעבור זמן קצר: אנשי הצוות נשאו עמם אל הירח כ-400 מעטפות חגיגיות עם חתימותיהם ועם חותמות דואר של יום השיגור ואחר כך של יום הנחיתה. זה היה חלק מעסקה עם סוחר בולים גרמני, הרמן זיגר (Sieger), שהיה אמור לקבל 100 מעטפות תמורת כ-7,000 דולר לכל אסטרונאוט (כ-44,000 דולר כיום). האסטרונאוטים התכוונו להשתמש בכסף כמעין ביטוח חיים, ולמימון ההשכלה הגבוהה לילדיהם. בעבר נאס"א העלימה עין מסחר במזכרות דומות, אך הפעם זיגר פרסם את דבר המכירה, וכשהדברים הגיעו לקונגרס נאלצה סוכנות החלל לנזוף באסטרונאוטים. הם נאלצו לוותר על התשלום, זומנו לשימוע בוועדה של הסנאט והתנצלו על שיקול הדעת הלקוי. המעטפות הן עדיין פריט מבוקש בקרב סוחרים ואספנים.
זמן קצר לאחר מכן התפוצצה שערוריה נוספת: הצבת לוח הזיכרון ופסלון האסטרונאוט לא תואמה מראש עם נאס"א, וסקוט דיווח עליה רק במסיבת עיתונאים לאחר הנחיתה. הפסל הבלגי שתרם את הפסלון, פאול ון הוידונק (Van Hoeydonck), הודיע כי בכוונתו למכור כעת 950 עותקים חתומים של הפסלון. האסטרונאוטים אמרו כי סיכמו איתו שלא יהיה מסחור של היצירה, אך הוא טען בלהט כי ההסכם היה אחר. בסופו של דבר הוא ויתר על המכירה לאחר לחצים כבדים של נאס"א.
5 צפייה בגלריה
עוד מבוכה שעלתה לאסטרונאוטים בסיום הקריירה שלהם בחלל. פסלון "האסטרונאוט שנפל" שהציב סקוט על הירח עם לוחית זיכרון לאסטרונאוטים וקוסמונאוטים שנספו
(צילום: דייוויד סקוט, NASA)
שתי השערוריות הביאו למעשה את הקץ על הקריירה של שלושת האסטרונאוטים, ואיש מהם לא טס שוב לחלל. סקוט המשיך בתפקידי ניהול וייעוץ בסוכנות החלל עוד שש שנים, פרש ב-1977 ופנה לעסקים פרטיים. וורדן פרש ב-1975 לטובת כמה תפקידים בחברות מסחריות בתחומי התעופה והחלל. ב-1982 התמודד על מושב בבית הנבחרים, ואף מימן את מסע הבחירות שלו באמצעות מכירה של אותן מעטפות היסטוריות, אך הפסיד בבחירות. בשנת 2020 הלך לעולמו. אירווין פרש מנס"א פחות משנה אחרי הטיסה, טען שגילה את אלוהים בעת ההליכה על הירח, והקים ארגון דתי נוצרי בשם "קרן הטיסה הגבוהה". במסגרתו הוא נסע פעמיים לטורקיה, והוביל מסעות חיפוש אחר תיבת נוח בהר אררט. הוא מת מהתקף לב ב-1991, בגיל 61, והיה הראשון שהלך לעולמו מבין האסטרונאוטים שדרכו על הירח.
איתי נבו, העורך הראשי של אתר מכון דוידסון לחינוך מדעי
