"קולומביה, כאן יוסטון. אנחנו רואים את ההודעות שלכם בעניין לחץ הצמיגים ולא קיבלנו את ההודעה האחרונה". אלה היו המילים השלמות האחרונות שהועברו ברשת הקשר בין מעבורת החלל קולומביה, שהייתה בדרכה חזרה לכדור הארץ, לבין מרכז הבקרה ביוסטון. התאריך היה ה-1 בפברואר, 2003.
על סיפונה של הקולומביה שעמדה להתפרק מיד אחרי הכניסה לאטמוספרה היה באותם רגעים ישראלי אחד. הוא הפך, גם אם לא רצה בכך, לסמל ולמופת עוד בחייו - אילן רמון, האסטרונאוט הישראלי הראשון.
לאילן רמון, בנם של טוניה ואליעזר וולפרמן ניצולי השואה, היו חלומות גדולים כשהיה ילד, אבל "להיות אסטרונאוט" לא היה אחד מהם. "כשאתה אומר למישהו בישראל 'אתה אסטרונאוט', אתה מתכוון שהוא לא… לא מחובר, אז זה כמעט בדיחה", הוא סיפר פעם למראיין אמריקני. ובכל זאת, כשקיבל עליו את המשימה, הוא היה נלהב, לדבריו, "כמעט עד החלל".
זו לא הייתה הפעם הראשונה שרמון הנחוש, הטייס המצטיין שהתגייס לחיל האוויר וחזר פעמיים לשירות לאחר פציעה, נבחר להוביל ולבצע משימה חדשה שאיש לא ביצע לפניו. ב-1980 הוא נשלח לארה"ב, כחלק מצוות עילית קטן, ללמוד להטיס את המטוס החדש שישראל עמדה לקלוט - F-16. שנה אחר-כך, הוא היה הטייס הצעיר ביותר בטייסת שהפציצה בעזרת אותם מטוסים את הכור בעיראק.
יחד עם מעבורת החלל אבד באותו יום גורלי בפברואר 2003 גם סמל לאומי ישראלי. אדם שהיה דוגמה ומופת למה שאנחנו יכולים להיות. עבור בני משפחתו - רונה אשתו, ילדיו, אביו, אחיו - היה מדובר באובדן אחר לגמרי. הם איבדו את בן הזוג והאב האוהב, האיש הרציני עם החיוך הכובש, ההומור, ההתלהבות הילדית כמעט והאופטימיות חסרת התקנה. הם איבדו את האדם הפרטי שהיה, בלי קשר להישגים שהגיע אליהם, מדהימים ככל שיהיו.
9 צפייה בגלריה
הכניסה למרכז החלל ע"ש ג'ונסון ביוסטון, טקסס ב-1 בפברואר 2003, לאחר שהתברר אסון הקולומביה
( צילום: נאס"א)
"בבית אתה לא מסתכל עליו כאילו הוא האסטרונאוט הישראלי הראשון. יש גם את זה, אבל הוא אבא. אני קצת דואג לו? לא, לא ממש" (אסף רמון, מתוך ראיון שצולם לפני ההמראה של אילן לחלל עבור ערוץ 10, ושודר רק שנים ארוכות אחר כך).
רמון היה מגויס למשימה בכל ליבו ונפשו. הוא היה מודע היטב למשמעות הדבר שהוא עושה, והתייחס לכך בכובד ראש. אבל הוא ידע גם לצחוק על מה שמצפה לו, בהומור שרק בדיעבד הפך לשחור משחור.
"אתם אולי לא מכירים את המערכון של הגשש, הא?" הוא אומר לילדיו באותו ראיון מצולם, לקול צחוקם של רונה ושל המראיין, "היה מנוע? היה מנוע. אז איפה המנוע? החבר'ה לקחו לעשות מדורה".
כל מה שאנחנו יודעים על מסעו של רמון לחלל מורכב משני הקצוות הללו: הלאומי והאישי. המטען שלקח איתו אל המעבורת כלל פריטים שנשאו איתם את כובד משקלה של ההיסטוריה היהודית: ספר תורה זעיר שעשה את כל הדרך ממחנה הריכוז ברגן בלזן, העתק ציור של פטר גינז מגטו טרזין ("כדור הארץ במבט מן הירח"), מכתבו האחרון של הנווט השבוי רון ארד, יין לקידוש ועוד. לצידם, היו גם מכתב של בנו, אסף (שהזהיר את אביו "לפתוח אותו רק כשיצאו לחלל"), ומחברת שבה התכוון להשתמש כיומן ולתעד בה את החוויה האישית שלו.
9 צפייה בגלריה
הציור שהעתק ממנו אילן רמון לקח למסע לחלל, "נוף ירח". פטר גינז, בין השנים 1942-1944
( צילום: הספרייה הלאומית)
באותה מחברת היה לפחות עמוד אחד שנכתב עוד לפני ההמראה, אבל שאר הדפים התמלאו בימים שאחרי השיגור. הוא כתב במילים קצרות ותכליתיות, פורש במילותיו כמעט כלאחר יד רסיסי מחשבות, תחושות, שיחות ופעולות שגרתיות שהפכו, ולו רק בשל המקום בו בוצעו, ללא שגרתיות.
"שיגור. לא, לא האמנתי. עד רגע הצתת המנוע(ים) עוד פקפקתי. אמנם בימים האחרונ(ים) (ל)שהותינו בבידוד בקייפ, מאז הדיון הגורלי (בי)ום ראשון אחה"צ - באותם ימים כבר הרגשנו כולנו ש(זה) אמיתי, ובכל זאת - לא האמנו"(מתוך היומן)
בהמשך, שמשתלב עם תיעודים נוספים שנשמרו מהקולומביה, אפשר לראות שוב ושוב את הדואליות הזו. הוא נע בין האישי לציבורי, בין השגרתי להיסטורי. הוא מספר על צחצוח השיניים וביצוע ניסויים מדעיים, כותב לבני משפחתו על געגועיו אבל גם מזכיר, כמעט באגביות, שיחות עם ראש הממשלה ועם נשיא ארצות הברית, קיום טקסים יהודיים, כמו קידוש, לעיני העולם כולו וחברות אמיצה עם שאר חברי הצוות.
"יומן מסע, היום השישי.. היום היה אולי היום הראשון ממש שהרגשתי שאני ממש "חי" בחלל! הפכתי לאיש שחי ועובד בחלל. כמו בסרטים. קמים בבוקר בריחוף קליל ובתנועה מעוגלת ל"חדר המשפחה"... שיניים, פנים ולעבודה. קצת קפה. חוטפים "לדרך", למעבדה… מסיבת עיתונאים עם ראש הממשלה, מיד ממשיכים בעבודה. תצפית על האוזון" (מתוך היומן)
מצד אחד הוא שליח המדינה היהודית, מישהו שעיני עם שלם נשואות אליו, מישהו שיש לו מה לומר לעולם כולו:
"מזווית המבט שלנו כאן בחלל, אנו מביטים אליכם ולמולנו נשקף עולם ללא גבולות, מלא שלווה והדר. תפילה בליבנו שהאנושות כולה כאחד תדמיין את העולם כפי שנשקף לנו, ללא גבולות, ותשאף לחיות ביחד בשלום." (מתוך השיחה עם ראש הממשלה דאז, אריאל שרון) .
ומצד שני, רמון הוא איש משפחה אוהב שמתגעגע ליקיריו:
"למרות שהכל כאן מדהים, אינני יכול לחכות עוד עד שאראה אתכם. חיבוק גדול לך ונשיקות לילדים". (מתוך מייל ששלח יום לפני הנחיתה למשפחתו).
אבל הוא לא ראה אותם יותר. הם המתינו לו בבסיס, כשהם צופים בהתרגשות בשעון המונה את הדקות לנחיתה, ואז, בחרדה הולכת וגוברת, איך הוא עובר להציג את הזמן שעבר מאז שהקולומביה הייתה אמורה לנחות, ולא הגיעה.
בארץ, בשיאו של שידור שהיה אמור להיות חגיגה של גאווה ישראלית, צפו באותו שעון באולפן חדשות ערוץ 2 אליעזר, אביו של רמון, יחד עם שדרן צעיר בשם דני קושמרו, שיישא על כתפיו שנים אחר כך שידור קטסטרופלי אחר.
לא עבר זמן רב וערוצי החדשות עברו לשדר את תמונת שברי המעבורת הבוערים בשמי טקסס. חלקי המעבורת וגופותיהם של האסטרונאוטים התפזרו על פני שטח עצום בטקסס ובלואיזיאנה. היומן, אוצר אישי ולאומי, היה אמור לכלות יחד עם המעבורת ונוסעיה. אבל שבועות אחדים לאחר האסון, להפתעת המחפשים, נמצאו שרידי היומן על חלקת אדמה בוצית.
איך היומן הצליח לשרוד - קודם את הפיצוץ, ואז דרך של עשרות קילומטרים למטה? אף אחד לא יודע בוודאות, אבל חוקרים מובילים בתחום סבורים שבגלל משקלם הקל של דפי הנייר, הוא לא נפל בצורה ישירה אלא נכנס למצב של דאייה איטית עד הקרקע, שלא פגעה בו. למעשה, מרבית הנזק לדפי היומן קרה כנראה רק אחרי שהיומן הגיע לארץ - הלחות של האיזור הביצתי מעט בו נחת היא זו שהביאה להרס הדפים.
לאחר מציאתו, הועבר היומן למוזיאון ישראל לצורך שיקום ושימור. הרטיבות הדביקה את הדפים וטישטשה את המילים הכתובות שהפכו בחלקן לכתמי דיו חסרי צורה. הוא היה כמעט בלתי קריא, ומלאכת השיקום הייתה מורכבת וכללה שימוש באמצעים הטכנולוגיים המתקדמים ביותר, כולל סיוע מהמחלקה לזיהוי פלילי של משטרת ישראל.
אחד העמודים ששוחזרו, נכתב ככל הנראה עדיין על הקרקע, לפני השיגור. המשחזרים זיהו דפוסי אותיות בין כתמי הדיו שהלחות הביאה להתפשטותם על הדף, כשהם משתמשים לצורך כך בדוגמאות אחרות מכתב ידו של רמון. כשניסו לחבר את האותיות והחללים שביניהן לטקסט בעל מובן ומשמעות, נגלה לעיניהם נוסח הקידוש היהודי של ערב שבת, כשחלק מהמילים מנוקדות. רמון תכנן מראש לקדש על היין בזמן שהוגדר כ"שבת" על סיפון המעבורת (זו הייתה שאלה מעניינת, איך יודעים מתי נכנסת השבת כשאין שקיעה וזריחה רגילות?), ודאג לכתוב לעצמו את הנוסח המדויק מראש, שלא ישכח איזו מילה או יטעה בהיגוי.
במשך עשרים שנה מוזיאון ישראל היה לבית עבור היומן, ולאחרונה הועבר היומן לביתו החדש - הספרייה הלאומית. "הלוואי שכל פריט שהיינו מקבלים היה ברמת שימור כמו זו שהיומן הגיע אלינו ממוזיאון ישראל", אמרה מרסלה סקלי, מנהלת מעבדת השימור של הספרייה.
אחרי שלב הקליטה הראשוני, בו צולמו כל דפי היומן משני הצדדים, היומן נכנס למחסן הפריטים הנדירים של הספרייה. המחסן, המשמש ככספת שמורה ביותר, ממוגן מפני ירי וקיימת בו בקרת סביבה הדוקה. תנאי הלחות והטמפרטורה מנוטרים באופן רציף ומותאמים ברמה הגבוהה ביותר לצרכי השימור של הפריטים שנמצאים בו.
"בהמשך, לאחר תהליכים ובדיקות נוספות בספרייה, תיבחן הצגתו של היומן לציבור הרחב במסגרת תערוכת הקבע של הספרייה" אומרת סקלי, "בינתיים, הוא נמצא פה בחברה טובה. יחד איתו "מתגוררים" בחדר כתביהם של ניוטון והרמב"ם".
בנוסף לשמות הגדולים הללו, מוחזקים בספרייה גם פריטים נוספים של אילן רמון וגם יומן אסטרונאוט נוסף:
ב-1977 כתב רמון, אז טייס צעיר בן 23 בלבד, מכתב לפרופסור ישעיהו ליבוביץ, "מהי תכליתו של האדם בעולם הזה שבו אנו חיים?". ליבוביץ ענה לו, וההתכתבות הזו במלואה שמורה בספרייה.
ב-1985 יצא לחלל ג'פרי הופמן, האסטרונאוט האמריקני היהודי הראשון, במעבורת החלל דיסקברי. כמו אילן רמון, גם הוא כתב יומן שתיעד את מסעו בחלל, וגם הוא לקח איתו סמלים יהודיים כמו ספר תורה קטן. במרץ 2023 ביקר הופמן בספרייה הלאומית והפקיד בה את היומן שכתב, יחד עם פריטים נוספים שמרכיבים את האוסף שלו השמור היום בספרייה הלאומית.
את המעבר המרגש של יומן החלל של אילן רמון ז"ל, הצד השני, ליוו טל ויפתח, בניו של רמון.
9 צפייה בגלריה
טל ויפתח רמון מוציאים את היומן מאריזתו עם הגעתו לספרייה הלאומית
( צילום: הספרייה הלאומית)
מותו הטרגי של אביהם לא היה הטרגדיה האחרונה שפקדה את השניים: אסף, האח הבכור, נהרג בתאונה מבצעית שש שנים אחרי אסון הקולומביה. אמם, רונה, שהפכה את מורשתם של אילן ואסף לפעילות חברתית וחינוכית אדירה, נפטרה מסרטן בשנת 2018.
כיום טל, יפתח ונועה הם אלו שנושאים את דגלה של המשפחה המפוארת הזו, שלמרות כל הטרגדיות שידעה, המשיכה תמיד להביט קדימה, בראש מורם.
אף מילה שנכתוב לא תהיה חזקה או מדויקת יותר ממילותיהם שלהם עצמם:
"שמי יפתח רמון, והגעתי לכאן כדי לומר, שמשפחתי ואני מתעקשים על כך שהשם שלנו לא יהפוך לסמל של טרגדיה או אבל. הגעתי לכאן כדי לומר שאנשים יכולים לקחת את הצער שלהם והאבל שלהם ולהפוך אותם למעשים, כדי ליצור עתיד טוב יותר" (מתוך נאומו של יפתח בכנס השנתי של ארגון הקהילה הישראלית-אמריקאית - IAC)
אנחנו, בספרייה הלאומית, מתרגשים להחזיק בנכס הזה, ומברכים על הזכות לשמר אותו למען הדורות הבאים ועתיד טוב יותר.
