"קשה אפילו לומר שהוא איננו, משום שהוא היה גדול מהחיים", אמר מקס ארי (Ary), מנהל מוזיאון התעופה והחלל על שם טום סטאפורד (Stafford) באוקלהומה, בעקבות מותו של האסטרונאוט הוותיק בגיל 93. "האומה שלנו איבדה את אחד מגיבוריה הגדולים. אנו מוכי הלם ועצובים על לכתו".
תומס פאטן סטאפורד נולד ב-17 בספטמבר 1930 באוקלהומה, בנם של רופא שיניים ומורה. כנער צעיר בתקופת מלחמת העולם השנייה החל לגלות עניין בתעופה ולבנות דגמים של מטוסים. בגיל 14 זכה לטוס בפעם הראשונה במטוס פייפר. הוא היה גם שחקן פוטבול מצטיין, והתקבל לאוניברסיטת אוקלהומה כשחקן בנבחרת האוניברסיטה. במסגרת לימודיו הצטרף לתוכנית המילואים של הצי האמריקני, שמימנה את הלימודים תמורת שירות עתידי, ובחופשות הקיץ שירת בספינות קרב מבצעיות. שותפו לתא באחת הספינות היה ג'ון יאנג (Young), לימים עמיתו בצוות האסטרונאוטים.
7 צפייה בגלריה
אסטרונאוט גדול מהחיים. סטאפורד בחליפת החלל של תוכנית אפולו, לפני משימת אפולו 10, ב-1969
(צילום: נאס"א)
כשסיים את הלימודים ב-1952, עם תואר ראשון במדעים ודרגת סגן, עלה שמו בהגרלה של חיילים שיעברו לחיל האוויר. ב-1953 הוא סיים את קורס הטיס, והמשיך להכשרה של טייסי סילון. הוא הוצב בטייסת בארצות הברית, ובהמשך בטייסת בגרמניה המערבית. ב-1958 התקבל לבית הספר לטייסי ניסוי של חיל האוויר, וסיים את ההכשרה כמצטיין המחזור.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
מחלות ללא גבולות: נגיף הפוליו מזן הבר
להרוג חיידקים מתוך שינה|
שימפנזים ודבורים לומדים כמו אנשים
סטאפורד נשאר בבית הספר כמדריך, וגם כתב מחדש את אחד מספרי הלימוד שלו. ב-1962 החל ללמוד מינהל עסקים באוניברסיטת הרווארד, אבל שלושה ימים אחרי תחילת הלימודים התבשר כי נבחר לקבוצת האסטרונאוטים השנייה של סוכנות החלל האמריקנית, נאס"א.
7 צפייה בגלריה
נשאר בשירות צבאי מההתחלה ועד הסוף. סטאפורד כצוער בצי האמריקאי, וכגנרל בעל שלושה כוכבים בחיל האוויר
(צילומים: USAF, USN)
מתנת חג מולד
הקבוצה השנייה כללה תשעה אסטרונאוטים חדשים, שהצטרפו לשבעת האסטרונאוטים של תוכנית מרקורי. תפקידם היה לאייש משימות של תוכנית ג'מיני - חללית חדשה של שני אנשי צוות, שנועדה לבחון ולפתח מרכיבים מרכזיים בטיסות לירח, לקראת פיתוחה של תוכנית אפולו שתנחית שם בני אדם.
סטאפורד נבחר להיות הראשון מחברי הקבוצה שיטוס לחלל, והיה אמור לטוס במשימת ג'מיני 3 – שתי הראשונות היו טיסות ניסוי לא מאוישות – לצדו של האמריקני הראשון בחלל, אלן שפרד (Shepard). ואולם, שפרד לקה במחלת אזניים הפוגעת בשיווי המשקל, וקורקע עד להודעה חדשה.
הצוות הוחלף, וסטאפורד הועבר לצוות הגיבוי, עם וולי שירה (Schirra) כמפקד. השניים שובצו כצוות למשימת ג'מיני 6, שנועדה לשיגור באוקטובר 1965. המשימה העיקרית שלהם הייתה לביצוע חבירה למטרה לא מאוישת. חבירה בין שתי חלליות במסלול עדיין לא בוצעה אז, ונחשבה אתגר גדול ומסוכן, אבל גם חיוני לקראת תוכנית אפולו והמשימות לירח.
לרוע המזל, חללית המטרה התפוצצה בשיגור, בעוד האסטרונאוטים ממתינים לשיגור שלהם, שתוכנן להיות זמן קצר אחר-כך. בנאס"א החליטו לשנות את המשימה ולשלוח את הצוות לטיסת מבנה קרובה עם חללית ג'מיני אחרת, בלי החבירה עצמה משום שלחלליות ג'מיני לא היו מערכות מתאימות להיצמד זו לזו.
7 צפייה בגלריה
מפגש מוצלח בחלל. חללית ג'מיני 7 בצילום מתוך ג'מיני 6A. טיסת המבנה סללה את הדרך לחבירות מוצלחות, כפי שנדרשו בתוכנית אפולו
(צילום: NASA)
ב-4 בדצמבר 1965 שוגרה משימת ג'מיני 7, שבה השלימו פרנק בורמן (Borman) וג'ים לאוול (Lovell) שהייה של שבועיים בחלל, שיא חדש אז. שבוע וחצי לאחר מכן שוגרו שירה וסטאפורד, במשימה שעכשיו נקראה ג'מיני 6A, וכעבור כמה שעות כבר טסו במבנה צמוד עם ג'מיני 7, לעיתים במרחק 30 סנטימטרים בלבד בין החלליות. למחרת הם שבו לכדור הארץ, לא לפני ששירה הפתיע את מרכז הבקרה – ואת העולם כולו – כששלף מכיסו מפוחית וניגן את קטע המוזיקה הראשון בחלל, השיר Jingle Bells לכבוד חג המולד.
אתגרים קשים
סטאפורד שובץ למפקד צוות הגיבוי של משימת ג'מיני 9, שנועדה לשיגור במאי 1966, כשלצדו הטייס יוג'ין סרנן (Cernan). ואולם, בפברואר אותה שנה נהרגו שני אנשי הצוות הראשי של המשימה, אליוט סי (See) וצ'רלס באסט (Bassett), בהתרסקות המטוס שלהם בדרכם לבחון את התקדמות העבודה על החללית במפעל מקדונל בסיינט לואיס.
סטאפורד וסרנן הוזנקו מעמדת הגיבוי לאייש את המשימה. תפקידם היה שוב לחבור למטרה לא מאוישת, כמה שבועות אחרי ההישג של צוות ג'מיני 8 בפיקודו של ניל ארמסטרונג (Armstrong). אבל שוב חללית המטרה התפוצצה בשיגור, והמשימה נדחתה בכמה שבועות עד לשיגורה של חללית מטרה אחרת, ושוב קיבלה שם חדש – ג'מיני 9A.
אם התקלה הזו לא הספיקה, התברר כי כיסוי המגן מהחרטום של חללית המטרה החדשה לא התנתק כמתוכנן, למרות שמנגנון הנפץ שלו פעל, ונתקע על החללית במצב פתוח חלקית. "היא נראתה כמו תנין כועס", תיאר זאת סטאפורד. לאחר בחינת דרכי פעולה אפשריות לסילוק הכיסוי החליטו בנאס"א שזה מסוכן מדי, ובמקום חבירה הצוות תרגל שוב ושוב התקרבות לעגינה, בזוויות שונות וכיוונים שונים, ורכש ניסיון רב וחשוב למשימות הבאות.
ביום השלישי של המשימה יצא סרנן מהחללית ל"הליכת חלל" – פעילות מחוץ לחללית בחליפת חלל. זו הייתה בסך הכל הפעם השלישית בהיסטוריה של ריחוף כזה, והשנייה בתוכנית החלל האמריקנית. החללית לא הייתה מותאמת לכך, בלי ידיות אחיזה או משטחי דריכה בצד החיצוני, וסרנן הוציא אנרגיה רבה בנסיון לנוע בריק של החלל. הדופק שלו זינק והקסדה שלו התמלאה אדי זיעה, עד שהוא כמעט לא יכל לראות מה קורה בחוץ.
7 צפייה בגלריה
קיבל החלטות שהצילו את חיי שותפו לצוות. סטאפורד מטיס את החללית במשימת ג'מיני 9A
( צילום: NASA)
"הוא התנשם והתנשף, בזמן שאני הטסתי את החללית [...] זה לא היה מצב טוב בכלל", סיפר סטאפורד לימים בסרט תיעודי על תוכנית ג'מיני. עם הוראות מנאס"א להחזיר את גופת חברו מהחלל במקרה שימות שם, החליט סרנן למנוע בכל מחיר את התרחיש הזה. "הודעתי למרכז הבקרה שאני מפסיק את הליכת החלל. הכנסנו את סרנן לחללית, והוא בקושי היה מסוגל לזוז. כשהוריד את הקסדה פרצופו היה ורוד לגמרי, כאילו שהה בסאונה שעה יותר מדי. למחרת, אחרי שנחתנו, התברר שהיו יותר מחצי ליטר של מי זיעה בכל אחד מהמגפיים של חליפת החלל שלו. הוא איבד כחמישה קילוגרם ממשקלו בשעתיים של הליכת חלל".
הידע שנצבר במשימות של סטאפורד סייע לנאס"א לשפר ולשכלל במשימות ג'ימיני הבאות שניים מהתהליכים החיוניים לקראת משימות הירח – חבירה ועגינה בין חלליות, ופעילות מאוישת מחוץ לחללית.
חזרה גנרלית להיסטוריה
עם תחילתה של תוכנית אפולו שובץ סטאפורד לפקד על צוות הגיבוי של משימת אפולו 2, שכלל את יוג'ין סרנן וג'ון יאנג. הוא גם היה אחראי על פיתוח מערכת הניווט והשליטה בחלליות אפולו.
בעקבות השריפה הקטלנית בחללית אפולו 1 בינואר 1967, שבה ניספו שלושה אסטרונאוטים, הועבר הצוות של סטאפורד למשימת אפולו 10, שנועדה להיות החזרה הגנרלית לקראת הנחיתה על הירח. המשימה ששוגרה במאי 1969 הייתה הפעם השנייה בסך הכל שבה טסו בני אדם לירח, אחרי אפולו 8, והפעם הראשונה שעשו זאת עם רכב נחיתה.
לאחר שנכנסו בהצלחה למסלול סביב הירח, נכנסו סטאפורד וסרנן לרכב הנחיתה, והחלו להנמיך לעבר פני הירח, בעוד יאנג הופך לאדם הראשון שמקיף את הירח לבדו, בטיסת סולו. רכב הנחיתה הנמיך עד 15 קילומטרים בלבד מפני הירח, אך לא היה מותאם לנחיתה עצמה. הוא גם לא נשא מספיק דלק להמראה חזרה מפני הירח, בין השאר בשל חששות לא מבוססים כי סטאפורד וסרנן ינסו "לגנוב את ההצגה" ולנחות כבר בחזרה הגנרלית.
השניים ביצעו בדיקות רבות של רכב הנחיתה, מערכותיו וציודו, וגם טסו כ-15 קילומטר מעל אתר הנחיתה המיועד של אפולו 11 ב"ים השלווה" וצילמו אותו מקרוב. "השטח נראה ישר יותר ממה שרואים בתמונות", תיאר סטאפורד את האזור המיועד. "לפחות ממה שרואים מגובה 50 אלף רגל לא צריכה להיות בעיה לנחות". הוא הזהיר עם זאת שאם אפולו 11 תעבור את האתר המיועד, היא תגיע לשטח קשה יותר לנחיתה, כפי שאכן קרה בסופו של דבר.
7 צפייה בגלריה
למדו את השטח ואת החללית, פתרו בעיות וסללו את הדרך לנחיתה הראשונה של בני אדם על הירח. סטאפורד (מימין) עם יוג'ין סרנן ברכב הנחיתה על הירח של אפולו 10
( צילום: NASA)
לאחר שהשילו את החלק התחתון של רכב הנחיתה, והחלו נוסקים שוב לכיוון חבירה עם יאנג ורכב הפיקוד, נכנסה החללית שלהם לסחרור מפתיע. סטאפורד הצליח להשתלט עליה, ובחינה של האירוע הובילה לתיקון התקלה, שנבעה ממצב שגוי של כמה מתגים, ולמניעת הישנותה במשימות הירח הבאות.
חודשיים בלבד לאחר המשימה המוצלחת שלהם, נחתה אפולו 11 על הירח, ובגלי ההתלהבות מההישג הכביר, והניצחון על ברית המועצות במרוץ לירח, נשכחה מתודעת הציבור המשימה החשובה שסללה את הדרך לשם.
עושה שלום במרומיו
שני עמיתיו של סטאפורד באפולו 10 טסו שוב לירח, וגם זכו לנחות עליו כמפקדי שתי המשימות האחרונות לשם: יאנג באפולו 16 וסרנן באפולו 17. סטאפורד חיכה עוד כמה שנים וטס לחלל בפעם הרביעית כמפקד המשימה האחרונה בהחלט של אפולו – משימת אפולו סויוז ב-1975, שבה חברו במסלול סביב כדור הארץ חללית רוסית וחללית אמריקנית בעיצומה של המלחמה הקרה.
"זה היה מצב ייחודי, שבו שתי מעצמות מכוונות עשרות אלפי טילים גרעיניים זו אל זו, אבל משתפות פעולה בחלל", סיפר סטאפורד בסרט תיעודי לציון 40 שנה למשימה. ההכנות למשימה נמשכו יותר משנתיים, שבמהלכן הצוותים לא רק התאמנו יחד בארצות הברית ובברית המועצות, אלא גם למדו להכיר והתחברו. האמריקנים למדו רוסית, הרוסים למדו אנגלית, והמהנדסים משני הצדדים שקדו על פיתוח מערכת עגינה משותפת, שתוכל לשמש לא רק למשימה הזו, אלא גם לשיתופי פעולה עתידיים ואולי אף למשימות חילוץ והצלה עתידיות. באלה לא היה צורך למרבה המזל, אבל שיתוף הפעולה סלל את הדרך לעגינות של מעבורות חלל בתחנת החלל הרוסית "מיר" לאחר התפרקות ברית המועצות, ובהמשך להקמתה של תחנת החלל הבינלאומית.
7 צפייה בגלריה
למדו את השטח ואת החללית, פתרו בעיות וסללו את הדרך לנחיתה הראשונה של בני אדם על הירח. סטאפורד (מימין) עם יוג'ין סרנן ברכב הנחיתה על הירח של אפולו 10
( צילום: NASA)
במשימה עצמה, החלליות חברו כמתוכנן. "נקשתי על דלת הסויוז, ומבפנים ענו לי ברוסית "מי שם?" סיפר סטאפורד בחיוך. זמן קצר לאחר מכן לחץ סטאפורד את ידו של מפקד הצוות הרוסי, אלכסיי לאונוב (Leonov). הצוותים שהו יחד קרוב לשתי יממות, עשו ניסויים משותפים רבים, אבל גם חגגו יחד בסעודות משותפות ובשידורי טלוויזיה לכדור הארץ, והחליפו מתנות ומזכרות. לאונוב, שהיה צייר חובב, גם הנציח את עמיתיו בציורים.
"מה שאנו עושים כיום בתחנת החלל הבינלאומית, הארגון של צוותי העבודה, הגישה המשותפת לפתרון בעיות, הכל התחיל מאפס במשימת אפולו-סויוז", סיכם סטאפורד.
יועץ וחוקר
לאחר טיסתו האחרונה לחלל שב סטארפורד לחיל האוויר, ומונה לפקד על בסיס הניסויים "אדוארדס", שכולל את בית הספר לטייסי ניסוי ומערכים נוספים של טיסות מבחן של חיל האוויר ושל נאס"א. לאחר מכן קודם לדרגת גנרל "שלושה כוכבים", ומונה לסגן ראש המטות המשולבים של ארצות הברית. בתפקיד זה הוביל את פיתוחם של מטוסים חדשים, בין השאר מטוסי הקרב החמקנים, וכן של טילים בליסטיים מתקדמים.
7 צפייה בגלריה
תרם רבות לחימום הקשרים בין מוסקבה לוושינגטון במלחמה הקרה. סטאפורד מקבל אות הוקרה מנשיא רוסיה דאז, דמיטרי מדבדב ב-2011
(צילום: Kremlin.ru, Wikipedia)
ב-1979 פרש סטאפורד מהשירות, וחזר להתגורר באוקלהומה, שבה נולד. הוא המשיך להיות פעיל מאוד בתחומי התעופה והחלל, כיועץ או כחבר במועצות מנהלים של גופים שונים. בין השאר הוא עמד בראש ועדה שתכננה משימות עתידיות לנאס"א, כולל הנחתת בני אדם על מאדים ב-2012, ובראש ועדה שתכננה את תחנת החלל האמריקאית "פרידום", שבסופו של דבר הפכה לתחנת החלל הבינלאומית. כמו כן הוא היה יועץ לשיתוף הפעולה שהוביל לעגינת מעבורות חלל בתחנת החלל מיר, וגם ישב בוועדת החקירה הרוסית של תאונה שבה התנגשה חללית "פרוגרס" רוסית בתחנת החלל.
סטאפורד היה נשוי 32 שנה לפיי שומייקר (Shoemaker), ונולדו להם שתי בנות. הם התגרשו ב-1985, וכמה שנים לאחר מכן נשא לאישה את לינדה אן דישמן (Dishman) והם אימצו שני בנים. הוא המשיך להיות פעיל במשך שנים רבות, עד שחלה במחלה קשה, וב-17 במרץ 2024 הלך לעולמו ביחידה לטיפול נמרץ בבית חולים באוקלהומה. בן 93 וחצי במותו.
"סטאפורד עלה היום לשמיים הנצחיים שאותם הוא חקר באומץ במשימות החלל שלו", ספד לו ראש נאס"א, ביל נלסון (Nelson). "אלה מאיתנו שהייתה להם הזכות להכירו, עצובים מאוד כעת, אבל אסירי תודה על הזכות להכיר אדם ענק".
איתי נבו, מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
