בקשו מילד לצייר כוכב. בקשו ממבוגר לצייר כוכב. לא משנה איפה הם גרים – בספרד, תאילנד, פינלנד, ישראל או מרוקו. לא משנה באיזו תקופה הם חיים – עכשיו, לפני שני עשורים או לפני אלפיים שנה. כולם, תמיד, בכל תקופה, בכל תרבות, בכל גיל, בלי יוצא מן הכלל, יציירו כוכב בדיוק כמו שכולכם מציירים כוכב: עם שפיצים, כמובן.
עוד במדור לחיפוש:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
לעיתים רחוקות יהיו להם ארבעה קודקודים. פה ושם גם תמצאו כוכבים עם שישה, כמו מגן דוד למשל. אבל בדרך כלל הכוכב יורכב מחמישה - פנטגרם. צורה גיאומטרית שיוצרת מחומש עם תוספת סמלית של חמישה קודקודים זהים: קודקוד עליון שמהווה מעין ראש, שתי נקודות ב-90 מעלות שמשמשות כשתי ידיים פרושות לצדדים ושתי נקודות ב-45 מעלות שנראות כמו שתי רגליים שיוצרות ביניהן פישוק. בקיצור, כוכב כזה:⭐. לא משנה איך תציירו כוכב, תמיד יהיו לו קודקודים. וזה די מוזר. כי כוכב – כל ילד יודע – הוא בסך הכול חומר במצב פלזמה שמתגבש לכדי כדור ענק. אין בו שום קודקודים ושום נעליים. כוכב לא אמור להיראות ככה. אז למה אנחנו מתעקשים לצייר ככה כוכבים?
כוכבים בצורתם המוכרת לנו כיום הופיעו כבר בהירוגליפים שנמצאו בקברותיהם של המצרים הקדמונים. סר אלן גרדינר, אגיפטולוג (מומחה למצרים העתיקה) בריטי שהקדיש את חייו לחקר פפירוסים והתמחה בכתב ההיראטי (אחת משלוש צורות הכתב של השפה המצרית הקדומה - פ"א), הכין בין היתר קטלוג חרטומי-אנגלי שחילק לנושאים את השפה המצרית העתיקה בהתאם לציורים שנחשף אליהם. לצד קטגוריות שמוקדשות לגבר ועיסוקיו, לאישה ולעיסוקיה, לחלקי גוף, לעופות, ליונקים, לזוחלים ולחיות אמפיביות, לעצים ולצמחים ועוד, בולטת הקטגוריה של השמיים, כדור הארץ והמים. מספרה הסידורי של הקטגוריה הוא 14 ויש בה 42 ציורים, שמסמלים בין היתר שמש, זריחה, חשכה, גשם, ירח וגם כוכב בעל חמישה קודקודים.
במיתולוגיה המצרית מי שמיוצגת על ידי צורת הכוכב זו האלה סות'יס, ששמה המצרי הפחות מוכר (סופדט) הוא שמו של הכוכב סיריוס. בכל פעם שהופיע בשמיים סיריוס, "כוכב הכלב", הבהיר ביותר בשמי כדור הארץ (מאיר פי 21 בהשוואה לשמש), ידעו המצרים הקדמונים כי הגיעה נקודת היפוך הקיץ ויכלו לנבא את הגאות הצפויה בנילוס. שמה ההירוגליפי של סות'יס מופיע בצורות רבות, שבכולן יש וריאציה על כוכב בעל חמישה קודקודים, ובציורים העתיקים מתנוסס אותו כוכב מעל ראשה.
בכתב היתדות השומרי של מסופוטמיה, לעומת זאת, מופיע כוכב בעל שמונה קודקודים. הכוכב, שבו ארבעה שפיצים דקיקים וארבעה מלאים, מייצג את האל השומרי אנו, מלך האלים, ששמו בשפה השומרית-אכדית נרדף למילים נשגבות כמו "שמיים" או "גן עדן". הכוכב היה נדיר למדי בכל הנוגע לעיצוב המסוגנן על הדגלים והמגינים של בתי האצולה השונים בימי הביניים, אבל כאשר כבר נעשה בו שימוש בשלהי המאה ה-13, הוא בלט בצורת חמשת הקודקודים בקרב האבירים והאצילים האנגלים והסקוטים, בעוד הגרמנים העדיפו את הכוכב בעל ששת הקודקודים.
לכוכב המחומש היה תפקיד מיתולוגי במלחמות השושנים, קרבות ירושה שנמשכו כשלושה עשורים בשלהי המאה ה-15 בין בית יורק לבית לנקסטר (ואף היו בסיס חשוב לספרי "שיר של אש וקרח" ולסדרה "משחקי הכס"). אחד הקרבות הידועים נערך בחג פסחא ב-14 באפריל 1471 סמוך לבארנט, צפונית ללונדון. בשל ערפל כבד ששרר במקום התבלבל הרוזן מוורוויק בין סמל הכוכב הלבן המחומש של בעל בריתו ג'ון דה ויר, רוזן אוקספורד, לבין סמל השמש מרובת הקרניים של אויבו אדוארד הרביעי, תקף את צבא חברו ומצא כך את מותו.
כיום בולטים במיוחד הכוכבים המחומשים בדגלי מדינות רבות: 50 הכוכבים שמסמלים את מספר המדינות בדגל ארצות הברית; 27 הכוכבים של ברזיל שמייצגים את 26 המדינות ואת המחוז הפדרלי שבו שוכנת הבירה ברזיליה; 12 כוכבי הזהב בדגל האיחוד האירופי, שאינם מסמלים את מספר המדינות אלא אמורים לייצג שלמות; חמשת הכוכבים בדגל סין; והיפים מכולם – הפנטגרמים בדגלי מרוקו ואתיופיה.
לעומת הכוכבים המחומשים הסטנדרטיים, אפשר לנקוב בשמות מדינות מתחכמות שבחרו כוכבים בעלי מספר קודקודים שונה: ליד הירח בדגל אזרבייג'אן מופיע כוכב בעל שמונה קודקודים, כמספר האותיות של שם המדינה בשפה הערבית; הכוכב בעל שבעת הקודקודים בדגל שכנתנו ירדן מסמל את שבעת הפסוקים הראשונים בסורה הראשונה בקוראן, כמו גם שבע תכונות עילאיות (אמונה באל אחד, אנושיות, ענווה, רוח לאומית, סגולה, צדק חברתי ושאיפות); וכמובן זהו המקום לעשות שיימינג גם לדגל ישראל, שמציג לראווה במרכזו את כוכב ששת הקודקודים – ההקסגרמה המכונה מגן דוד – במקום את המחומש הפופולרי, אבל למזלנו יש דגלים מוגזמים הרבה יותר, כמו הכוכב של מלזיה (12 קודקודים) או הכוכב של איי מרשל (24 קודקודים).
התשובה המפתיעה לשאלה למה אנחנו מציירים כוכבים שלא קיימים במציאות היא: כי ככה אנחנו רואים אותם. אם נצא החוצה אל הלילה הבהיר כדי לצפות בכוכב, נבחין במעין הילה סביבו. המראה הכוכבי הזה יתחדד כאשר נצמצם את העיניים או נעצום עין אחת ונתבונן בו באמצעות העין השנייה, או נביט בכוכב דרך חריץ קטן. ככל שנתקרב יותר, כך נראה יותר ויותר קרניים. הסיבה לכך שאנחנו רואים כוכב בצורה המחודדת היא טרנספורמציה שנובעת ממפגש מרתק בין ההתנהגות הטבעית של האור לבין הפגם המובנה שקיים בעין האנושית.
נתחיל באור. האור יכול להציג תכונות הן של חלקיק והן של גל. במקרים מסוימים מתנהג האור כמו חלקיק, ונע בנתיבים ישרים ובמהירות קבועה; במקרים אחרים, כאשר הוא עובר דרך חריץ או פוגע באובייקט, האור מתנהג כמו גל – מתכופף ומשנה צורה וכיוון. בזכות מאפייני הגל שלו, כאשר אור שנפלט מעצם מסוים מגיע לעצם אחר או עובר דרך פתח, הוא מבצע עקיפה ומתפזר בצורה חדשה לגמרי מן העבר השני של נקודת המפגש. אור שמתחיל את דרכו כחלקיק ובשלב מסוים עובר, לדוגמה, דרך חריץ עגול קטן, הופך בעקבות המפגש מנקודה לסדרה אנכית של מקפים. אור שמקורו בעיגול גדול, למשל, יתפזר וישאיר את חותמו באמצעות סדרת טבעות בעלות מרכז משותף.
האור, כאמור, נראה לנו לפעמים כמו כוכב. הסיבה לכך שכל הכוכבים בתמונות שסיפק לאורך השנים טלסקופ החלל האבל נראים לנו כמו כוכב מנצנץ בעל ארבעה קודקודים – למרות העובדה שהכוכב הוא בסך הכול נקודה – היא תוצאה של השילוב בין אפקט הגל של האור למבנה הייחודי של הטלסקופ. כדי למנוע עיוות אופטי בתמונות שמייצר האבל, נעשה שימוש במראה ראשית ובמראה משנית במקום בעדשות. המפגש בין האור למראה המשנית, הנתמכת על ידי ארבעה מוטות שיוצרים צלב בדרך אל המראה הגדולה יותר, מייצר הדפס בצורת כוכב בעל ארבע נקודות אור.
מהאור אנחנו מגיעים אל העין האנושית. בדרכו אל הרשתית, האור מתכופף ברובו כאשר הוא פוגש בקרנית. חלקו האחרון של הכיפוף נוצר במפגשו של האור עם עדשת העין, השטוחה מלפנים ומעוגלת בחלקה האחורי. העדשות שבעיני האדם ניחנו בעיוותים מבניים מזעריים שמהווים את נקודת המפגש של הסיבים שמרכיבים את העדשה. העיוותים האלה, קווי תפר שנראים כמו שתי אותיות Y שעומדות על אות Y נוספת, מכופפים את האור כאשר הוא עובר דרכם, משנים את כיוונו ומשאירים טביעה ייחודית על האור באופן כזה שהוא נראה בצידו השני של המפגש כמו כוכב.
בגלל ההבדלים הקטנים בין קווי התפר שנמצאים בכל עדשה, כל עין אנושית תראה את הכוכב בצורה מעט שונה – תלוי בצורתם המדויקת של הסיבים על עדשת העין. מכיוון שיש הבדלים אפילו בין קווי התפר של העין הימנית לעומת העין השמאלית של אותו האדם, יכול להיות שנראה את הכוכב מעט אחרת אם נתבונן בכל אחת מהעיניים בנפרד לסירוגין: כוכב בעל ארבעה קודקודים בעין אחת וכוכב בעל חמישה קודקודים בעין השנייה. מה שכן, בכל עין בנפרד ייראה כל כוכב בדיוק כמו משנהו.
האור משפיע גם על הצבע הנכון שבו אנחנו מציירים כוכבים. ולא, התשובה הנכונה היא לא צהוב או זהב מנצנץ. מכיוון שהפיזור של האור פורש אור אדום ארוך יותר לעומת האור הכחול, כל אחת מהזרועות של הכוכב היא למעשה קשת זעירה שבוקעת ממרכז הכוכב. כלומר, הצבע הנכון לצייר בו את הכוכב הוא בשלל צבעי הקשת – סגול במרכז ומשם לפי הסדר, מן הפנים אל החוץ: כחול, ירוק, צהוב, כתום ואדום. אפשר לזהות את כוכבי הקשת האלו בצילומי התקריב שנשלחים מדי פעם מהטלסקופים המשוכללים שנמצאים בחלל, ואם לוקחים את זה צעד אחד קדימה, כן בהחלט: הכוכבים, בדיוק כמו הקשת, יכולים לעבוד מצוין במצעדי גאווה. הכינו את הקודקודים.
