7 באוקטובר ערער את כולנו. מחשבות שחשבנו על עצמנו, על תפיסותינו ואמונותינו, על היקרים לנו, על עתידנו כאן, על המדינה, אפילו על אויבינו, עברו טלטלה עזה. מה היה יכול להיות אם? מה היינו יכולים לעשות ולא עשינו? מה אנו יכולים לעשות? מה חשבנו לעצמנו? איפה הכי בטוח לנו ולילדים שלנו? איך נבנה את חיינו? איך היו חיינו? איך אפשר לשמוח אחרי 7 באוקטובר? איך אפשר להמשיך? איך להתייחס למה שקורה בעזה? מה נחשוב? ומה נגיד לחברים השונים, בימין, בשמאל, בחו״ל? מה נגיד לעצמנו? מה יהיה? כיצד עלינו לפעול כעת, כיחידים, כקבוצה, כצבא, כמדינה, בטווח הקצר, בטווח הארוך?
המחשבות שרצות בנו פונות לכיוונים שונים, שאינם עולים בקנה אחד זה עם זה, או עם תפישות שהיו לנו על עצמנו ועל העולם לפני כן. כך, הומניסט שהאמין בטוב שבאדם כל חייו יכול וימצא את עצמו תומך בפעילות קשה בעזה ובלבד שלא ייפגע חייל או חיילת מחיילינו. או אשת ימין שתמכה כל ימיה בממשלת הליכוד בחירוף נפש, חשה פגיעה עמוקה מהנזק הנוראי שגרמו מדיניותו והתנהלותו של ראש ממשלה שבטחה בו.
אלו אף אלו מנסים למצוא פתרון ריאלי וישים, שאיננו ברור כלל ועיקר. כולנו, ולא משנה מאיזה צד הגענו, חוששים להמשך ומתערערים אל מול אי הוודאות. אנחנו נעצבים באמת אל תוך ההכי פנימי שלנו עם כל חייל.ת צעיר.ה ונהדר.ת שנפגע.ת, וכואבים עם משפחתם, ובו זמנית בתוכנו גם חשים הקלה שהפעם האיש היקר הזה אינו מוכר לנו אישית.
איך אפשר להמשיך כך, בתוך הניגודים, ללא תחושת עצמי ברורה וקוהרנטית? הפסיכולוג היהודי-אמריקני יליד גרמניה אולריך נייסר (2012-1928) מאבות הפסיכולוגיה הקוגניטיבית, הציג תאוריה של חמישה סוגי ידיעה עצמית ( Five kinds of self-knowledge, Ulric Neisser, Philosophical Psychology 1 (1):35 – 59 (1988)). חלוקה כזו עשויה לעזור לנו להבין יותר טוב את עצמנו באופן כללי, ואת הקרע הפנימי שבו אנו חיים כעת באופן מיוחד. ממילא נוכל כך לקבל בצורה יותר נכונה הן את עצמנו והן את המצב אליו אנו מגיבים. ואולי אפילו להגיב בצורה נכונה יותר.
ה״עצמי״ הראשון שמונה נייסר הוא העצמי האקולוגי או הגופני (ecological self). במקום הכי בסיסי נמצא הגוף שלנו. דרכו אנו חווים את העולם ופועלים בו. אם בשבועות הראשונים לאחר 7 באוקטובר לא הצלחנו לישון או לאכול שום דבר, אנו חבים תודה לעצמי הגופני שהגיב כמו שגוף אנוש אמור להגיב למעשים שאין נוראים מהם.
באסוציאציה ל"פירמידת הצרכים" של פסיכולוג אמריקני אחר, אברהם מאסלו, העצמי הגופני דואג קודם כל לשרידותו בעולם, שניכר כי איננה טריוויאלית כלל ועיקר. אלמנט מאוד בסיסי, חייתי, חיה שרוצה לשרוד ולא כל כך יודעת איך.
התמונות הקשות והמחשבות על קורבנות הטבח, והחטופים.ות שאפילו גופם.ן אינו ברשותם.ן מערערות את תודעת הגוף שלנו אנו. אמנם, דווקא העצמי של הגוף, הגוף, כמו גוף שנפגע, לאחר זמן לא רב, אפילו קצר מדי, מסתדר איכשהו, וחוזר להגיב, אפילו לצחוק ולהנות. זהו מנגנון בסיסי שמאפשר לנו להתמודד. ואני משתאה כל פעם מחדש כשאני רואה אותו בפעולה אצל מטופלים המאובחנים עם מחלות קשות וממשיכים הלאה בחיוך. למרות שאנו יודעים עד כמה הוא חשוב לא תמיד אנו סולחים לו על זה שהוא קיים.
העצמי השני הוא העצמי החברתי או הבין-אישי (interpersonal self). ניתן להבין אותו טוב יותר לפי מודל השכבות של הביולוג האבולוציוני איש אוקספורד, רובין דנבאר. במעגל הקרוב ביותר נמצאים האנשים היקרים לנו ביותר, שאנו אוהבים אותם אולי אף יותר מאשר את עצמנו. ואנו חושבים עליהם, ואחרי שאנו יורקים טפו-טפו לכל כיוון ומקישים על כל דבר ואומרים עשרה מזמורי תהילים על זה שהם כולם בסדר יחסית, אנו תוהים אולי עלינו לעזוב את המוכר והנוח להקריב את עצמי ולחיות חיי מהגר כדי שלהם יהיה יותר טוב? או שאנו חושבים על ההורים שאיבדו את ילדיהם, מי ב-7 באוקטובר ומי לאחריו ולא מסוגלים לדמיין זאת לעצמנו.
במעגל השני נמצאים עוד כ-15 אנשים שאם לא היו בעולמנו מצבנו היה הרבה פחות טוב. ואם מישהו מהם משרת כעת בצבא, אנו פותחים כל רגע את הוואטסאפ לראות אם במקרה יש שני סימני ״וי״ בהודעה ששלחנו לו/ה, או אם מישהו העביר משהו ממנו שמעיד שהוא עוד שם. סך הכל, אומר לנו דנבאר, המערכת הקוגניטיבית שלנו יכולה להכיל 1,500 אנשים שאנו מכירים, אבל בנקודת זמן אנו פועלים עם 500 אנשים מקסימום בכל המעגלים.
ובמדינה כמו ישראל הסיכוי שמתוך ה-1,500 או אפילו ה-500 מישהו מכיר מישהו שנפגע משמעותית הוא גבוה מאוד. אמנם, אירועי 7 באוקטובר הראו לנו שמעבר ל-1,500 הללו הרשת החברתית שלנו כוללת עוד אלפים אחרים. אנו מתבוננים בתמונות של החטופים וההרוגים, של הורים וילדים שנרצחו או ששרדו, של אנשים נפלאים שהקריבו את עצמם למעננו ולמען המדינה, של ילדיהם שלא יוכלו לחסות בצילם ושחייהם מעתה והלאה לא יהיו דומים כלל למה שנועדו להיות, ומבינים שאנו קשורים אליהם מאוד מאוד.
העצמי השלישי הוא העצמי המורחב או האוטוביוגרפי (extended-self). עצמי זה קשור בעיקר לציר הזמן - הן לעבר, דרך הזיכרון שלנו, והן לעתיד, דרך פרדיקציות ותכנונים שאנו עורכים בכל רגע ורגע. העצמי הזה נמצא בקונפליקט מתמשך. מחד, אולי, הוא צופה עתיד, הוא רוצה לנסוע מכאן למקום שבו הייאוש יותר נוח, הזוועות רחוקות יותר, הקיום המיידי אפשרי יותר, וזכרונות אחרונים של זוועות הם רק כתבות בעיתון על מקומות רחוקים.
אבל העצמי הזה גם זוכר או יודע מהי אנטישמיות, ומה קרה ליהודים בעולם. הוא גם זוכר את סבא וסבתא שלו ששרדו את ברגן בלזן ונשבעו לעלות ארצה. הוא זוכר את הסיפורים על אבא שלו נלחם במדבריות סיני חודשים רבים כשהיה תינוק, והוא נזכר בתקופות שעשה בחו״ל ויודע שלא היה רוצה לגדל את ילדיו בשום מקום אחר למרות הכל.
העצמי הרביעי הוא העצמי הפרטי (private self), הסובייקטיבי, שלנו. העצמי הזה חש כאב מיוחד על ארועי 7 באוקטובר, ועל כל חלל שנפל, ועל הילדים שלו ובת הזוג שנשארו לבד. וכאב ובכה בלי שאף אחד ידע או ישים לב. הוא גם כעס מאוד ולכן לא סיפר לאף אחד מחבריו השמאלנים שבעצם הוא היה ממש רוצה ללחוץ על כפתור שימחק את כל רצועת עזה בלי להניד עפעף, וגם לא סיפר לאף אחד מחבריו הימניים שממש כואב לו על הילדים בעזה ועל לא מעט אזרחים שהם קורבנות של חמאס לא פחות. את כל הללו הוא שומר לעצמו, ואפשר אפילו שאף מעצמו הוא שומר את הללו, הקונפליקטים הבלתי מודעים הללו מכים בו, ורק את אדוותיהם המתנפצות שוב ושוב חש הוא.
לבסוף , העצמי החמישי הוא העצמי הקונספטואלי (conceptual self), איך אנו תופשים את הטבע האנושי באופן כללי ואת עצמנו בפרט. מה תפקידנו בעולם, ברמות השונות, מה אנו חושבים על עצמנו. למשל, נניח שאני תופש את עצמי כהומניסט, המאמין שכל בני האדם טובים מיסודם ובעלי מצפון שמאפשר להם להבחין בין טוב לרע ולבחור בטוב, או לפחות לרחוק באופן ברור מן הרע המוחלט. האם אני עדיין מאמין בכך? על אלו עקרונות הומניסטים ואחרים שאני מחזיק בהם אני מוכן לוותר אל מול הריאל פוליטיק, ועל אילו לא?
ומעבר לכל המחשבות האישיות והמיידיות, מה אני מעריך באופן לוגי, קר ומושכל שנכון לנו לעשות כעת, בהתחשב במכלול הבעיות והכוחות המעורבים, מיליוני האנשים החיים במרחב הקטן הזה ובתת המרחבים שלו, הריבוי הטבעי, הנשק, הפלגים החמושים השונים, המדינות סביב, המעצמות האזוריות, מלחמת הדתות, הרדיקליזם הדתי בכלל והאיסלאם הפונדמנטליסטי בפרט, המעצמות העולמיות, איזה בלגן, ואיפה אני, אנחנו, בכל הסיפור הזה.
איך מסתדרים חמשת סוגי העצמי הללו אחד עם השני? אז זהו שהם לאו דווקא מסתדרים, ולאו דווקא אמורים להסתדר. המצב האנושי הוא מורכב והתפישות שלנו את עצמנו אינן עולות בהכרח בקנה אחד זו עם זו. אבל אולי דווקא המורכבות הזו של תפישות שאינן חופפות ופשוטות הן שעושות אותנו למי שאנחנו? חוצמזה, בינינו, סוגי העצמי הללו אינם קיימים "באמת". וזה לא ש״באמת״ יש דווקא חמישה או שישה וחצי סוגי אני. אבל יש להם ערך הסברי. כלומר, אנו יכולים להסביר את תחושותינו ותפישותינו טוב יותר על ידי התאמתן לסוגי העצמי השונים.
אולי, אם ננסה לעשות את התרגיל המחשבתי הזה, נוכל להבין את עצמנו יותר טוב. ואם נבין את עצמנו טוב יותר, אולי נבין טוב יותר גם את הסובבים אותנו, קרובים גם רחוקים. הבנה נכונה של המציאות, היא בסיס הכרחי לריפוי.
פרופ' שחר ארזי - המחלקה למדעי המוח, האוניברסיטה העברית בירושלים
