- "הי, מה קורה?"
- "הכול טוב, מה איתך?"
אין שום דבר מיוחד בדיאלוג הקצר הזה, כמובן – מיליונים כמוהו מתרחשים ברחבי העולם כל הזמן, בשלל שפות שונות. במובן מסוים, זה הבסיס לתקשורת האנושית: שיחה בין שני אנשים, שבה כל אחד מדבר בתורו. מחקרים הראו שבממוצע, כמאתיים אלפיות השנייה מפרידות בין המשפט של הדובר הראשון לתגובה של השני, ואז לתשובה של הדובר הראשון שוב. יש הבדלים קלים בין תרבויות; הדנים, למשל, מדברים לאט יותר, ומחכים בממוצע יותר מ-400 אלפיות השנייה בין דוברים. עמים אחרים נוטים לדבר מהר יותר.
"שיחה אנושית מקיימת כללים נוקשים של דיבור לפי התור, שכמעט ואינם משתנים בתרבויות ובשפות שונות", אמרה גל בדיחי (Badihi), חוקרת התנהגות בעלי חיים, בריאיון לעיתון הגרדיאן. "התחלנו לתהות אם לתקשורת של שימפנזים יש כללים משלה, או אם הכללים שלה דומים לאלו של שיחה אנושית".
2 צפייה בגלריה
שימפנזים נצמדים לכללים כמעט זהים לאלו שמכתיבים את השיחות שלנו – אלא שבמקרה שלהם מדובר במחוות גוף ותנועות ידיים. שימפנזה צעיר מזמין את חברו למשחק
(צילום: Adrian Soldati, Budongo Conservation Field Station, Uganda)
במאמר חדש, בדיחי ועמיתיה הראו שהשימפנזים נצמדים לכללים כמעט זהים לאלו שמכתיבים את השיחות שלנו – אלא שבמקרה שלהם לא מדובר בתקשורת קולית, אלא במחוות גוף ותנועות ידיים.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
לצפות במחשבות
זכוכית שמתאחה מעצמה
כמה תתרום הליכה לבריאותך? תלוי כמה אתה יושב
מתנועות לקולות
לאף חיה, גם לא לאלו הקרובות אלינו ביותר, אין שפה מורכבת כמו זו של בני האדם, עם אוצר מילים עשיר וכללי תחביר שמאפשרים להרכיב ממנו אין ספור משפטים, ולהביע אין ספור רעיונות. הקולות שבעלי חיים משמיעים, ובעזרתם הם מתקשרים זה עם זה, נוטים להעביר מידע בסיסי הרבה יותר, לרוב על המצב שבו נמצא בעל החיים או מה הוא מרגיש: אני כועס, אני מרוצה, אני מפחד, הי, יש פה אוכל!
איך התקשורת הבסיסית הזו התפתחה והפכה לשפה האנושית? זוהי תעלומה שעדיין רחוקה מפתרון. אחת ההשערות היא שהבסיס לשפה שלנו מסתתר לא בקולות שקרובינו קופי האדם משמיעים, אלא בתנועות הגוף והידיים שלהם. שימפנזים משתמשים לעיתים קרובות בתנועות ידיים כדי להעביר מסרים, ובמיוחד בקשות: יש תנועה שבעזרתה הם מבקשים מהשימפנזה שלידם לתת להם קצת מהאוכל שלו, תנועה שפירושה "נקה לי את הפרווה", תנועה שמבקשת עזרה, ועוד. חלק מהתנועות משותפות לכל השימפנזים, ואפילו לקופי אדם אחרים ולבני אדם, אבל יש גם תנועות ומחוות שמיוחדות רק לאוכלוסייה מסוימת. בכך הן דומות יותר לשפה האנושית, שכמובן שונה ממדינה למדינה – בעוד שהקולות של השימפנזים נשמעים אותו דבר בכל מקום.
2 צפייה בגלריה
"שימפנזים משתמשים בתנועות ידיים כמעט בכל היבט של חייהם". שני שימפנזים צעירים מחווים בידיהם זה אל זה
(צילום: Adrian Soldati, Budongo Conservation Field Station, Uganda)
"שימפנזים משתמשים בתנועות ידיים כמעט בכל היבט של חייהם", אמרה בדיחי. "בחלק מהקבוצות, הם מבצעים תנועות גירוד גדולות, ואז מתחילים לנקות זה את פרוותו של זה. באמצע הניקוי, הם עשויים לעשות תנועה אחרת ואז להתחלף בתפקידים, או להתחיל לנקות אזור אחר בגוף".
שיחות של שימפנזים
כדי לבדוק אם השימפנזים משתמשים בתנועות בצורה דומה לשיחות שלנו, שמתקיימות בתורות, החוקרים ניתחו את התקשורת שמתנהלת בחמש קהילות שימפנזים במזרח אפריקה, שכוללות יחדיו 252 שימפנזים. היו להם סרטונים של יותר מ-8,500 מקרים שבהם השימפנזים החוו זה כלפי זה, אך ברובם לא הייתה "שיחה", שבה שני הצדדים עשו תנועות, אלא אחד ביקש משהו והשני נענה לו. הם חיפשו ומצאו 592 מקרים שבהם היו "חילופי דברים" בין קופי האדם – תנועה, ואז תנועה בתגובה לה. רובם, כצפוי, נגמרו אחר שתי תנועות בלבד.
"שימפנזה אחד יכול להחוות תנועה כלפי אחר כדי לבקש מזון, והשני עשוי לתת לו אוכל או, אם הוא מרגיש פחות נדיב, הוא יכול להגיב בתנועה משלו שאומרת 'לך מכאן'", סיפקה בדיחי דוגמאות בהודעה לעיתונות של אוניברסיטת סנט אנדרוז בבריטניה. "הם עשויים להגיע להסכמה לגבי איך ואיפה לנקות את הפרווה. זה מרתק, והם עושים את זה בכמה 'חילופי תנועות' קצרים".
כשניתחו את הסרטונים, גילו החוקרים שבין תנועה של השימפנזה הראשון לתנועת-התגובה של השני עוברות, בממוצע, כמאתיים אלפיות השנייה: ממש כמו בשיחות אנושיות. וכמו אצלנו, היו הבדלים קלים בין קבוצה לקבוצה.
"באופן מעניין, נראה שהשימפנזים חולקים איתנו גם את התזמון, וגם את ההבדלים התרבותיים הקלים", אמרה קתרין הובייטר (Hobaiter), החוקרת הבכירה החתומה על המאמר, בהודעה לעיתונות שהוציא כתב העת המדעי Current Biology, שבו המאמר התפרסם. "אצל בני אדם, הדנים הם המגיבים 'האיטיים'. אצל השימפנזים של מזרח אפריקה, זוהי קהילת סונסו מאוגנדה".
בסרטון, שני שימפנזים במזרח אפריקה מחווים בידיהם זה אל זה. מוניקה (משמאל) מושיטה את זרועה אל אורסוס (מימין), שטופח על ידה בתגובה.
מנגנון משותף?
הדמיון הרב בזמנים בין חילופי הדברים שלנו וחילופי התנועות של השימפנזים מצביע על "דמיון אבולוציוני עמוק בדרך שבה שיחות פנים-אל-פנים בנויות", אמרה הובייטר בריאיון ל-BBC. החוקרים משערים, לכן, שאותו מנגנון מוחי עומד בבסיס השיחה האנושית ותקשורת התנועות השימפנזית, ומכתיב את הכללים שלהן. זה לא אומר, כמובן, שאין הבדלים משמעותיים בין שתי התופעות. בדיחי העירה שהמחוות של השימפנזים, שנועדו לרוב להשיג משהו, "שונות למדי מהדרך שבה אנשים משוחחים: מחליפים רעיונות על העולם, מבלי לבקש בקשות ספציפיות מבן השיח שלהם".
היכולת לנהל תקשורת בתורות, עם מעבר מהיר בין פנייה לתגובה, יוצרת תקשורת יעילה יותר, אפילו במינים שאין להם שפה של ממש. לכן הגיוני שיכולת כזו תתפתח במהלך האבולוציה, במיוחד אצל מינים חברותיים ותקשורתיים כמונו וכמו השימפנזים. אך האם גם מינים אחרים חולקים איתנו את היכולת הזו? זה בדיוק מה שהחוקרים מתכוונים לבדוק בעתיד.
"אנחנו עדיין לא יודעים מתי תבניות השיחה הללו התפתחו, או למה", אמרה הובייטר. "כדי לנסות ולענות על השאלות האלו, אנחנו צריכים לבחון את התקשורת של מינים רחוקים יותר מאיתנו. כך נוכל להבין אם אלו מאפיינים של קופי אדם, או דברים שאנחנו חולקים עם מינים חברותיים אחרים, כמו פילים או עורבים".
ד"ר יונת אשחר, מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
