"היי חמווווודדדייי! מי התינוק הכי מתוווקקק? מי בובון קטן שליייי?"
נסו לדמיין שאתם עומדים מעל תינוק עגלגל וחייכן ואומרים לו את המשפט הזה. סביר להניח שהקול שלכם יעלה בכמה אוקטבות, ההברות יתארכו, ואתם תאמצו את צורת הדיבור שידועה בתור "בייבי טוק". באופן מדעי יותר, הצורה הזו מכונה אימהית או הורית (Motherese, Parentese), או לעתים "תקשורת המכוונת לילד" (Children Directed Communication). בייבי טוק הוא לא משהו שמיוחד לתרבות המערבית דווקא: אנשים בכל העולם מדברים לאט יותר, בקול גבוה יותר ובמילים קצרות כשהם פונים לילדים צעירים.
צורת הדיבור הזו היא לא סתם שעשוע של המבוגרים: לפי מחקרים, תינוקות מבינים שאנשים המדברים "הורית" מכוונים את דבריהם אליהם. הם מקדישים תשומת לב מיוחד לדיבור כזה, ולומדים את השפה מהר יותר כאשר פונים אליהם כך. אפילו חיות מחמד מזהות כשמדברים אליהם כמו אל תינוקות, אפילו שזה בדרך כלל לא עוזר להן ללמוד לדבר.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
אותה תרופה, מחלה אחרת
המסע של תאי הגזע העובריים
מי בכלל צריך קשרי לימפה
דיבור "אימהית", אם כך, הוא התנהגות אוניברסלית בקרב בני האדם. אך מה בנוגע לבעלי חיים אחרים?
רוב בעלי החיים לא צריכים ללמוד את הקולות בעזרתם הם מתקשרים עם בני מינם – הם מגיעים לאוויר העולם כשהידע הזה כבר מקודד במוחם: כלב ידע לנבוח "האו" גם אם לא פגש בחייו אף כלב אחר, פרה תגעה "מו" גם אם גדלה בחברת סוסים. אולי משום שאין להם צורך ללמד את גוריהם את השפה, אין להם גם צורת דיבור מיוחדת שעוזרת להם בכך.
עם זאת, יש כמה בעלי חיים שכן לומדים תקשורת קולית מהוריהם. המקרה המוכר, והנחקר, ביותר הוא זה של ציפורי השיר, שגוזליהן לומדים את השיר האופייני לבני מינם מהוריהם, לרוב מאבותיהם. ואמנם, בשנים האחרונות החלו מחקרים להראות שזכרים של ציפורי שיר מסוימות משנים את השירים שלהם כשהגוזלים בסביבה: הם מאריכים את ההפסקות בין המשפטים, וחוזרים שוב ושוב על אלמנטים מהשיר. ייתכן שגרסת הציפורים ל"הורית" עוזרת לגוזלים ללמוד, כמו לתינוקות שלנו.
במחקר שהתפרסם לאחרונה, חוקרים מארצות הברית ומאירופה פנו לבחון בעל חיים אחר שמתקשר בעזרת קריאות מורכבות, ושמראה למידה קולית, כלומר הגורים לומדים לפחות מאפיינים מסוימים של הקריאות מהוריהם. זהו הדולפינן המצוי (Tursiops truncatus), שנפוץ בכל האוקיינוסים וגם בים התיכון, לחופי ישראל. החוקרים מצאו שאמהות דולפינות משנות את השריקות שלהן כשהן מתקשרות עם גוריהן, ועושות זאת בצורה דומה ל"בייבי טוק" האנושי.
שריקות בקול גבוה
נקבות הדולפינן המצוי יוצרות קשרים חזקים וארוכי טווח עם צאצאיהן. הגורים יונקים במשך כשנתיים, ושוחים לצד האם עוד שנה עד ארבע שנים, לפני שהם יוצאים לדרך עצמאית. הדולפיננים מתקשרים בעזרת שריקות וצקצוקים, ולכל דולפין יש שריקת חתימה מיוחדת משלו, שהוא משמיע לעתים קרובות. נראה שהיא משמשת במעין תג זיהוי, שבעזרתו הדולפין מודיע על נוכחותו.
השריקה הזו, שהדולפינים חוזרים עליה שוב ושוב, היא בדיוק מה שהחוקרים חיפשו. הם יכלו להשוות את השריקה של דולפינה כאשר הגור שלה בסביבה לשריקה של אותה דולפינה כשהיא בסביבת בוגרים בלבד, ולראות אם היא משתנה.
וזה אכן מה שהם עשו. המחקר נערך במפרץ בפלורידה, ארצות הברית, כחלק מניטור מצבם של הדולפינים החיים שם, שמתבצע כבר עשרות שנים. לצורך בדיקות רפואיות, החוקרים יוצאים לים ומקיפים קבוצה קטנה של דולפינים, לרוב בין שניים לארבעה, ברשתות. תוך כדי הבדיקה הם גם מצמידים לראשם, למשך מספר דקות, מכשיר הקלטה. בחלק מהמקרים, הדולפינים המוקלטים היו אם ובנה או בתה.
"הם נמצאים בקשר קולי מאה אחוז מהזמן", סיפרה ליילה סאיי (Sayigh), שהובילה את המחקר, לאתר של כתב העת המדעי Science. "אנחנו לא יודעים מה הם אומרים, אבל סביר שזה משהו כמו 'אני כאן. אני כאן'".
החוקרים התמקדו ב-19 דולפינות, שהוקלטו עם צאצאיהן ובלעדיהם. הם מצאו שהשריקות אכן השתנו בנוכחות הגורים, והיו גבוהות יותר. "זה דומה מאוד למה שאמהות אנושיות עושות, כשהן מדברות לתינוקות בקול גבוה", אמרה סאיי.
בסרטון אפשר לשמוע שריקת חתימה של אחת הדולפינות במחקר, ואז את השריקה של אותה דולפינה כשהגור שלה נמצא לידה. השריקה השנייה גבוהה משמעותית מהראשונה.
גור טוק מול בייבי טוק
האם צורה זו של "גור טוק" עוזרת לדולפינים הצעירים ללמוד לבצע את השריקות בעצמם? החוקרים סבורים שזו לא המטרה העיקרית. האמהות המשיכו לשרוק בקול גבוה גם כשהגורים היו בני יותר משנתיים, גיל שבו כבר יש להם "שריקת חתימה" משלהם. יותר הגיוני, אמרה סאיי, שהקול הגבוה נועד לגרום לגורים לשים לב, ואולי להבהיר להם שהשריקות מכוונות אליהם, ולא למישהו אחר. זוהי גם אחד המטרות של "הורית" אצל בני אדם: תינוקות מבינים שכאשר הם שומעים את הקול הגבוה וההברות המתמשכות, מישהו מדבר אליהם.
"דולפיננים מצויים הם מועמדים מצויינים לשימוש בתקשורת מכוונת ילדים, או מכוונת גורים", אמר הביולוג הימי האמריקאי קווינסי גיבסון (Gibson), שלא היה מעורב במחקר, לאתר Science News. הוא הוסיף שעם זאת, "אנחנו צריכים לבחון את השאלה הזו גם במצבים טבעיים יותר, ללא הפרעה". אף שהדולפינים הללו רגילים לבני אדם, הלכידה והבדיקות הרפואיות גרמו להם מן הסתם מידה מסוימת של לחץ, במיוחד כשמדובר בגורים צעירים. חקירת ההתנהגות הזו בתנאים טבעיים תהייה קשה יותר, אבל גם תעזור לנו להבין מתי בדיוק האמהות משתמשות בשריקות המיוחדות והגבוהות. אולי מתוך כך נוכל לקבל מושג טוב יותר על מטרתן, ועד כמה הן משמשות תפקיד דומה ל"הורית" שלנו.
"הרעיון שכוחות אבולוציוניים דומים הניעו את התפתחות ה'בייבי טוק' במינים שונים כל כך הוא ממש מגניב", סיכמה סאיי.
ד"ר יונת אשחר, מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
