העונה הרביעית והאחרונה של הסדרה "דברים מוזרים" ניפצה את כל השיאים האפשריים של נטפליקס. בין השאר היא השיגה תוך 17 ימים בלבד את שיא הצפיות שקבעה עונתה השנייה של "ברידג'רטון", והפכה לעונה הכי נצפית בין הסדרות דוברות האנגלית בשירות הסטרימינג בזמן אמת (930 מיליון שעות צפייה), כלומר בתוך ארבעת השבועות מאז השקתה, והגיעה למקום השני הכללי אחרי הסנסציה הקוריאנית "משחק הדיונון" (1.6 מיליארד שעות צפייה). בקיצור, לא מדובר בסדרה נישתית שאמורה לחתור תחת החוקים אלא בסדרה מיינסטרימית, שאמורה להכתיב את החוקים.
כתבות קודמות במדור לחיפוש:
אבל ההישגים הגדולים של "דברים מוזרים" לא נובעים אך ורק מעונת פינאלה מוצלחת שתפרה את כל החוטים בין היקום המקביל האדמומי ועתיר הזרועות והפתחים, האורלוגין שמבשר רעות בכל פעם שהוא מכריז על השעה, כוחות-העל של אילבן והנפשות הפועלות מהמוסד הטיפולי שבו גדלה; וגם לא מסתכמים בהפיכתה לסנסציית טיקטוק ולאחריותה על הקאמבק המופלא (והמוצדק!) של הזמרת האגדית קייט בוש. הצלחתה של "דברים מוזרים" נובעת בראש ובראשונה מהיקום שבו היא צמחה, על בסיס הדי.אן.איי המשותף של ילידי האייטיז, ובהם היוצרים מאט ורוס דאפר.
כבר בעונה הראשונה של "דברים מוזרים" אפשר היה לזהות סיטואציות, רגעים וצילומים ששואבים השראה מסרטי אייטיז כמו "אי.טי: חבר מכוכב אחר", "אני והחבר'ה", "הגוניז" ו"גרמלינס", ומהרפתקאות מסויטות בסגנון סופר סרטי המתח והאימה סטיבן קינג. וכמובן הליהוק של וינונה ריידר. וכמובן הרפרנסים האינסופיים לכל מצרך תרבותי וחברתי שזלג מאמריקה הגדולה עד לישראל הקטנה באותם ימים. ויותר מכל דבר אחר – היא החזירה למסך את החנונים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"דברים מוזרים" היא הסדרה שהזכירה את מה שהיה פעם: ילדים ונערים שמתקבצים לחבורה שמשחיתה את כל זמנה ומרצה על משחק "מבוכים ודרקונים", שומרת על קשר לאורך כל שעות היממה בעזרת טכנולוגיות רעועות כמו אנטנות מחשמלות ומכשירי ווקי-טוקי לא אמינים, מנצלת את העובדה שתחילתו של הקפיטליזם משאירה להם בית כמעט פרטי ללא דמויות הוריות מעיקות ויוצאת להרפתקאות שונות ומשונות. קל לזהות את הילדים והנערים האלה לפי המאפיינים שהוכתבו לנו כבר בשנות ה-70 וה-80 בעשרות ואולי מאות סרטים בכיכובם של חנונים שהפציצו את מסכי הקולנוע. המאפיין העיקרי, כמובן, הוא משקפיים. רגע. שנייה. משהו פה לא עובד. אפרופו דברים מוזרים, יש פה חתיכת דבר מוזר. מייק, וויל, דסטין, לוקאס, אילבן, איפה לעזאזל המשקפיים שלכם?
זה נכון. לדמויות הכי חנוניות של הסדרה הכי חנונית, שמחזירה לחיינו את הניחוח הנוסטלגי של העידן הכי חנוני, פשוט אין משקפיים. הנערות והנערים של "דברים מוזרים" רואים 6/6, וזו עובדה שחותרת תחת אחת המוסכמות החברתיות הברורות והנפוצות ביותר של התרבות הפופולרית: אם אתה חנון – יש לך משקפיים. הקשר בין שקידה בלימודים לבין לקות ראייה הולך יד ביד מאז ומעולם. למעשה, במובן מסוים אפשר למצוא לו סימוכין מקראיים בהקשר של יעקב אבינו בספר בראשית: "וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" מסתיים בסופו של דבר כך: "וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת".
ובמעבר טבעי מהמקרא לקומיקס: כאן יש קשר הדוק בין גיבורי-על למשקפיים. המשקפיים נועדו בדרך כלל כדי לייצר חומה ברורה בין שני חלקי הדמות – בין המציל השמימי לאדם הארצי, בין גיבור-העל של הלילה למגה-חנון של היום. סופרמן שנולד ב־1938 וספיידרמן, שהגיח כחצי יובל אחריו, לא מרכיבים משקפיים בגרסת בגד הגוף האדום-כחול, אבל העיתונאי קלארק קנט ונער המעבדות פיטר פארקר דווקא כן. במקרה של פארקר, אגב, הקולנוע לקח לעצמו את החופש האמנותי לגוון – לאנדרו גארפילד אין משקפיים, אבל לטובי מגווייר יש.
החנון בתרבות הפופולרית צבר תאוצה בעיקר בשלהי שנות ה-70 על המסך הגדול. הוא היה הגרסה האמריקנית של יושב אוהלים - טינאייג'ר שמרבה לקרוא ספרים בחדרו החשוך גם לאחר שעת השינה שקבעו לו הוריו, ממלא את חובותיו הלימודיות בהתמדה, בעל ארסנל קטן מאוד של חברים ומרכיב משקפיים עבי זגוגית. מולו עמדה תמיד דמות כוחנית ומגניבה בשיער מסורק ומעיל עור שחור. הוא היה "הספורטאי", הבחור הכי מקובל שמשחק כדורסל או פוטבול בנבחרת בית הספר, בדרך למלגה ולקריירה מפוארת ברמה האינדיבידואלית, בדרך להיסטוריה מקומית בסגנון אליפות ראשונה אחרי 40 שנה שאמורה לשנות את הגורל של עיירה שכוחת אל באיזה חור בדרום טקסס, והוא כמובן יוצא עם הבחורה הכי מקובלת. בכל פעם מחדש זה היה קרב חסר סיכוי. כשזה הגיע לכדי מכות, מישהו היה תמיד נדרש לשמור לחנון על המשקפיים, אבל מכיוון שלא היו לו חברים הם תמיד היו נשברים. מכאן ועד לדימוי של המשקפיים המודבקים באמצעות פלסטר, והופכים ללוגו של הריאליטי "היפה והחנון", המרחק היה קצר מאוד.
בכל הסרטים האלה החנונים הם ממושקפים גנריים – כמו יוג'ין פלסניק ב"גריז" (1978), לואיס וגילברט ב"נקמת היורמים" (1984) וסטיב ארקל בסדרה "אריזה משפחתית" (1989) – שלומדים בדרך כלל במגמות ריאליות ומסתרבלים בכל תחום אחר. ויש גם מבוגרים, החל בדמות שגילם ג'רי לואיס ב"הפרופסור המטורף" (1963), דרך וויין סלינסקי ב"מותק, הילדים התכווצו" (1989) ואגון ספנגלר ב"מכסחי השדים" (1984). גם בישראל התחברו מצוין לאותו קו בסרטים שהציגו את הנער או הגבר האשכנזי התורן כחנון ממושקף, כמו למשל עו"ד קוגלר ב"אבא גנוב" (1987) ופישנזון ב"אלכס חולה אהבה" (1986). כעשור לאחר מכן, חבורת הקומדי סטור זיקקה בטלוויזיה את הדמות, קראה לה בשם מבריק ("לפלף") והצמידה לה את האביזר הנלווה האולטימטיבי ("עיגולדים").
מי שניסה לעצור או לפחות לעכב את המגמה הוא הבמאי ג'ון יוז. בסרטים כמו "בת 16 הייתי", "מועדון ארוחת הבוקר" ו"חלומות צעירים", יוז טשטש סטריאוטיפים, עיגל דמויות והסיר את המשקפיים מעל חוטמם של גיבוריו. אבל הוא היה צדיק בסדום. גם בסרטים אקסטרה מודעים לעצמם אפשר לראות לא מעט דמויות כמו נפוליאון ב"נפוליאון דינמיט" (2004) ופוגל ב"חרמן על הזמן" (2007). וכמובן, אפשר להזכיר שוב את "היפה והחנון", שעלתה בהנחייתו של אשטון קוצ'ר ב־2005 עם פוסטר שבו כל שמונת הגברים החנונים מרכיבים משקפיים, וכל שמונה הנשים היפות לא.
בשנים האחרונות, ככל שהתפתחה האינטליגנציה הרגשית הקולקטיבית של האנושות, הפך ה"חנון", אותו תלמיד חרשן שמסמיק בכל פעם שהוא רואה בת ואינו מסוגל לשבור את המסגרת, ל"אחר", אותו יצור מגוון, מוזר וחריג שיכול להיכשל בלימודים ולא מוכרח להיות חנון טיפוסי, יכול להתבלבל בזהותו המינית, יכול להימצא על הספקטרום הנון־סוציאלי ויכול להתהלך בין כותלי התיכון גם בלי משקפיים. בעשור האחרון אפשר לראות את אותם חכמים ולא ממושקפים בסרטים כמו "הרשת החברתית" ובסדרות כמו "המפץ הגדול". הקשר בין חכמים למשקפיים הולך ודועך. תדע כל אם עברייה שהפקירה גורל עיני ילדיה למסכי משחקי המחשב המלחמתיים והספורטיביים והלא-מחכימים, ולאו דווקא לדפי הספרים בעלי הפונט הקטן מדי שנקראים לאור עששית בעלת אלומת אור דקה מדי.
במחקרים קטנים ומשניים שנעשו לאורך השנים, מרכיבי משקפיים מקבלים באופן מסורתי ציונים גבוהים יותר בנוגע לתכונות כמו אמינות, כנות וחריצות. המשקפיים גם מסייעים לנאשמים בפשעים חמורים להימלט מעונשים כבדים יותר. בדומה לכיפה השחורה, שאמורה לגרום לסובבים לחשוב כי מדובר בעבריין מהסוג הצדיק, משקפיים מהווים מעין כיפת ברזל חנונית. היינו יכולים לסכם ממש כאן אלמלא מחקר מקיף באופן יוצא דופן, שנערך בקרב 300,486 בני אדם – הצעיר שבהם בן 16 והמבוגר שבהם בן 102 – והעלה תוצאות ברורות: יש קשר ברור בין הרכבת משקפיים לאינטליגנציה.
במחקר, שנערך באוניברסיטת אדינבורו, סקוטלנד ופורסם במאי 2018, נבחנו מידע קוגניטיבי ומידע גנטי. לפי התוצאות, ישנם פערים בתפקוד קוגניטיבי ובזמן התגובה כאשר משווים פרמטרים כמו לחץ דם, אריכות ימים ובעיקר – זה הזמן להכניס את התופים – לקות ראייה. במילים אחרות: משקפופרים מתפקדים קוגניטיבית טוב יותר. כשמפרקים את המחקר לגורמים נוספים, מתקבל הנתון הבא: לאנשים בעלי אינטליגנציה גבוהה מהממוצע יש סיכוי גבוה ב־30% להרכיב משקפיים. אם כך, מצאתם את האקססורי החשוב ביותר לריאיון עבודה, לדיון שכר, לפיץ' מעלית ולדייט ראשון.
