אין ספק שהמונח הנכון ביותר לתאר את מצב שוק הפסולת בישראל הוא כשל שוק! הגורמים לכך הם כשלים בביקוש שחוברים לכשלים בהיצע, ואלו מובילים לאורך שנים ארוכות לאספקה לא יעילה ובטח ובטח לא מיטבית של שירותים ומוצרים במשק הפסולת המקומי, ויש לכך השלכות סביבתיות, כלכליות וחברתיות רבות.
העובדות העצובות נכתבו שוב ושוב באותיות קידוש לבנה: אזרחי ישראל מייצרים הרבה יותר פסולת לנפש ממרבית אזרחי המדינות המפותחות, ומרבית הפסולת הזו, כ-80 אחוזים, לא מנוהלת ולא מטופלת, אלא מוטמנת. המשמעות היא הקצאת קרקעות לא יעילה, מפגעי ריח וזיהום אוויר, קרקע ומקורות מים, אבל גם תחלואה ותמותה ופגיעה בשטחים טבעיים ובמגוון הביולוגי, כלומר עלויות חיצוניות רבות שלא נלקחות בחשבון כיום ואין להן תג מחיר.
בנוסף על כך המשמעות היא גם הפקה של עוד ועוד משאבי טבע וייצור תעשייתי מוגבר, במקום למחזר את הפסולת ולהפוך אותה ממפגע למשאב. ורק כדי לסבר את האוזן, במדינות האיחוד האירופי ממחזרים בממוצע כ-50% מהפסולת, ובאיטליה, לדוגמה, מגיעים להיקף מחזור של כ-80%. זאת ועוד, מדינות אירופה, אליהן אנו נושאים עיניים, מטפסות מעלה בהיררכיית ניהול הפסולת, מפתרונות נחותים של הטמנה והשבת אנרגיה, דהיינו שריפת פסולת, לפתרונות טובים יותר של מחזור, צמצום ומניעה.
כשלי שוק הפסולת מתחילים בראש ובראשונה במדיניות הכושלת של המשרד להגנת הסביבה בניהול השוק, ובכישלון החרוץ עד כה לעבור ממשק מוטה הטמנה למשק מוטה מחזור. מדובר בשנים ארוכות בהן הטמנה היא החלופה הבלעדית בישראל, והיא לרוב רחוקה מאזור ייצור הפסולת, בחזקת רחוק מהעין רחוק מהלב, ומה שלא מופנה להטמנה מוצא את עצמו בשטחים הפתוחים ולא פעם אף נשרף, כמעט ללא שום אכיפה מרתיעה. גם החלק שכביכול כבר עובר למחזור, למעשה משמש לשריפה להפקת אנרגיה (פל"א-פסולת לאנרגיה או לא!) או לייצור קומפוסט לא איכותי מספיק ולא פעם תוך מפגעים סביבתיים משמעותיים.
ואם להוסיף חטא לפשע, הרי שהיטל ההטמנה שכולנו מעבירים לקרן לשמירת הניקיון, במטרה להפחית את ההטמנה ולהגביר את המחזור, הפך למעשה למס בדמות הלוואות גדולות שהמשרד להגנת הסביבה נותן למשרד האוצר. ובתוך כך, המשרד להגנת הסביבה הכין לפני כשנתיים אסטרטגיה חדשה לטיפול בפסולת בישראל, עם יעד "הקובע מעבר משיעור של כ-80% הטמנת פסולת נכון ל-2020, ל-20% הטמנה בשנת 2030", רק שהשנים נוקפות, השרות מתחלפות והמצב בשטח בכי רע.
אבל בואו נדבר רגע על הביקוש, כלומר עלינו, שמייצרים פסולת ומבקשים לטפל בה, ועל הרשויות המקומיות שאמונות על הפינוי שלה - וכן הדגש הוא על פינוי, כמה שיותר מהר וכמה שיותר רחוק, כך שהמפגע הביתי והעירוני ייזרק למקום אחר, אם תרצו בחצר האחורית. במשך שנים ראשי הרשויות בישראל מסרבים להבין ולהפנים שטיפול נכון בפסולת צריך להיות מקומי והוא עולה כסף, ושהעלויות החיצוניות הנוצרות במצב הקיים, עלויות הזיהום והפגיעה בטבע ובבריאות הציבור, גבוהות הרבה יותר. רשויות מקומיות רבות בישראל משנעות את הפסולת שלהן למרחקים ארוכים, עד לנגב, ומשלמות על השינוע כסף רב, אבל לא מוכנות ליישם פתרונות לטיפול בפסולת בשטחן, בטענה לזיהום אוויר ופגיעה באיכות הסביבה ובאיכות החיים של התושבים שלהן. יתרה מכך, התפיסה המובילה בקרב ראשי רשויות רבים בישראל לגבי מתקנים לטיפול בפסולת, וכמוהם לגבי תחנות כוח ולגבי תשתיות דלקים וחומרים מסוכנים, היא תפיסת "לא בחצר האחורית שלי" או נימבי (NIMBY-not in my back yard). אך מי מאיתנו לא זורק זבל, לא משתמש בחשמל או לא נוסע בכלי תחבורה? גם אם כולנו מעדיפים שאת הטיפול בפסולת, את הפקת החשמל ואת הזיקוק ו/או אחסון של הדלקים והתזקיקים ייעשו רחוק מאיתנו, מבלי לפגוע בבריאות שלנו ושל היקרים לנו, מבלי להוריד את ערך הנכסים, וכו'.
מעבר לעיקרון של צדק סביבתי-חברתי וצדק חלוקתי, על פיו יש להתחלק הן בטובות והן ברעות של תהליכים שונים, פעמים רבות כדי לקדם חלופות נכונות יותר וסביבתיות יותר צריך להתחלק בנטל. ולהתחלק בנטל משמעו גם לשלם יותר, כלומר להשקיע את הכסף בעלויות הישירות להפיכת הפסולת למוצרים נוספים: מפלסטיק לבגדי ושמיכות פליז או לספסלים וגדרות, משאריות מזון לדשן שמשיב לאדמה את המשאבים או ביו גז, ועוד ועוד, ולהפחית את העלויות החיצוניות, וגם ליישם פתרונות במקום בו הפסולת מיוצרת.
פרופ' עדי וולפסוןצילום: דודו גרינשפןההגדרה המקובלת של נימבי היא התנגדות מקומית של תושבים או התארגנות ממוסדת לפעולת פיתוח הסמוכה למקום מגוריהם, והמושג מקפל בתוכו היבט חיובי, שהוא לרוב סמוי, ועיקרו ההבנה וההסכמה בצורך בתכנון ופיתוח למען הכלל וקידום טוב משותף, למול היבט שלילי וגלוי, המתבטא בהתנגדות לתוכניות יישומיות, כגון תוכניות בניין במקום נתון, כאשר הדרישה היא לרוב להעתיק את התוכנית למקום אחר. אך באימוץ תפיסה זו מבקשות למעשה הרשויות בישראל לאחוז את החבל בשני קצותיו, כלומר לתמוך בפיתוח ובצורך בתוכנית זו או אחרת, ובו בזמן להתנגד ליישום שלה במיקום נתון ולתשלום הכרוך ביישום זה.
הרשויות המקומיות בישראל חייבות לנהל את הפסולת שהתושבים שלהן מייצרים בצורה אחרת, סביבתית יותר והוגנת יותר. הגיע הזמן שהשלטון המקומי בישראל שמתנגד כל הזמן לריכוזיות של הממשלה, יחבור למשרד להגנת הסביבה לקידום מהיר ויעיל של התוכנית האסטרטגית הלאומית לטיפול בפסולת, כי שנת 2030 כבר ממש בפתח. הגיע הזמן גם להוביל לתוכניות חינוכיות ותוכניות עסקיות לצמצום היקף הפסולת, ובעיקר צמצום בזבוז המזון ופסולת האריזות. והגיע הזמן שהרשויות המקומיות בישראל יתחילו להוביל את השינוי במקום להתנגד לו.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
