איריטייטור הוא סוג דינוזאור תרופוד ממשפחת הספינוזאוריים שחי בקרטיקון התחתון, לפני 110 מיליון שנה. מאובנים של המין של דינוזאור זה, Irritator challenger, נמצאו בתצורות במזרח ברזיל בשנת 1996 (שם נמצאו שרידיהם השונים של מאובני דינוזאורים אחרים, פטרוזאורים, קרובי משפחה של תנינים, צבים ומיני דגים מגוונים), כשאת שמו קיבל כהומאז' ל"פרופ' צ'לנגר" מהספר "העולם שאבד", מאת ארתור קונאן דויל.
תחילה נחשבו שרידיו למאובני פטרוזאור, בשל צורתם הארוכה, אולם בסופו של דבר התברר שהמאובנים דמו מאוד לגולגולת של ספינוזאור, והוא נחשב לקרוב משפחתו, אם כי היה קטן מאוד ביחס אליו. הידע שנצבר על אודות המין הטורף התבסס על אותה גולגולת חלקית, שכללה לסת שבורה גדולה, אך דקה וארוכה עם שיניים חרוטיות. מבנה החרטום העיד על דמיון לתנין (בעיקר ממשפחת ה גוויאליים), והיה בעל שקעי חישה שעזרו לו לחוש בתנודות במים. בעזרת טומוגרפיה ממוחשבת של קרני רנטגן (CT) המשמשת בדרך כלל בהקשר של רפואה או מדעי החומר, פליאונטולוגים מאוניברסיטת גרייפסוואלד ואוניברסיטת מינכן (גרמניה), אוניברסיטת אלקמאר (הולנד) ואוניברסיטת פריבור (שוויץ) חקרו ביסודיות את המאובן וגילו תגליות מדהימות על אודותיו, כשהממצאים פורסמו בכתב העת Paleontologia Electronica.
במה שהיא כיום ברזיל, ההנחה היא שהאיריטייטור צד טרף קטן יחסית בחופים, אגמים ונהרות בהם שכן, באמצעות חוטם משופע אשר נסגר במהירות על הטרף ממנו היה ניזון. יחד עם זאת, החוקרים הופתעו מאוד לגלות כי כשהדינוזאור - שאורכו נע סביב 8-6 מטרים ומשקלו נאמד בכטון - פתח את הלוע שלו, הלסתות התחתונות התפרשו לצדדים, והרחיבו את אזור הגרון.
מרקו שאדה מאוניברסיטת גרייפסוואלד, חוקר מאובני דינוזאורים כבר מספר שנים, כשהיצורים שהוא חוקר נכחדו לפני עשרות מיליוני שנים ומאובנים לא שלמים הם כל מה שנותר מהם לרוב. שרידי האורגניזמים שנכחדו מאוכסנים לעתים קרובות - כמו במקרה זה, במוזיאון הלאומי לתולדות הטבע שבשטוטגרט (Staatliches für Naturkunde Stuttgart) - באוספים ציבוריים ולעתים מספקים תובנות בלתי צפויות על החיים שהתקיימו על פני כדור הארץ לפני זמן רב.
הספינוזאוריים היו בין הטורפים היבשתיים הגדולים ביותר שחיו אי פעם על כדור הארץ. האנטומיה המוזרה שלהם ותיעוד המאובנים הדליל שלהם הופכים אותם למסתוריים בהשוואה לדינוזאורים טורפים בעלי גוף גדול אחרים. התרופודים הללו, שחיו מהקרטיקון התחתון העליון ועד הקרטיקון העליון, התאפיינו בלסתות צרות ודמויות תנין שעזרו להם לתפוס טרף חלקלק, שיניים חרוטיות רבות וזרועות ארוכות וחזקות וכן מפרש גב גדול עבור חלק מהמינים שנמנו על משפחה זו.
כחלק מהמחקר הנוכחי, שיחזרו החוקרים כל עצם גולגולת בודדת של מאובן האיריטייטור והרכיבו אותם במיקום המקורי שלהם כדי לגלות מה הופך את הספינוזאוריים למיוחדים כל כך. בעזרת נתוני סריקת ה-CT, הם גילו שהחוטם של האיריטייטור נטה בזווית של כ-45 מעלות, בזמן שנדרשה תשומת לב רבה לסביבתו. הטיה זו סייעה לו בראייה תלת-ממדית לכל כיוון, כך ששום דבר לא יחסום את שדה הראייה שלו. יתר על כן, הגולגולת של האיריטייטור עוצבה מבחינה אבולוציונית באופן שיצר נשיכה חלשה יחסית, אך מהירה מאוד. בשל צורת מפרק הלסת התחתונה, כאשר טורף זה פתח את פיו, הלסתות התחתונות התפשטו לצדדים, מה שהרחיב את הלוע שלו (דומה במקצת לשקנאים, אם כי מושג על ידי תהליכים ביו-מכניים שונים). על כן, רמזה תגלית זו על העדפתו של האיריטייטור לטרף קטן יחסית, לרבות דגים, שאותם תפס ואכל בתנועת לסת מהירה על מנת לבלוע אותם בשלמותם כמה שיותר מהר.
מאובני ספינוזאוריים מגיעים כולם מהתקופה המוקדמת והמאוחרת של הקרטיקון, בטווח שנע בכללותו סביב כ-35 מיליון שנה - בתקופה שלפני כ-110 מיליון שנה, מה שמתכתב גם עם משך הזמן שמפריד בין הספינוזאוריים לבין דינוזאורים טורפים גדולים אחרים ביחס להיסטוריה האבולוציונית שלהם. ממצאי המחקר הנוכחי מאפשרים מעניקים תובנות חדשות על אורח חייהם של הספינוזאוריים ומראים כי - ביחס לקרוביהם הקרובים יותר - הם רכשו הרבה מאפיינים אנטומיים חדשים בזמן קצר מבחינה גיאולוגית, מה שהפך אותם בסופו של דבר לדינוזאורים המיוחדים ויוצאי דופן שאנו מכירים כיום.
