ברחוב קרליבך בתל-אביב, על חורבות המועדון המיתולוגי "החתול והכלב", שוכן בית ספר אמיתי לכלבים. כל בוקר, ב-8:30, מתייצבים ההורים - 30 בעלי כלבים מכל הסוגים ובכל הגדלים - ומפקידים בידי מאלפי בית הספר Dogotel את היקרים להם מכל.
ברוכים הבאים לבית הספר לכלבים. כן, יש דבר כזה
(צילום: ירון ברנר, תסריט ועריכה: תמר אברם)
ראשונים מגיעים קוקי וצ'ואי, אבא ובן קוקר ספניילים, ואז מריו הבולדוג הצרפתי, שנראה קצת לא מרוצה מהעובדה שהוא צריך ללכת לבית ספר במקום לרבוץ על הספה בבית. אחריהם מגיעה פיבי המעורבת, שמפגינה את כל הטריקים שהיא יודעת כדי שאבא שלה לא יעזוב אותה וילך לעבודה.
אריק בן הארבע מאחר כי הוא קצת חולה, וליאור גיבנבר (34), הבעלים והמנהל של בית הספר, מתלבט אם להכניס אותו לכיתה ולקחת את הסיכון שידביק את חבריו. בסוף הוא נשאר בנפרד בהשגחה, ואם לא יקיא יצטרף לכיתה מאוחר יותר.
ב-10:00 המאלפת חן רואימי מסיימת לסמן נוכחות על הלוח המחיק הגדול, ויום הלימודים מתחיל. "אחרי שכל הכלבים מגיעים, אנחנו יוצאים לטיול", מסביר גיבנבר, יוצא יחידת עוקץ ומאלף בהכשרתו. "כל אחד לוקח ארבעה-חמישה כלבים, ולוקחים אותם לגינת כלבים. כלבים שפחות מתאים להם, כמו גורים, מקבלים טיולים נפרדים. יש להם סדר יום והם מכירים אותו. אחרי הגינת כלבים, ששם הם פורקים אנרגיה בטירוף, הם חוזרים מעולפים לשנת צהריים".
החלל מחולק לשלושה אזורים: אזור אחד לכלבים הנמרצים שלא מפסיקים לרוץ ולקפוץ, אזור שני - והאטרקטיבי ביותר, יש להודות - לגורים קטנים ומתוקים, ואזור שלישי לכלבים המבוגרים יותר, וגם אלה שסתם עצלנים ומגיבים לכל ניסיון לפעילות במבט של "כדאי שתשכח מזה ומהר". עוד בחלל: חדר פריקת אנרגיה וכמובן חדר ספא (המכונה "חדר הפודלים"), שבו הספרית מעיין ארמה, בליווי צמוד של היורקשייר שלה מיקו, מעניקה לתלמידים תספורת, פן, מניקור ועוד שירותים חיוניים.
ומיקו הוא לא היחיד שמתלווה לאמא שלו לעבודה: כל העובדים מגיעים עם הכלבים שלהם, ולכל המאלפים - גיבנבר, רואימי, אלעד נפתלי ואורן צמח - יש בורדר קולי, שידוע כאחד הגזעים הכי אינטליגנטיים. כשאנחנו יוצאים לטיול, גיבנבר והכלב שלו מובילים, והאחרים צועדים מאחוריהם. כשמגיעים לגינה, כל הכלבים מחכים בסבלנות עד שמשחררים אותם מהרצועות, ואז בספירה עד שלוש מתפרצים לגינה בהתלהבות שגורמת להם לא לשים לב לשום דבר מסביבם.
מבחן קבלה חברתי
אפילו אחרי המשחקים בגינה יש כאלה שעדיין צריכים פריקת אנרגיה. "אנחנו לוקחים כמה כלבים ועושים להם אימון פיזי ומנטלי: פקודות, מסלול מכשולים, התעלמות מאוכל", אומר גיבנבר. "לחדד את המשמעת מחזק את התקשורת של הכלב איתנו. חשוב שלא יהיה רק פוצי מוצי, גם גבולות. זה בית ספר ואנחנו מחנכים בו וחשוב שתהיה גם תעסוקה מנטלית בנוסף לריצות בגינה, שמעייפת אותם רק פיזית. הם לא רק משחקים אלא באים לפה ללמוד ולהתפתח. הביקוש מאוד גדל בחודשים האחרונים. הגענו למצב שאנשים מאוד מרוצים, ממליצים אחד לשני, וכשיש מישהו עם הרבה עוקבים שהכלב שלו נמצא פה זה בכלל מקפיץ".
בעוד אנחנו מדברים, גיבנבר מקבל הודעה מרותם סלע, שהפודל המפורסם שלה הוא אחד התלמידים בבית הספר. היא שואלת אם יש לו מקום לעוד חברה. גם בגינה הוא ושאר המאלפים הם סלבס מקומיים, וכל הכלבים בשכונה באים להגיד להם שלום.
בחזרה במתחם, רואימי לוקחת את אחד הבורדר קולים לחדר עם הליכון. "הממש אנרגטיים צריכים גם מאמץ פיזי וגם מנטלי", היא מסבירה. "על ההליכון הכלב צריך להתאים את עצמו לקצב הריצה, סוג של פריקת אנרגיה מחושבת. כל אחד עובד לפי התוכנית שלו וכל פעם משנים. אבל חשוב להדגיש שאם הבעלים לא עובד עם הכלב, ופה הוא מקשיב ובבית לא, אז זה חצי דרך. זה כמו שיעורי בית, אם ההורים לא יושבים איתם על האילוף זה לא יעבוד לאורך זמן".
איזה תהליך הכלבים עוברים פה?
"למשל בזיל", היא מצביעה על כלב גדול ושחור עם עיניים טובות, שיושב לבד בקצה החדר ונח אחרי ההתפרעות של הצהריים. "הוא בא לפה כל יום. כשהגעתי הוא היה אחר לגמרי. הוא חושד באנשים בגלל דברים שהוא עבר, אז הוא נוהם, מאיים, אומר 'אל תתקרבי, אני לא מכיר אותך'. צריך לדעת איך לגשת לכלב כזה. אנשים באים ללטף אותו והוא חושף שיניים כי הוא נלחץ. לקח חודש עד שהוא נתן לי להתקרב אליו, והיום הוא רק מחכה שאבוא. יש לנו קשר מדהים. רוב הכלבים נקשרים למקום הזה".
אחרי המשחקים, כשרוב הכלבים מעולפים, הגיע הזמן שהם יהיו גם מאולפים. גיבנבר מציב חישוק במרכז החדר, ופולי, הבורדר קולי החומה, היא הראשונה לנסות לקפוץ דרכו. בניסיון הראשון היא מחליקה ונופלת, בניסיון השני גם בזיל מחליט לקפוץ והם מתנגשים אחד בשני, ובניסיון השלישי היא מרחפת דרך החישוק וזוכה לחיבוקים וליטופים מהמנהל.
כל כלב יכול להתקבל לבית הספר?
"לא", עונה חן. "יש מבחני התאמה ולא כולם עוברים. בהתחלה הכלב צריך להיכנס בלי הבעלים, כדי לראות את החשיפה שלו למקום חדש ולכלבים אחרים. אם רואים שהוא חברותי, לא חושף שיניים, לא קפוא מלחץ, אז הוא מתקבל. כלבים שלא עוברים הם כאלה שלא יוצאים מהסטרס גם אחרי שעה. אנחנו לא לוקחים סיכונים. כלבים אמורים להשתחרר אחרי זמן מסוים, ואם זה לא קורה אחרי עשרים דקות בסביבה רגועה אז עדיף שהוא יהיה באילוף פרטי בבית".
הקסם של מג'יק
אחת הסיבות שגיבנבר פתח את בית הספר היא המצוקה שראה אצל הכלבים שהיה מאלף באופן פרטי, וכיוצא עוקץ שזו ההתמחות שלו, הוא החליט לנסות לשנות את שיטת האילוף בארץ. "מגיל מאוד צעיר יש לי חיבור לכלבים", הוא מספר. "אני זוכר את עצמי גדל עם כלב כל החיים. אחרי הצבא טסתי לאפריקה ואילפתי כלבים בגינאה המשוונית. אחר כך עשיתי תואר במדעי ההתנהגות כדי לעסוק בטיפול באמצעות כלבים, ובמקביל התחלתי לאלף.
"בכל בית מצאתי את עצמי חוזר על המשפט 'הכלב צריך לפרוק אנרגיה', והתחלתי לחפש מקום שיענה על הצורך הזה. ככה נולד הרעיון. בהתחלה היו מגיעים חמישה-שישה כלבים ביום, והיינו אני ועוד עובד. לאט־לאט אנשים המליצו ועכשיו רוב הזמן אין לנו מקום להכניס עוד כלבים. יש לנו יותר ממאה לקוחות, ובכל מקום שאני הולך אני רואה כלב ובעלים שאני מכיר. אילפתי בחיים יותר מאלף כלבים".
מה ההבדל בין מה שעשית בעוקץ לבין מה שאתה עושה כאן?
"בעוקץ זה כלבי עבודה, והמשמעת היא מטורפת. אנשים לא מחפשים את זה, ושיטת אילוף חזקה ואינטנסיבית לא מתאימה לכל כלב. אי־אפשר לבוא לכלב ביתי עם חינוך ברזל. אבל התאמתי את עצמי, קראתי ספרים, ראיתי תוכניות, הייתי בגינות כלבים ולמדתי על תקשורת כלבית. מה שלקחתי מהשירות זה איך לעבוד על תקשורת נכונה עם הכלב, מה הוא צריך, איך להיות מנהיג טוב שלו.
"רוב יוצאי עוקץ יוצאים עם התכונות האלה - יצירתיות, יכולת להתאים את עצמך לסיטואציה. זה משהו שלגמרי לומדים ולוקחים מהיחידה. רק שפה עיקר האינטראקציה היא מול הבעלים. אפשר לאלף כל כלב, האתגר הוא למצוא את השפה עם הבעלים, להבין את הדינמיקה המשפחתית, לפעמים זה עם ילדים שצריכים להתרגל לכלב או להפך. זה לא רק 'שב, ארצה, אליי'. זה הרבה מעבר".
בסוף היום ההורים באים לאסוף את הילדים המאולפים והמעולפים, שחלקם כמעט נרדמים בעמידה על ארבע. מי שמסייע בתהליך, ואפילו מחזיר בעצמו הביתה את הכלבים שנשארו עד מאוחר, הוא אחד העובדים הוותיקים של ליאור, אורן צמח, שאת ההתקדמות העצומה שלו מכיסא גלגלים לעמידה והליכה איטית אך יציבה הוא חייב למג'יק, הכלב שאימץ.
"בגיל עשר עברתי תאונת טביעה בג'קוזי בבית בסביון והייתי במוות מוחי", הוא מספר. "מאז עברתי המון. הייתי על כיסא גלגלים, לא הולך, לא מדבר בכלל. לאט־לאט עם הפיזיותרפיה והטיפולים למדתי הכל מההתחלה. קודם כל זחלתי, אחר כך עברתי לישיבה, ואז הליכה, כמו תינוק. כשרציתי לדבר הייתי כותב על לוח. השנים עברו והיה לי מעצור בהתפתחות. לא ידעתי מה לעשות והחלטתי להביא כלב.
"רציתי מאוד בורדר קולי, ידעתי שזה כלב מדהים, אבל בקושי הייתי יוצא מהבית. לא הייתי עושה כלום. החלטתי שאני משנה את זה בשבילו. התייעצתי עם מאלף כלבים שאמר שאין סיכוי שאצליח לגדל בורדר קולי, אבל האמנתי בעצמי והחלטתי שאני הולך אחרי החלום הזה של כלב אקסטרים שיעזור לי להתפתח ולצאת מהבית. תוך כמה ימים מג'יק הפך לי את כל החיים. הכל בזכותו.
כשעברתי לתל-אביב, התחלתי לעבוד פה עם ליאור שלקח אותי תחת חסותו, אני גר לבד, הולך וחוזר ברגל. אני ומג'יק החברים הכי טובים. גם לעבוד פה מאוד עוזר לי. אני עושה הכל מהכל, מביא את הכלבים לבתים של הבעלים, מוציא אותם לטיול, מאלף אותם. העבודה הזו שינתה לי את החיים".
