ליוגה הונדורס יש אוצר ביד. היא בת 72, פנסיונרית שפרשה אחרי קריירה ארוכה כמהנדסת כימית, אבל ממשיכה להקדיש שעות ארוכות למוזיאון האזורי, שבו מבקרים כ־4,000 אורחים בשנה, בעיקר הולנדים, שמגיעים ללמוד על ההיסטוריה של המקום. כאן היא חיה את כל חייה, כהיסטוריונית של האזור שבו נולדה – מחוז ביורן שבמזרח הולנד - ופה עברה מכפר לכפר, חתונה אחרי גירושים אחרי חתונה. מעולם לא עזבה. היא כתבה שני ספרים על ההיסטוריה של המקום ומכירה כל תינוק, כל פינה, כל דרך חקלאית בוצית וכל עץ משריש. עור פניה מתוח והיא מרחפת בקלילות בעודה מציגה לי את המוזיאון וכשאנו מטיילים בין עצי הפרדסים והדובדבנים העירומים בחוץ.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"אני יודעת איפה נמצא האוצר שאותו טמנו הנאצים פה, ב־1945", פוסקת הונדורס בביטחון מלא בקפה של המוזיאון. לאורך כל היום אני רואה מכוניות מגיעות לחניית המוזיאון ומתוכן יוצאים גברים נחושים, שולפים מתאי המטען עגלות קטנות, מעמיסים עליהן כלי חפירה ודליים, ואז אוחזים ביד גלאי מתכות ומתחילים להניע אותם באדיקות ימינה ושמאלה לצד גופם. כך הם נעלמים אל תוך אינספור החורשות הקטנות שמסביב, צועדים בצידי הדרכים הכפריות, ולפעמים גם חודרים לחצרות פרטיות. בשעות היום התנועה דלה, יחסית, בגלל האיסור המשטרתי לחפש עם גלאי מתכות. אבל בלילות פולשים לכפר הקטן אומרן (751 תושבים) עשרות מחפשים.
נו, מה, את עושה צחוק? מאות אנשים מחפשים פה בטירוף את האוצר, מגיעים מכל קצוות היבשת, ואת יושבת פה ואומרת לי שאת יודעת איפה הוא? למה את מחכה?
הונדורס נאנחת. "אני לא יכולה להיות פורעת חוק", היא אומרת. "כדי להתחיל לחפור אני צריכה לקבל אישור מהמועצה. הגשתי בקשה פעמיים ועדיין לא קיבלתי תשובה. אולי תשאל אותם בשבילי? אני לא חוששת שמישהו אחר ימצא את האוצר, כי אף אחד לא בכיוון, אבל אני פוחדת בגלל שאמרתי כבר פעם או פעמיים שאני יודעת איפה זה, וזה יכול לעניין אנשים לא נכונים".
ביררתי במועצה האזורית ביורן, אליה שייך הכפר אומרן. "חל כרגע איסור חמור לחפש את המטמון", כתבה לי בחזרה הדוברות בנחרצות. "יש הפרעה ממשית לחיי התושבים וחדירה לפרטיות שלהם, וגרוע מכך - מדובר בקו הגבול שבין הכוחות הנאציים ובעלות הברית. יש באדמה עדיין הרבה נפלי פצצות, רימונים ומוקשים".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
וכך יושבת לה הפנסיונרית החביבה ומאירת הפנים הונדורס ומחכה לאישור לגלות את המטמון הנאצי. התושבים האחרים מסכימים שאם האוצר בכלל קיים במציאות - ורובם פסימיים לגבי העובדה הזו - אז רק הונדורס יודעת איפה הוא. אבל יש פרוצדורה, יש טפסים ויש אישורים, וארבע תיבות הנשק הירוקות של כדורי רובה מסוג "צינק" שתוכנן המקורי הוחלף בעדיים, זהב, סיכות, תיבות נגינה, כסף, מטבעות ויהלומים בשווי שמוערך במעל 18 מיליון דולר (שווי מקורי: 2.5 מיליון גילדן), יצטרכו לחכות עד שהמועצה המקומית תיתן את הסטמפה.
כל ההיסטריה הזו נולדה ב־3 בינואר. בכל שנה, תמיד ב־3 בינואר, מכריז ארכיון המסמכים הלאומי ההולנדי שבעיר האג על "יום המסמכים הפתוחים". זה היום שבו מסמכים מוגבלים או מסווגים משוחררים לציבור, לאחר שאיסור הפרסום, שנקבע בחוק ל־75 שנה, פג תוקפו. מלבד היסטוריונים וחוקרים, בדרך כלל רוב ההולנדים בכלל לא יודעים שהיום הזה מתרחש, או מקסימום מגיבים אליו בפיהוק מנומס. אבל השנה, בין 1,300 המסמכים המצהיבים שנחשפו, הסתתרו שניים שדווקא משכו המון תשומת לב ציבורית. הראשון הוא מפה, אותה אייר חייל וורמאכט אחרי המלחמה, ובה הכפר אומרן, שלושה עצי צפצפה, וביניהם איקס גדול ואדום, שלכאורה מצביע על מקום הימצאו של אוצר, אותו טמנו חיילים גרמנים במהלך מנוסתם מכוחות הברית; לצידה של המפה נמצאה גם תיקייה בעובי של כשבעה סנטימטרים, ובה תיעוד להחבאת המטמון והניסיונות לאתרו לפני שכל התיק נכנס להקפאה של 75 שנים ("כדי לשמור על הזכויות של הבעלים האמיתיים", נמסר מהארכיון לגבי יחידת הזמן שנקבעה).
לפי גרסה אחת של הסיפור, באוגוסט 1944 הפציצו מטוסים של הצי הבריטי המלכותי את העיר ארנהם, כ־40 קילומטר מאומרן. ארנהם, עיר מרכזית וחשובה בהולנד, הייתה כבושה על ידי הנאצים במשך ארבע שנים, וההפצצות הללו היו לקראת מבצע שחרור שתוכנן לספטמבר. כמה מהפצצות נפלו על סניף של בנק רוטרדמשה, ברחוב פלפרווג בעיר, פגעו בכספת וריסקו אותה. תוכנה של הכספת – יהלומים, שעונים, תכשיטים ואבנים יקרות – התפזר על הכביש, ושלושה חיילי וורמאכט בעלי מזל אספו אותו לחיקם. המבצע הראשון (שכונה "מבצע מרקט גארדן") לשחרור ארנהם נכשל, אבל באפריל 1945 בעלות הברית פרצו את ההגנות של הוורמאכט, והעיר עמדה לפני שחרור. הצבא הגרמני פתח במנוסה מבוהלת, ובתוך הכאוס ששרר שם החליטו שלושת החיילים להכניס את שללם לתוך ארבעה ארגזי נשק. במהלך נסיגתם מזרחה הם הגיעו לכפר אומרן, ושם החליטו לקבור את האוצר בעומק של 70 או 80 סנטימטר. ככל הנראה, התוכנית הייתה לשוב בתום המלחמה לקחת את המטמון. מה שהם לא ידעו זה שחייל רביעי, הלמוט זונדר שמו, שכב פצוע בין השיחים וצפה בחבריו בעת החפירה.
שניים משלושת החיילים הבוזזים לא שרדו את המלחמה, ואילו עקבותיו של החייל השלישי נעלמו לחלוטין ("קרוב לוודאי שהוא יושב עד עכשיו באי טרופי וחי מהאוצר", אמר לי אחד מהמחפשים). כאן הסיפור יכול היה להסתיים, אבל זונדר, החייל הפצוע שצפה בחבריו מבין השיחים, ניצל וחזר לברלין. הייתה לו חולשה לאלכוהול ופה גדול, והוא לא הפסיק להתרברב על האוצר שהוא הולך לחזור אליו בהולנד. הדיבורים של זונדר הגיעו למשרד להחזרת הון ונכסים בהולנד. בתחילת 1947 יצאו אנשי המשרד לשלושה סבבים של חיפושים: בראשון האדמה הייתה קפואה; בשני גלאי המתכות היה לא תקין; בשלישי, ב־22 ביוני 1947, הם הביאו מגרמניה את הצנחן זונדר. זונדר (יליד 1925 לפי הרישומים, אבל אין רישום האם ומתי מת), חפר בעצמו - ללא הצלחה. הוא אייר סקיצה של המפה, מסר אותה להולנדים, משם היא התגלגלה לארכיון, עד שנחשפה בחודש שעבר.
"או שהגרמנים חזרו לקחת את האוצר, או שהוא נלקח על ידי האמריקנים, או על ידי מקומי שראה את החיילים מטמינים את האוצר. באפריל 1945 הייתה באומרן הפצצה מאוד כבדה של בעלות הברית. שום דבר שהיה בעומק של 70 או 80 סנטימטר לא נשאר באדמה"
סיפור יפה, רק שלגרסה הנאצית יש גם גרסה אחרת, זו של ההולנדים. "זה סיפור מצוץ מהאצבע", פוסק יוסט רוזנדל, היסטוריון מאוניברסיטת ניימיכן. "כוחות הברית לא הפציצו פה עד ספטמבר 1944 - אז היה המבצע הכושל 'מרקט גארדן' של כוחות הברית לפלס דרך לגרמניה, מבצע ששוחזר בסרט 'גשר אחד רחוק מדי'".
אז מה כן קרה?
"הגרמנים בזזו בארנהם על ימין ועל שמאל, כולל חמש פעמים שוד בנק. את המטמון הזה הם גם בזזו מהבנק, והעלו אותו באש לשם הסוואה. נראה שבמנוסה שלהם הם הטמינו אותו באדמה".
אז רגע, אתה מאמין שבאמת יש אוצר, או אין?
"אני מאמין שהיה אוצר, כי המסמכים והעדות של זונדר מאוד אותנטיים, אבל או שהגרמנים חזרו לקחת אותו, או שהוא נלקח על ידי האמריקנים, או על ידי מקומי שראה את החיילים מטמינים את האוצר. ב־24 באפריל 1945 הייתה באומרן הפצצה מאוד כבדה של בעלות הברית. שום דבר שהיה בעומק של 70 או 80 סנטימטר לא נשאר באדמה".
אז מה הם עושים פה, כל האנשים עם גלאי המתכות?
"אני לא בטוח שאתה יכול לרשום בעיתון את התשובה שלי. תשאל אותם. שמע, כתוב בבירור שהמטמון נמצא באדמה, בין השורשים של שלושה עצי צפצפה באומרן. לך תמצא עץ צפצפה אחד באומרן".
חיפשתי. אין. "כל אחד יכול לקנות גלאי מתכות באמזון", אומרת הונדורס המחכה לאישורים, "אבל צריך לדעת היסטוריה, כמו איפה היו עצי הצפצפה שהיו פה".
כפר אומרן נמצא בין ניימיכן לאוטרכט, לא רחוק מהגבול הגרמני. נהר הריין זורם לידו. זה מקום מישורי: כלב יכול להתרחק מבעליו שלושה ימים ברציפות ועדיין לא ילך לאיבוד. משני צידיו של הכביש דשאים מוריקים: מצד ימין כרי מרעה צפופים, שמסבירים מדוע הולנד מייצרת גבינה כל כך טעימה; מצד שמאל עשרות מגרשי כדורגל מטופחים, המסבירים איך מדינה כל כך קטנה מייצרת כדורגל כה משובח.
זהו כפר שליו, שקט, מהסוג שבדרך כלל זוכה לכינוי "ציורי". איש אינו ממהר כאן. "באנו לפה כדי לחיות בשקט", אומרת פטרה ון הנצן, 68 שמטיילת איתי בחורשה עם הכלבה שלה. "אני ובעלי חיפשנו מקום שאף אחד לא מכיר כמעט. ככה חיינו שלוש שנים, ופתאום כל העולם שומע עלינו, צוותי טלוויזיה מכניסים לי מיקרופונים דרך התריסים, עיתונאים שואלים את אותן שאלות, אנשים לא נורמליים מעירים אותנו בשתיים בבוקר בדפיקות על הדלת כדי שנגיד להם איפה לחפור. אתה קם בבוקר ויש לך עשרות בורות, חלקם בעומק מטר, בחצר האחורית שלך, כאילו שאלף ארנבים עברו מחצר לחצר. זה מטורף! הארכיון לא היה הוגן כלפינו. אתה יכול לתאר לך מצב שבו דופקים לך באמצע הלילה אנשים עם פנסי מכרות על הראש ומעדרים ביד, ודורשים ממך שתעזור להם?"
הארכיון בהאג נמצא ממש מחוץ לתחנת הרכבת המרכזית בעיר. הוא שקט וסטרילי כמו, ובכן, ארכיון. עובדים באוברולים כחולים נעים אנה ואנה, משנעים קילוגרמים של מסמכים על גבי עגלות. "האמת שלא ציפינו לכזאת תגובה, זה היה מעל ומעבר", אומרת אנק מריק סמסון, יועצת בארכיון. "מעולם לא הייתה לנו תגובה כזאת של חוקרים, היסטוריונים, ארכיאולוגים והציבור הרחב, ואם היינו יודעים שזאת תהיה התהודה של זה, היינו מודיעים למועצה האזורית".
"צוותי טלוויזיה מכניסים לי מיקרופונים דרך התריסים, ואתה קם בבוקר ויש לך עשרות בורות בחצר האחורית שלך. זה מטורף. אתה יכול לתאר לך מצב שבו דופקים לך באמצע הלילה אנשים עם פנסי מכרות על הראש ומעדרים ביד, ודורשים ממך שתעזור להם?"
בין המשתתפים בבהלה לזהב נמצאים מחפשים מקצוענים, כאלו שבאו לנסות את מזלם מתוך שיעמום, כאלו שביקשו מזור ממשבר כספי, הרפתקנים, וגם לא מעט – איך נגדיר זאת בעדינות? – בעלי דמיון פורה. אני פוגש פה, למשל, את ברט ורחול, בן 55 מטוונטה, צבעי במקצועו. "אני בטוח שפיצחתי את קוד דה וינצ'י של האוצר הזה", הוא אומר בביטחון, כשמתחת לבית שחיו תחובים מפות ושרטוטים והוא מורה לעוזריו היכן לחפור. "ישבתי במשך שעות עם העתק של המפה, עד שהבנתי שהיא כולה רמזים, שצריך לקפל אותה מלא פעמים, ואז מגיעים להרבה רמזים דתיים, קין והבל, והבנתי שזה נמצא בבית קברות השוכן לפני הכנסייה. שלושת העצים באיור של המפה? אלו בכלל שלושה קברים. ארכיאולוגים ומחפשי זהב אחרים לא ימצאו את זה, כי זו מפה שדורשת דמיון".
נו, אז אם אתה יודע למה אתה ממשיך לחפור, ועוד במרחק של קילומטרים מפה, באמצע הלילה?
"כי אין אישורים לחפש, וגם כי כדי להפוך את בית הקברות צריך אישורים מיוחדים, אז מחכים. בינתיים בוחנים עוד אופציות".
אתה יודע שזה נשמע קצת הזוי. וגם לראות אותך עם פנס על הראש וגלאי מתכות ביד באמצע הלילה זה לא הכי נורמלי.
"חברה שלי לחיים אומרת לי שהיא חושבת שאני הסנפתי יותר מדי צבע בעבודה. אבל זה לא בשביל הכסף. אין לי סימני דולר בעיניים. זו אגדה שמתרחשת באמת עם מפה אקספרסיוניסטית־פנטסטית, כאילו שרמברנדט צייר אותה. זה כיף".
כריסטיאן ון שייק הוא עוד אחד מהאינדיאנה ג'ונסים שהגיעו לכאן בהמוניהם. הוא מסתובב עם מגלה מתכות, אוזניות, ז'קט עור ומגפיים, וחופר באומרן בורות בוציים זה אחר זה. "יש שלוש סיבות שבגללן אני עושה את זה", הוא אומר. "אחת, המשפחה שלי סבלה באופן קשה מהכיבוש הנאצי, איבדנו את כל הרכוש והחווה שלנו בהפצצות והפגזות; השנייה היא שהקורונה הרסה לי את העסק; והסיבה השלישית היא שאני עושה את זה כבר יותר משנתיים".
מה, מחפש אוצרות עלומים של נאצים?
"כן, לפני כמה חודשים יצאתי למסע של כמה שבועות לחפש את קרון הזהב הנאצי בפולין. זה קרון שאמורים להיות בו 330 טונות זהב וכסף ויצירות אמנות כבדות, שהנאצים הורידו מהפסים והכניסו למכרה פחם במערב פולין. ואני תמיד מרחרח לגבי חיפושים של ה'ברנשטיין צימר', חדר הענבר שנלקח לגרמניה מארמון ליד סנט־פטרסבורג ונעלם אחרי המלחמה. יש קהילות שזה מה שהן עושות".
נו, ומצאת משהו?
"כלום. אני חופר וחופר ומשוטט עם גלאי המתכות, והכי הרבה אני מוצא פחיות שאני יכול למחזר עבור 25 סנט בסופרמרקט".
ומה תעשה עם האוצר, אם תמצא?
"אין פה 'אם'. לא ישנתי שבוע אחרי שחשפו את המפה. ישבתי איתה וחקרתי אותה והשוויתי למפות ישנות איך תוואי הנוף השתנה, ומצאתי בדיוק את הקואורדינטות שבהן נמצא האוצר. אבל אם אני אוציא אותו עכשיו, המועצה האזורית תגיד לי שחיפשתי בלי אישור, ותדרוש את החלק שלה או שתחרים הכול. אז עכשיו מחכים לאישורים. כשיגיעו האישורים ונוציא את האוצר, אני בעיקר אסגור קצת חובות, ואתן את השאר לצדקה ולמחקר".
לאחרים היה קצת יותר מזל בעבר. דיק ון אומרן ושני חבריו, שלושתם תושבי כפרים בתחומי המועצה, מחפשים פה כבר כמעט 30 שנה. הם מצאו המון רסיסים וחלקי מטוסים שהגיעו למוזיאון שבו עובדת הונדורס, אבל לפני שש שנים הם מצאו בפרדס הדובדבנים בכפר 31 מטבעות זהב מהתקופה הרומית בשווי של מאות אלפי יורו. המטבעות נמצאים בתצוגה במוזיאון בניימיכן והעתק שלהם נמצא במוזיאון באומרן.
"אנחנו על המפה", מכריז ון אומרן בגאווה. "אני בהלם מהמפה, ובעיקר מהרעש שהיא מעוררת ומכמות האנשים שמגיעים לפה כדי לחפש בעקבותיה. מצאנו פה באמת הרבה דברים, כולל חרב ויקינגית עתיקה. אבל אני חושב שמצאו פה כבר את כל מה שהיה אפשר למצוא. מי שבא לפה כדי לחפש אוצר ולא הרפתקה, עדיף שימלא לוטו כי שם יש יותר סיכוי".
מכונית נושאת לוחית רישוי גרמנית נכנסה לחניה. שלושת המבוגרים שהגיחו מתוכה טענו שהם רק עצרו על הדרך, שהם לא באו לחפור, שהם אוהבים את שטחי הכפר הפסטורליים של הולנד. נראה שהם ממש אוהבים אותם, כי הטנדר ניסן שלהם מפוצץ בכלי חפירה, בדליים ובגלאי מתכות. "היו פה כבר תיירים מכל רחבי היבשת", אומרת ון הנצן, התושבת. "הגיע אבא מאנגליה עם שני הילדים שלו כדי לחפור. עם הכיסוי התקשורתי, אנחנו בטוחים שעוד מעט יגיעו גם התיירים מיפן ומסין. מקווה שימצאו את זה מהר, שייגמר הקרקס ושהאדמה שלנו לא תהיה רוויה בשלל נאצי".
קלאס תאמאס, בן 74, כיהן כראש המועצה האזורית ביורן במשך 25 שנה. מול ביתו, במרחק של כמאה מטר, נמצאו המטבעות הרומיים היקרים ב־2016. ביתו איננו הבית המקורי שיושב על חלקת האדמה הזו. המבנה האוריגינלי, שהופצץ בשלהי המלחמה, שימש את המטה הראשי של הכוחות הנאצים בהולנד, ובו שכן גם מפקד הכוח הגרמני במדינה, הגנרל יוהנס בלסקוביץ. הטמנת האוצר בוצעה ימים לפני שבלסקוביץ חתם על הסכם הכניעה עם קנדה ובריטניה, כשחיילי הוורמאכט נמצאים במנוסה כללית.
"העובדה שהמטה הראשי היה פה מרמזת שהיה פה מעבר גדול מאוד של חיילים, וגם של שלל מלחמה בכפר עצמו ובבית הזה", אומר תאמאס בסלון ביתו. "היו פה גם מחסן תחמושת גדול ובית חולים, ומזה אני מסיק שקיים סיכוי מאוד גבוה שהסיפור של האוצר באדמה הוא אמיתי".
יש לך מושג איפה הוא יכול להיות?
"אני ממש לא אופתע אם הוא נמצא ממש בגינה שלי".
בניגוד לשאר התושבים, לתאמאס ממש לא אכפת ממאות המחפשים שצובאים על הכפר. "אני חושב שזה טוב ליחסי הציבור של המקום", הוא אומר. "זה יגרום ליותר אנשים לבוא לבקר פה ולהגיע לסיור במוזיאון שלנו. וחוץ מזה, החוק מספר אחד של חיפושים הוא שברגע שאתה מתחיל, אתה לא יודע מה עוד תמצא".
תושבים שעימם שוחחנו טוענים שלקלאס יש עוד סיבה להיות תומך נלהב של החיפושים: הוא בעליהן של אדמות רבות בסביבה, ואם האוצר יימצא בשטח השייך לו, יוכל לגזור קופון נאה. לפי החוק ההולנדי, החלוקה אמורה להיות 50 אחוז למי שימצא את האוצר - ו־50 אחוז לבעל האדמה שעליה יימצא. אבל במקרה הספציפי הזה יכולות לצוץ בעיות חוקתיות, כמו משפחות וצאצאים של בעלי הרכוש שידרשו את חלקם באוצר. לכן קיימת אפשרות שאם וכאשר יתגלה, המועצה האזורית תחלוט חלק מהרכוש לעצמה ותניח אותו בקרן מיוחדת.
"חיפוש אחרי מטמון הוא קצת כמו חיפוש אחרי אלים. אתה לא יכול להכחיש או לאשר את קיומם, אבל אם אתה מוצא, אז היה שווה לחפש כל החיים"
"עכשיו זה יחסית קצת רגוע", אומר לי הדובר של המשטרה האזורית. "בהתחלה היה פה שיגעון, הרבה אנשים רצו לשלם למועצה שתיתן להם לחפש, כי 'הם יודעים בדיוק איפה נמצא האוצר'. עכשיו נתנו קצת אזהרות וקצת קנסות וזה נרגע, אבל אם לא ימצאו את זה עד האביב והקיץ, יהיו פה מאות שיבואו לחפש את האוצר, ואין לנו מספיק כוח משטרתי כדי לכסות את כל האזור וכל המחפשים".
"החיים יכולים להיות מאוד משעממים וזה כיף לחפש הרתפקאות, אפילו בטיול קיץ עם המשפחה", אומר המחפש ון שייק. "חיפוש אחרי מטמון הוא קצת כמו חיפוש אחרי אלים. אתה לא יכול להכחיש או לאשר את קיומם, אבל אם אתה מוצא, אז היה שווה לחפש כל החיים. ככה שאני לא מתפלא בכלל על התגובה האמוציונלית כלפיו".
"זה סיפור יפה לספר לעצמך, כל עוד אתה זוכר מה עומד מאחורי הפנטזיה הזו", אומר הנריק אינגסטרם, עוד מחפש שמגיע עם אביו בלילה. "אנחנו יודעים מי היו ומה קרה למי שפעם החזיק ברכוש הזה ואיך זה הגיע לכאן, אז זו אגדה פנטסטית קצת מזוהמת. אבל זה נכון בסופו של דבר, זו אגדה קומית. סיפור הרפתקאות מרתק. רק שם אתה מוצא ציורי מפות שאמורים להוליך אותך לאוצר. זה משהו שמגרה את כל החושים שלך, זה כמו לחיות את המציאות של ספר שאבא שלך קרא לך כשהיית עדיין ילד".
בינתיים הונדורס, שטוענת כי היא ורק היא יודעת היכן האוצר, מביטה במחפשים המתרוצצים ברחבי האזור. "היה פה תושב אחד מאוד מבוגר, בלינדן הסמוכה", היא אומרת, "שכל החיים הסתובב ודיבר על זה שיש פה אוצר טמון באדמה, וכולם ריחמו עליו, חשבו שהוא משוגע, שהוא חטף טראומות מהמלחמה ולא התאושש מהן. בשבילנו המפה עצמה היא האוצר".
מה תעשי אם את תהיי זו שתגלה את המטמון?
"ברגע שאני אקבל את האישור מהעירייה ואחפור להוציא את האוצר, אני אשתמש במעט כסף לעזור לשלוש הבנות שלי, ואת השאר אתרום ליישובים באזור ולמוזיאון שלנו".
סיירנו ברחבי הכפר ובסביבתו. היום יש מאות בורות בוציים באומרן, והם מנקדים כמעט כל פינה. זאת למרות שרוב המחפשים עימם שוחחנו בכלל מאמינים שאין פה כלום, וגם אם יש, הסיכויים למצוא את האוצר הם קלושים. אז למה הם כאן? פשוט מאוד: כי איזו אלטרנטיבה טובה יותר יש פה לבילוי סופשבוע?
"את הולכת למטמון?" שאל תושב את הונדורס כשהלכנו יחד בחורשה. היא צחקה. שאלתי אם אפשר לשחק חם־קר כשאנחנו הולכים. היא כבר לא צחקה. "אני ממש מקווה שאף אחד לא ימצא את האוצר לפני שייתנו לי את האישור", היא אומרת. "כי אז זה באמת יוכיח לי שכדי לעשות משהו בנושא של חיפוש אחרי אוצר, אולי באמת עדיף להיות פיראט".
קייס ונדרמולן בן ה־40 הוא אחד ה"פיראטים" הללו שהונדורוס מדברת עליהם. הוא מגיע עם חבר, הם פורקים את הכלים מהפולו האדומה והקטנה שלו, והם מתחילים לחפש. "אני אגיד לך דבר מצחיק, אבל אל תצחק עליי. בפעם הראשונה שראיתי את המפה התגובה שלי הייתה, "וואו, היא מזכירה לי את הפרצוף שלי, לא יודע למה. כאילו שהיא מיועדת לי.
"אני בין עבודות ובין מערכות יחסים ככה, כבר איזה עשר שנים", הוא ממשיך, "וללכת עם גלאי המתכות זה סוג של מדיטציה בטבע. אתה מאבד את עצמך בזמן ובמקום".
אבל אתה יודע איפה לחפש?
"אין לנו שום מושג מה אנחנו עושים ואיפה אנחנו מחפשים. אבל זה סיפור ילדים, וזו פנטזיה".
פורסם לראשונה: 07:47, 10.02.23
