משבר האקלים הוא תולדה של פליטות גזי חממה (או בקיצור פליטות פחמן) מעשה ידי אדם, ורובן, כ-75%, בשל שריפה של דלקים מאובנים, ובעיקר פחם, דלק נוזלי וגז טבעי. דלקים אלו משמשים להפקת חשמל, להנעת כלי תחבורה ולחימום ביתי ותעשייתי. לכן, הדרך המרכזית למתן את ההשפעה האנושית על ההתחממות הגלובלית ועל משבר האקלים היא על ידי דה-קרבוניזציה של משק האנרגיה, דהיינו הפחתת פליטות הפחמן על ידי מעבר לאנרגיות מתחדשות.
המאבק בין אנרגיות מתחדשות לאנרגיות מאובנות עומד בלב ליבו של משבר האקלים כיום. מצד אחד מדינות רבות מגדילות את הנתח של אנרגיות רוח, מים ושמש בתמהיל הדלקים שלהן לייצור חשמל, ומקדמות תחבורה ציבורית ופרטית חשמלית. אך מנגד, הפערים הטכנולוגיים ביכולת לאגור אנרגיה, כגיבוי לשעות שבהן ההפקה של אנרגיה מתחדשת בשפל, כמו גם הצורך בשינוי תשתיות החשמל בשל הביזור של ייצור החשמל, מחייבים עדיין הישענות על דלקים ישנים ותשתיות ישנות. לתוך כל אלו נוספים גם סוגיית המחיר ומאבקים גיאופוליטיים שונים, שמטלטלים שוב ושוב את משק האנרגיה העולמי.
בתוך כך, במדינת ישראל, שמסתמכת בעיקר על גז טבעי להפקת חשמל ודלקים נוזלים בתחבורה, במקום על אנרגיה סולארית וכלי רכב חשמליים, הוויכוח הזה אף הולך ומתחדד, כאשר לצד סוגיות של הפחתת פליטות פחמן עומדות גם סוגיות של זיהום אוויר ויחסי הון-שלטון.
בתווך שבין הוויכוחים העולמיים והמקומיים יש לאנרגיות המתחדשות עוד מעלה אחת, שכמעט ולא מדברים בשבחה, והיא הכוח החברתי הגדול שלהן, ובעיקר הכוח שלהן לקדם דמוקרטיזציה של משק האנרגיה. כשמדובר בדלקים מאובנים, גם כשהדלקים עצמם הם נכס לאומי שמוחזק בידי האזרחים במקום זה או אחר, ההפקה, הזיקוק, השינוע ואפילו הייצור של החשמל נעשים בידי חברות בודדות, בדרך כלל גדולות מאוד ועשירות מאוד, המוחזקות בידי טייקונים וקבוצת בעלי מניות מצומצמת. המשמעות היא שמשק האנרגיה נתון לאינטרסים קצרים וזרים ומגדיל את הפערים הכלכליים והחברתיים בתוך ובין מדינות. בנוסף, הדלקים הללו נחצבים ומופקים במקומות מסוימים בלבד, ולא נמצאים או זמינים בכל מקום ומקום, ולכן הם משמשים כקלף מיקוח במאבקים פוליטיים מקומיים וגלובליים.
יתרה מכך, ההשפעות הסביבתיות של ההפקה והשימוש בדלקים מאובנים, על האקלים, על איכות הסביבה, על הסביבה הטבעית ועל בריאות הציבור, אותה החברות הגדולות והרווחיות מנסות להסתיר, לטשטש ולגמד כל השנים, מושתות על כולנו, כך שאין חלוקה הוגנת של הטובות והרעות, ובמילים פשוטות אין כאן צדק חברתי וצדק חלוקתי.
לעומת זאת, מעבר לאנרגיות מתחדשות, המסתמכות על משאבים טבעיים זמינים וחינמיים, כגון שמש, רוח, גלי ים ועוד, מאפשר, בראש ובראשונה, לכל אחת ואחד, לקצור את האנרגיה מהטבע, בכל זמן ובכל מקום. זאת ועוד, ההפקה של האנרגיה לטובת חימום או ייצור חשמל, יכולה להיות לשימוש מקומי ובלי צורך בתשתיות הולכה או אגירה נרחבות. ייצור מקומי של אנרגיה הופך את צרכן האנרגיה בו זמנית גם ליצרן, כזה המייצר תחילה את צרכיו הוא, כשאת העודפים הוא מוכר לרשת ממנה הוא קונה את החוסרים שלו. בצורה זו המחויבות האישית לצריכת מושכלת של אנרגיה של היצרן-צרכן (produce and consumer=prosumer) גוברת.
פרופ' עדי וולפסוןצילום: דודו גרינשפןשימוש באנרגיה מתחדשת מאפשר גם לקדם מערכות של מיקרו-גריד, מערכות אוטונומיות שמייצרות את החשמל שהן צורכות בשטח תחום וקטן יחסית, כשהן מחוברות לרשת המרכזית רק לטובת גיבוי בשעת חירום. כל אלה יחד יכולים לייצר רשת חשמל חכמה, יעילה וחסכונית יותר, אך גם שיתופית, המשלבת ניהול חכם ומותאם של הייצור והביקושים באמצעות טכנולוגיות של מדידה, בקרה ותקשורת בין צרכנים ויצרנים ובין מוצרי חשמל שונים.
השימוש באנרגיות מתחדשות - במדינת ישראל בעיקר אנרגיה סולארית, בשילוב אגירה, הוא לא רק כורח המציאות, אלא גם מנוף להתייעלות, לגמישות ולשותפות בייצור, באספקה ובשימוש באנרגיה ככלל ובחשמל בפרט. אנרגיות מתחדשות הן בסיס לדה-קרבוניזציה לצד דמוקרטיזציה של משק האנרגיה, ובזמן שהגורם האנושי הוא הגורם המרכזי שמשפיע על משבר האקלים הרווח יכול להיות כפול ומכופל.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
