בחודש יוני, כאשר החורף מגיע אל חצי הכדור הדרומי והים סביב אנטארקטיקה קופא, לווייתנים ממין אובלנה דרומית, אחד מארבעת המינים שנמנים על משפחת הבלניים - משפחה של לווייתנים המשתייכים לתת-סדרת לווייתני המזיפות - שוחים צפונה. רבים מהם מתאספים במפרץ מחוץ לעיירה הרמנוס בדרום אפריקה, שם המים החמים יותר מושלמים להזדווגות או לגידול גורים שרק נולדו. יחד עם זאת, אין כמעט מזון עבור לווייתנים אלו, כך שבמהלך כל החורף נקבות האובלנה הדרומית מנצלות את מאגרי השומן שלהן כדי להזין את גוריהן.
4 צפייה בגלריה
לווייתן ממין אובלנה דרומית שוחה בסמוך לעיירה הדרום אפריקנית הרמנוס
(צילום: Shutterstock)
לכן חשוב ביותר שהלווייתנים הללו יאכלו כמות רבה של מזון במים הקרים סביב אנטארקטיקה לאורך כל הקיץ, אם כי על פי ממצאי מחקר של צוות מטעם אוניברסיטת אורהוס בדנמרק, שפורסם בכתב העת Scientific Reports, נראה כי ככל הנראה אין די מזון כנדרש, שכן לווייתני האובלנה הדרומית מגיעים לחופי דרום אפריקה רזים יותר מבעבר. "לווייתני האובלנה הדרומית רזים ב-25% ממה שהם היו בשנות ה-80. זה רע מאוד לאוכלוסייתם מכיוון שקיימת סכנה רבה יותר לחייהם של הגורים שזה עתה נולדו. למרבה המזל, האובלנה הדרומית באוקיינוס הדרומי איננה בסכנת הכחדה, אבל אם זה ימשיך, המצב עלול בהחלט להתהפך", אמר פרדריק כריסטיאנסן, חוקר בכיר במחלקה למדעי הסביבה באוניברסיטת אורהוס
כשהחורף מגיע, ניתן האות לעזיבת המים שבאזור אנטארקטיקה והתחלת הנדידה צפונה. עם זאת, מדובר על מספר חודשים שבהם נאלצים הלווייתנים הללו להתקיים ללא מזון - מספר חודשים שבהם הם מנצלים את מאגרי השומן שהצטברו בגופם במהלך חודשי הקיץ, כשהם שוחים מתחת לקרח הים ופותחים את פיהם כדי שייכנסו אליו מי ים, קריל (סדרה של סרטנים עילאיים חסרי חוליות קטנים המרכיבים חלק גדול מהזואופלנקטון) ועוד יצורים מימיים קטנים. המזיפות שבתוך פיהם - לוחות קרניים שהתפתחו מקיפולים בתוך החך - מהווים מעין פילטר ענק שמסנן את המים, כך שבפה נותרים הדגיגים, הסרטנאים ושאר יצורי הזואופלנקטון, מה שמאפשר להם לאכול כמויות עצומות של מזון מבלי להשתמש באנרגיה רבה.
"להקות הקריל הגדולות, למשל, רק הולכות ומתכווצות, כך שלווייתני האובלנה הדרומית לא יכולים להזין את עצמם כמו שצריך כפי שקרה בעבר. להקות הקריל חיות על פיטופלנקטון, המשגשג בצורה הטובה ביותר במים הקרים מסביב לאנטארקטיקה, שם (בדומה לצמחים על היבשה), הם הופכים את אור השמש לאנרגיה. עליית טמפרטורות הים פירושה שיש פחות פיטופלנקטון, פחות קריל ולכן פחות מזון עבור האובלנה הדרומית. כתחליף הם יוצאים לחפש מזון צפונה משם, שם יש צורה אחרת ופחות עשירה באנרגיה של קריל, בשונה מאלה שחיים מתחת לקרח הים האנטארקטי", הסביר כריסטיאנסן.
נשאלת השאלה כיצד כריסטיאנסן ועמיתיו ידעו לומר בוודאות כי הלווייתנים בחצי הכדור הדרומי נעשו רזים יותר ויותר במרוצת השנים. למעשה, הם עבדו על פי שיטת חישוב לפיה משקל הלווייתנים נקבע על סמך תמונות שצולמו על ידי מל"טים. "לווייתני האובלנה הדרומית אוהבים לעלות אל פני הים כך שקל לצלם אותם מלמעלה. כשהמל"ט צילם כמה תמונות - בהתחשב בגובה בו טס – יכולנו לאמוד את גודלם של הלווייתנים הללו", אמר כריסטיאנסן. עם זאת, כדי לדעת את משקלם, יש לדעת גם את נפחם ולא רק את אורך ורוחב גופם. "חישבנו את הנפח באמצעות הצילומים האוויריים ובכך ידענו להעריך את משקלם של לווייתני האובלנה הדרומית בקירוב. בכך הבחנו כי הם הפכו רזים יותר ב-30 השנים האחרונות, מה שעלול להיות משמעותי בעיקר בקשר לילודה", אמר כריסטיאנסן.
4 צפייה בגלריה
נקבת אובלנה דרומית שוחה לצד הגור שלה מול חופי דרום אפריקה
(צילום: Fredrik Christiansen)
לפני 30 עד 40 שנה נולדו גורי אובלנה דרומית כל שלוש שנים בממוצע. אבל נוכח המצב שבו כמות המזון פוחתת בגלל ההתחממות הגלובלית שרק הולכת ומחמירה, ממוצע הילודה של כל נקבה ירד לכל חמש שנים, מה שאומר שקצב הגידול של האוכלוסייה פוחת משמעותית עם השנים. אם לא די בכך, הרי שהגורים שנולדים בקצב איטי יותר, גם נולדים קטנים יותר ומתפתחים לאט יותר. "כמות השומן של נקבת האובלנה הדרומית קשורה ישירות לכמות האנרגיה שהיא יכולה לתת לגור שלה כשהיא מזינה אותו. ככל שהיא רזה יותר, כך הגור מקבל פחות אנרגיה וגדל לאט יותר", לדבריו של כריסטיאנסן. בהקשר זה, גילו החוקרים כי לווייתני אובלנה צפון-אטלנטית שחיים באזור קנדה וצפון ארה"ב ונמצאים בסכנת הכחדה חמורה, אינם גדולים כבעבר. ייתכן כי זה קורה מפאת העובדה שהגורים נולדים קטנים יותר, כשעל פי החישובים, לווייתן שנולד ב-2019 יהיה קצר במטר אחד בממוצע כשיגיע לגודלו המלא, בהשוואה ללווייתן שנולד ב-1981. "על כן, גובר הסיכון של הגורים למות, בין היתר בשל התקפות מצד לווייתן קטלן", הסביר כריסטיאנסן.
הבלניים נקראים באנגלית Right whale משום שהדייגים חשבו שנכון ועדיף לצוד אותם, בשל השומן בגופם ועקב איטיותם היחסית שהקלה את המלאכה עבור ציידים. הבסקים היו הראשונים שצדו את הבלניים באופן מסחרי (בסביבות המאה ה-11), תחילה בשל השומן שבגופם, אולם לאחר מכן, עם התפתחות טכניקות שימור הבשר, גם בשל בשרם (כדוגמת מאכל אינואיטי מסורתי שנקרא מאקטאק). במשך מאות שנים, הם ניצודו גם בחלקים הצפוניים והדרומיים של האוקיינוס האטלנטי (במרוצת הזמן, ציד הלווייתנים התפשט לכל האוקיינוסים), כששמן שהופק משומן גופם היה אחד ממקורות האנרגיה החשובים ביותר באזור המאה ה-12 לצרכי תאורה ביתית ותאורת רחוב, אולם גם מרכיב בייצור סבונים, עור, נרות ועוד.
4 צפייה בגלריה
נקבת אובלנה דרומית שוחה לצד הגור שלה מול חופי דרום אפריקה
(צילום: Fredrik Christiansen)
בנוסף לכך, הדרישה לשמן מסוג זה הייתה גם אחת הסיבות המרכזיות להתיישבות הדנית בגרינלנד במאה ה-18. בתחילת המאה ה-20, הומר השמן במקור אנרגיה אחר: נפט גולמי. הזהב השחור גרם לכך שציד לווייתנים כבר לא היה רווחי. המין אובלנה דרומית היה אחד המינים שנהנו מקץ הציד, מה שלא רק שתרם להתפתחות האוכלוסייה במי האוקיינוס הדרומי, אלא גם לכל המערכת האקולוגית שבמימיו - אזור שאמנם מכיל רק 5% ממי הים של כדור הארץ, אבל גם 20% מכלל החיים הימיים בעולם. "הלווייתנים חשובים מאוד לחלקי הים שבהם אין הרבה מזון. כשהלווייתנים מתים, גופם הענק שוקע לקרקעית. במעמקים הם הופכים למזון למערכת אקולוגית שלמה של צלופחים, כרישים, סרטנים, לובסטרים, תולעים ומיקרואורגניזמים", הסביר כריסטיאנסן, שהבהיר בדבריו כי במידה והלווייתנים ייעלמו, יהיו לכך השלכות רבות על בעלי חיים רבים אחרים. "הלווייתנים הם טורף קודקוד. כשבעל חיים בראש שרשרת המזון נעלם, יש לזה אפקט מתמשך על כל שרשרת המזון", סיכם כריסטיאנסן.
