בין תושבי העוטף הרבים, שנלחמו במחבלי חמאס שחדרו ליישובים ב-7 באוקטובר, היה גם פרופ' איתן אוקון מהמרכז לחקר המוח באוניברסיטת בר אילן. במשך שעות החוקר המבטיח נלחם במחבלים יחד עם יתר חברי הכוננות של קיבוץ עלומים, שבו הוא מתגורר. סיפור של מלחמה על הבית וניסיון לחזור לשגרת המחקר.
פרופ' אוקון (45) מהפקולטה למדעי החיים והמרכז לחקר המוח באוניברסיטת בר אילן, מתגורר עם רעייתו שרית וחמשת ילדיהם, בקיבוץ עלומים שבעוט. עלומים, קיבוץ דתי וחקלאי שהוקם בשנת 1966 על ידי שני גרעיני נח"ל של בוגרי תנועת בני-עקיבא, הוא מקום הולדתה של שרית, והוריה הם מוותיקי הקיבוץ.
6 צפייה בגלריה
פרופ' איתן אוקון מספר את סיפורו כלוחם בכיתת הכוננות של קיבוץ עלומים
(צילום: דוברות אוניברסיטת בר-אילן)
בני הזוג החליטו להקים את ביתם בקיבוץ לפני 12 שנה, עם שובם מלימודי פוסט-דוקטורט של איתן בארה"ב. פרופ' אוקון הסביר כי הסיבה לחזרתם דווקא אל עלומים הייתה ממניעים ציוניים, ומתוך אידיאולוגיה של חיזוק ההתיישבות בעוטף. יחד עם זאת, כשחזרו אל הקיבוץ, משהו הרגיש להם שונה, שכן זו הייתה תקופה שבה החלו להיבנות ממ"דים בבתי הקיבוץ, כחלק מהגנה מפני ירי הרקטות, ששוגרו לשטח ישראל מרצועת עזה.
פרופ' אוקון מתייחס להקמת המרחבים המוגנים ברחבי הקיבוץ כ"תפיסה הגנתית", שבמרוצת השנים חזרה על עצמה שוב ושוב בנסיבות משתנות, בין אם על ידי הקמת מערכת "כיפת ברזל" ובין אם על ידי הקמת המכשול הקרקעי נגד המנהרות על גבול עזה. כל התפיסה ההגנתית הזו קרסה והתפוצצה בפניהם של תושבי העוטף בבוקר השחור של 7 באוקטובר.
"בתי נוגה, תמיד העלתה בפנינו את החשש הכבד שלה שמשהו יקרה בגלל הקרבה לעזה (3 ק"מ), אבל אנחנו כהורים תמיד אמרנו לה שאין לה מה לדאוג כי הקיבוץ שמור ומוגן", אמר פרופ' אוקון ל-ynet. "בדיעבד, באותה שבת שחורה שבה פלשו עשרות מחבלים לתוך המשק שלנו הסתבר כי חששותיה של נוגה לא היו סתמיים".
ב-7 באוקטובר, כשהשעון הורה על השעה 6:20, הורעד קיבוץ עלומים ממטחי הרקטות הלא שגרתיים מצד חמאס, והיה ברור כי מדובר באירוע חריג מסוגו. פרופ' אוקון ורעייתו שרית נכנסו יחד עם חמשת ילדיהם (נויה בת ה-16, מאיה בת ה-15, נטע בת ה-13, נוגה בת ה-12 ואורי בן ה-9) אל הממ"ד.
בשלב מסוים, פרופ' אוקון יצא מהממ"ד ושמע ירי של נשק קל. הוא פתח את קבוצת הוואטסאפ של כיתת הכוננות, שבה התנהלה שיחה ערה בין חבריה על אודות קולות הירי הללו. בשעה 7:15 רכז הביטחון של קיבוץ עלומים, אייל ריין, פתח את הנשקייה ניתן היה להגיע ולקחת נשק ותחמושת.
"בשלב הזה אמרתי לשרית שזה משהו רציני ושיש חדירת מחבלים לשטח הקיבוץ", הוא שיחזר. "הפצרתי בה לא לפתוח את הדלת לאף אחד, לכבות אורות ולנעול את הדלת. הרגע הקשה היה כשילדיי התחננו שלא אצא - רגע שבו נקרעתי בין הרצון להיות עם משפחתי לבין המחויבות להגן על הקיבוץ".
פרופ' אוקון המשיך לתאר את אירועי בוקר שמחת תורה. "יצאתי אל חצר הבית, מבלי לדעת מה מיקום המחבלים, לקחתי את האפוד מהמחסן ונעתי אל הנשקייה. כשהגעתי לשם, חברתי לשאר חברי כיתת הכוננות והתחלקנו לזוגות. היינו ללא מכשירי קשר, כך שהתקשורת התבססה על טלפונים ניידים בלבד. באותה נקודת זמן לא ידענו שכיתת הכוננות שלנו תתמודד מול עשרות מחבלים חמושים ברימונים, מטולי RPG, מקלעים ורובי קלצ'ניקוב", סיפר פרופ' אוקון.
6 צפייה בגלריה
פרופ' איתן אוקון שותל ב"גינת השבים והשבות", שנחנכה בסיומו של האירוע בקמפוס של אוניברסיטת בר-אילן, כסמל לתקווה לשובם של החטופים והחטופות שעדיין מוחזקים בעזה
(צילום: דוברות אוניברסיטת בר-אילן)
בשלב הזה, פרופ' אוקון וחברי כיתת הכוננות יצאו לסריקות בשטח ההיקפי של הקיבוץ, כשהם לא יודעים כמה מחבלים חדרו ואיפה הם נמצאים. החמ"ל של הקיבוץ הודיע כי זיהה מחבלים באזור מטעי החוחובה, שם פצעו המחבלים את עמיחי שחם, חבר כיתת הכוננות.
פרופ' אוקון ושאר חבריו השיבו אש וחילצו את החבר הפצוע לביתה של מיכאלה קורצקי, אחות מיילדת במקצועה, אשר נמצא בסמוך לשם, שם היא העניקה לו טיפול ראשוני. מחבלי חמאס איגפו את המקום וניסו לחדור שנית דרך גן הדר (על שמו של הדר גולדין ז"ל). בדרכם פצעו המחבלים שניים מחברי כיתת הכוננות, אייל יונג וערן שליסל, כשהאחרון המשיך להילחם חרף פציעתו.
יחד עם חבר נוסף לכיתת הכוננות, ניתאי נחתומי, גונן פרופ' אוקון על יונג הפצוע שנשם בכבדות ודימם. פציעתו חייבה פינוי, אולם הירי מצד המחבלים - למעלה מ-35 - לא פסק. למרבה המזל, חברי כיתת הכוננות חיסלו כמה מהמחבלים, כך שהתאפשר להם לפנות את הפצועים.
"בשלב זה לא הייתה תקשורת עם הצבא והיינו באי ודאות מוחלטת", שיחזר פרופ' אוקון. "המשכנו להחזיק את קו הבתים הראשון ולמנוע חדירה. בדיעבד הסתבר כי המחבלים חדרו אל הקיבוץ בסביבות השעה 7:00 דרך השער האחורי, עברו דרך הרפת וטבחו ב-22 עובדים זרים מתאילנד ומנפאל, שחלקם חלבו באותה העת את הפרות וחלקם ישנו במגוריהם", הוא סיפר בכאב. "משם המשיכו עשרות המחבלים אל השער הקדמי של הקיבוץ, שם ביצעו ירי קטלני אל צעירים שברחו מהמסיבה ברעים וכן לעבר רוכבי אופניים".
כחמש שעות לאחר שהחלה מתקפת הטרור, הגיע תגבור. "בשעה 11:30, כשהיינו פרושים למול האזור המשקי של הקיבוץ, חבר אלינו כוח צוות של יחידת מצדה (יחידת השתלטות מיוחדת של שירות בתי הסוהר) שהגיע מאזור מטע האבוקדו", סיפר פרופ' אוקון. "לאחר הסבר קצר על מיקום המחבלים, יצאו לוחמי היחידה להילחם בהם, כשלאחר מכן הגיע כוח של יהל"ם (יחידת קומנדו המשתייכת לחיל ההנדסה הקרבית)".
אבל אז הסתבר כי יש עוד מחבלים בקיבוץ. "בשלב זה, קיבלנו דיווח על כך שחוליה נוספת של מחבלים חדרה אל המשק מכיוון אחר, ופצעה את חבר הקיבוץ בני מלר בבטנו", שיחזר פרופ' אוקון. "לוחמי יהל"ם, יחד עם חברי כיתת הכוננות, חתרו למגע, הרגו את המחבלים, אך איבדו את מפקד הצוות שלהם סרן איתי כהן ז"ל. בהמשך, בשעות הצהריים, כיתת הכוננות הצטרפה ללוחמי הצנחנים שסרקו בית אחרי בית עד לשעות הערב, והתפרשו בהיקף למטרת הגנה על הקיבוץ".
כדי שלא ייווצר ירי דו-צדדי, בהיעדר תקשורת יעילה עם הצבא, נכנסו חברי כיתת הכוננות אל חמ"ל הקיבוץ ובאופן מדורג, בתיאום עם הכוחות בשטח, חזרו אל הבתים. "בשעה 22:30 דפקתי על דלת ביתי, אבל למרות ששרית זיהתה את הקול שלי היא מאוד חששה לפתוח אותה. בסופו של דבר היא פתחה את הדלת, נכנסתי לממ"ד הצפוף, הורדתי ציוד, התיישבתי ולא הייתי מסוגל לדבר עם אף אחד".
בשלב זה הודיעו לחברי הקיבוץ כי עליהם להתפנות מהמקום, בשל הלחימה. "במהלך הלילה הודיעו לנו שיש להיערך במהירות לפינוי הקיבוץ, אבל הפינוי שהיה אמור להתבצע בשעה 3:00 בלילה, התבצע בפועל רק למחרת בשעה 15:00", סיפר פרופ' אוקון. "הפינוי התבצע לפי שמות משפחה, כאשר שרית והילדים עלו לאוטובוס ואני נשארתי בקיבוץ. היה קשה להיפרד מהילדים, בין היתר כי הדרכים לא היו מאוד בטוחות עדיין, ולא היה ברור לכמה זמן נתפנה. בשלב מסוים, אני וחלק מחבריי כיתת הכוננות שאלנו את עצמנו למה אנחנו נשארים בקיבוץ אם אנחנו לא יכולים להשתתף בלחימה. אני מאמין שזה נבע מנרטיב שלא נוטשים את עלומים".
ההחלטה שהתקבלה הייתה שחצי מכיתת הכוננות תעזוב גם כן לנתניה, כשההחלפה תבוצע למחרת, כך שהחצי שנותר בקיבוץ יתחלף עם זה שעזב לנתניה. "בהמשך השבוע התחלנו לשקם את רפת הקיבוץ בעזרת מתנדבים, כשנדרשו כמה שבועות עד שהחלב של הפרות היה ראוי לשימוש", סיפר פרופ' אוקון.
המחקר אותו מוביל פרופ' אוקון באוניברסיטת בר-אילן עוסק במחלת האלצהיימר - מחלה שמשפיעה על אנשים בגיל השלישי ופוגעת בזיכרון וביכולת ההתמצאות במרחב, מה שהופך את האדם הלוקה בה לסיעודי. עד כה, טרם נודע מה הגורם למחלה, מה שמקשה על טיפול תרופתי בה.
"כדי להבין את הגורם למחלה בחנתי יחד עם עמיתיי למחקר את העובדה שנשים סובלות מאלצהיימר בשיעור כפול מזה של גברים בכל קבוצת גיל, כשנשים שהרו עם עוברים שיש להם תסמונת דאון נטו לחלות בשיעור של פי 5 מאשר נשים בעלות עובר תקין", אמר פרופ' אוקון. "מה שאנחנו חוקרים זה מה עובר מהעובר לאם, בניסיון למנוע את הפגיעה הקוגניטיבית. כיוון נוסף שנחקר הוא מה תפקיד תאי מערכת החיסון באלצהיימר (תאי B שמייצרים נוגדנים בגוף)".
הטלטלה שחווה פרופ' אוקון ב-7 באוקטובר הוציאה אותו בשלב זה מהמיקוד במחקרו. "המעבדה היא דרך חיים עבורי - המחקר הוא דרך חיים עבורי. העובדה שהסטודנטים שלי שלחו אליי תמונות בימי המלחמה הראשונים, בהם ראיתי שהם ממשיכים בעשייה, העלתה את המורל שלי כי הם נתנו לי גב והראו לי שהם איתי גם כשאני לא יכול להיות איתם".
פרופ' אוקון הוסיף: "כשהגעתי בפעם הראשונה למעבדה, שיתפנו זה את זה בתחושות ובאופן ההתמודדות עם המצב. אני משתדל להמשיך ולהגיע למעבדה, למרות שאני עדיין ממשיך לאבטח את הקיבוץ ולסייע בשיקומו".
פרופ' אוקון הודה כי החזרה לשיגרה איננה פשוטה, מכיוון שמחקר זו עבודה שמצריכה ריכוז רב - אתגר לא פשוט בימים שבהם הראש לא ממוקד. "התמיכה מהנהלת האוניברסיטה וחבריי לפקולטה למדעי החיים עוזרת לעבור את התקופה הזו - נותנים לי גב איפה שצריך וזה עוזר לי להשתקם. חשוב לי לומר, חברי כיתת הכוננות הם לא פחות מגיבורים, מכיוון שמדובר באנשים פשוטים שברגע האמת לא היססו, תפקדו בקור רוח, באופן מעורר השראה", הוא סיכם.
