"בבית ספר הייתי כל כך גרוע במתמטיקה שאפילו לא ידעתי כמה זה שתיים ועוד שתיים. אני עדיין צריך להיעזר באצבעות כדי לענות על השאלה הזו".
הדובר: אנתוני הופקינס, מי שנחשב לאחד מגדולי שחקני הקולנוע והתיאטרון של דורנו וזכה בשני פרסי אוסקר. הופקינס מעיד על עצמו כאחד שמתקשה לבצע פעולות חשבוניות פשוטות, אך בכל הקשור להבעת רגשות וגילום דמות, בודדים האנשים בעולם שמסוגלים לבצע עבודה מוצלחת כמוהו. הופקינס הוא דוגמה למה שאנחנו נוהגים לתייג כ"אדם בעל נטייה הומנית".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
גם אני, עוד מילדותי, שומעת כל הזמן ש"יש לך נטייה הומנית – וזו לא בושה". כבר בכיתה א', כשהמורה הבחינה שאני מתקשה להבין איך מגיעים לתשובה מתמטית מדויקת באמצעות בדידים, היא הסלילה את דרכי אל המסלול ההומני. כי הרי מה הטעם לחזק תחום שבו את חלשה? יותר טוב להתמקד במה שאת טובה בו, או לפחות במה שאת פחות גרועה בו, ותידרשי להתאמץ פחות כדי להצליח בו.
ההסללה בכיתות הנמוכות עשתה את שלה, ומתמטיקה הפכה לשנואת נפשי ולאויבת מספר אחת שלי. עוד לפני שהייתי ניגשת לתרגיל החדש שהמורה לימד בכיתה, כבר הייתי קוראת לו ומתלוננת בקול מיואש שאין סיכוי שאצליח לפתור אותו. "אבל עוד לא ניסית", הוא היה עונה. "כן, אבל מה הטעם שאנסה? אני גרועה במתמטיקה וזה לא התחום החזק שלי", עניתי בחזרה בקול רועד, מנסה בכל כוחי לעצור את הדמעות.
כמוני ישנם עוד לא מעט ילדים שלא הסתדרו עם בדידים. סביר להניח שגם להם המליצו להשקיע בתחום ההומני, כדי שיוכלו לממש את הפוטנציאל היצירתי והאמנותי שלהם. את המספרים והנוסחאות, לעומת זאת, עדיף שישאירו לאלו שניחנו בחשיבה ריאלית, ולא צריכים להתאמץ כל כך כדי להבין איך פותרים תרגיל עם כמה משתנים.
וכך, בחסות הפחד מבדידים לצד ההסללה על ידי הסביבה לתחום מסוים בגיל צעיר, אותם ילדים עלולים להפוך למבוגרים שמפחדים ממספרים ונמנעים מבחירה במקצועות שדורשים חשיבה ריאלית, גם אם אלו עשויים לשפר את מעמדם המקצועי ואת מצבם הכלכלי. וגם להיפך, כמובן.
פרופ' עידן שגב: "הסכנה בחלוקה של יכולות אנושיות היא שברגע שמדביקים תווית מראש, מגבילים את המוח לנצל רק חלק מהיכולות הקיימות בו. אם אדם תויג על ידי הסביבה כמתמטיקאי נהדר או כסופר גדול, סביר להניח שהוא יעסוק רק באחד מהתחומים, כשלמעשה הוא יכול להיות גם וגם - אז למה למנוע את זה ממנו מראש?"
"מצד אחד אנחנו מוכרחים לחלק את העולם לקטגוריות, אחרת לא נצליח להסתדר בתוכו. את חייבת ללמד אותי שיש רמזור, יש חניה ויש הולך רגל כדי שאדע להבחין בין השלושה האלו. ויחד עם זאת צריך לזכור שאלו המצאות אנושיות, ושבסוף חיברנו סמלים לעמוד וקראנו לו רמזור. אותו דבר לגבי החלוקה של בני האדם לטיפוסים שונים - הבחנו שיש אחד שטוב במתמטיקה ואחד שמצטיין בספרות, ולראשון החלטנו לקרוא ריאלי ולשני הומני", מסביר חוקר המוח פרופ' עידן שגב, שעומד בראש המחלקה לנוירוביולוגיה באוניברסיטה העברית.
"הסכנה בחלוקה של יכולות אנושיות היא שברגע שמדביקים תווית מראש, מגבילים את המוח לנצל רק חלק מהיכולות הקיימות בו. אם אדם תויג על ידי הסביבה כמתמטיקאי נהדר או כסופר גדול, סביר להניח שהוא יעסוק רק באחד מהתחומים, כשלמעשה הוא יכול להיות גם וגם - אז למה למנוע את זה ממנו מראש?"
תיאוריית "המוח השמאלי והמוח הימני" נולדה אי-שם באמצע המאה ה-20 בארה"ב, כשרוג'ר וולקוט ספּרי, נוירופסיכולוג ונוירוביולוג (שאף זכה בפרס נובל על מחקרו), ומייקל ס' גזניגה, פרופ' לפסיכולוגיה וחוקר מוח, ערכו מחקר על חולים חצויי-מוח - בעיקר כאלה שנאלצו לכרות להם את כפיס המוח שמחבר בין שתי האונות המרכיבות את "המוח הגדול", פעולה שגרמה להפסקת התקשורת בין שני הצדדים.
תוצאות המחקר הובילו את השניים לפתח תיאוריה חדשנית, שבבסיסה ההבנה כי שתי האונות (הנקראות בעגה הרפואית המיספרות - א"ה) יכולות לעבוד באופן עצמאי גם כשאינן מחוברות זו לזו. עוד גילו החוקרים כי כל אחת מהאונות היא בעלת חוזקות שונות.
המחקר של וולקוט וגזניגה והתיאוריה שפיתחו בעקבותיו שימשו בסיס למחקרי מוח נוספים, שמצאו כי המוח השמאלי הוא הלוגי והאנליטי יותר, וזה שאחראי על התפקודים הלשוניים ועל עיבוד השפה והלשון. מנגד, המוח הימני אחראי על העיבוד המרחבי, וכן על מידע שאינו נובע מתקשורת מילולית אלא תוך שימוש ברגשות, בתחושות, באסוציאציות ובדמיון.
ואולם, בשנים האחרונות לא מעט חוקרי מוח החלו לחלוק על תיאוריית "המוח הימני והמוח השמאלי". הטענה המרכזית שלהם היא כי וולקוט וגזניגה ביססו את כל התיאוריה שלהם על חקר של חולים עם מוח חצוי והיעדר תקשורת בין שתי האונות, מה שאינו מייצג את מצב התקשורת הרגיל המתרחש במוח בריא.
מחקרים עדכניים שנערכו בנושא אף מצאו כי במהלך ביצוע משימות יומיומיות, המוח למעשה עסוק באיסוף מידע הלוך-ושוב תוך עיבוד בחלק הימני ובשמאלי יחד, וכי אין דומיננטיות לאונה מסוימת במהלך פעילות המוח סביב משימה ספציפית.
"באנשים בריאים ללא פגיעה מוחית, שתי ההמיספרות מתפקדות יחד וקיימת תקשורת קבועה ביניהן", מסביר פרופ' שגב. "נכון שבמוח נמצאים מרכזים האחראים לפעולות מסוימות, והם נמצאים לעיתים רק בהמיספרה אחת, ולמרות זאת חקר המוח פחות מתעניין במה שקורה כשהאונות לא מתקשרות, ועסוק יותר בניסיון לאפיין את המיקום שממנו זורמת האינפורמציה ולעקוב אחר המסלול שהיא עוברת במוח".
איך זורמת האינפורמציה?
"במוח אין תמונות וצלילים, אלא יש אותות חשמליים וכימיים שמייצגים את הקלט הראייתי שאותו קליפת המוח הראייתית, שנמצאת בחלקה האחורי של הגולגולת, קלטה. נכון שבתוך האזור הראייתי יש מעין רשת לוקאלית שיודעת לתרגם את הקלט עצמו, אבל הידע הזה נוצר כתוצאה מלמידה בילדות.
"ניקח לדוגמה אבנים, עצים ושיחים; אחרי הקליטה הראשונית שלהם בקליפת המוח המראה שלהם יתפרק לפיקסלים, והם יתורגמו לאותות חשמליים שיזרמו במסלול ספציפי לאזורים עמוקים יותר במוח, עד שיגיעו לשלב מספיק גבוה, וכל הפיקסלים יתאחדו בחזרה למשהו פנימי שאותו אנחנו חווים כיער.
"המשמעות היא שכל אינפורמציה, לא משנה אם היא זורמת לאונה הימנית או לשמאלית, גורמת להפעלה של אזורים נוספים במוח, אלו שאנחנו מכנים אסוציאטיביים, וזו הסיבה שהראייה מעוררת אצלנו זיכרונות או רגשות", מסביר שגב. "לכן לא נכון לחשוב על המוח בתור כזה שמחולק באופן מוחלט לאזורים, אלא רק בשלבים הראשוניים של עיבוד המידע שמתקבל מהעולם החיצוני".
אז אין באמת צד דומיננטי יותר במוח?
"אין צד שמתמחה במתמטיקה או צד שמתמחה בכתיבה. אחרי שאת נחשפת לנושא ומתחילה ללמוד אותו, המוח מייצר רשתות עצבים שמתמחות בלמידה של אותו תחום. זה נכון שיש הבדלים אינדיבידואליים ולא כולם מגיעים לאותם הישגים עם אותו מורה, אבל זה לא בגלל שיש צד אחד במוח שמפותח יותר מהצד האחר אלא בגלל שיש יכולות, שאותן אנחנו עוד לא מבינים עד הסוף, שגורמות לכך שאחד יהיה מתמטיקאי והשני יהיה משורר. מה מייחד את המוחות שלהם? על זה עדיין אין לנו תשובה.
"דוגמה טובה היא איינשטיין; מספר התאים במוח שלו היה זהה למספר התאים שלך ושלי. מצד שני הוא בכל זאת היה איינשטיין, אז ברור שהיה גם משהו מכניסטי שלא עלינו עליו עדיין, כזה שאִפשר לאינפורמציה לזרום בתוך המוח כך שמשהו התחבר למשהו, וגרם לו להצליח לחבר משוואות מורכבות בצורה טובה יותר מאשר אנשים אחרים".
ומהו הקשר למשל בין אספרגר לבין זיכרון מצוין למספרים ויכולת מתמטית גבוהה?
"כנראה שבמוחם של אנשים עם אספרגר חלק מהגנים לא מתפקדים טוב, וכתוצאה מכך חלק מהיכולות המוחיות הלכו לאיבוד, למשל יכולות לשוניות או יכולת לייצר קשרים חברתיים. ייתכן מאוד שכדי לפצות על היעדר היכולות האלו, המוח האספרגרי פיתח יכולות אחרות שלא היו מתפתחות לולא האספרגר.
"ועם זאת, אני לא יכול לומר בוודאות אם אדם עם אספרגר הוא בעל יכולת מתמטית גבוהה בזכות הגנטיקה שלו או בגלל שהמוח פיתח אופציה אלטרנטיבית. בסופו של דבר המשימה הגדולה של המוח האנושי היא להסתדר בעולם הזה. מצפים מאיתנו לדעת ולעשות המון דברים, וברגע שהמוח קולט מידע שהוא לא יודע איך לטפל בו, הוא משתמש בכלים אחרים - כמו חיזוק רשתות עצבים שנמצאות במוח אבל לא עסקו במטלה הזאת קודם - כדי להשלים, במידת האפשר, את החוסר".
אף שלחוקרים עדיין אין תשובה לשאלה מה היה שונה במוח של איינשטיין לעומת מוחם של רוב בני האנוש, ולמה גם אצל תאומים זהים אחד יצטיין במספרים והשני דווקא בציור, הסברה הרווחת בחקר המוח היא שכל בעלי החיים נבדלים זה מזה כתוצאה מגנטיקה שונה. ההבדלים הללו באים לידי ביטוי באמצעות הרשת העצבית שמרכיבה את המוח. הרשת הזו היא רבת אפשרויות, ויכולה להיות נתונה במגוון מצבים בהתאם למה שהרגלנו אותה ולדברים שלימדנו אותה, ומנגד גם במצבים שאינם תלויים בנו, לפחות לא כעת, של מחלות כמו אלצהיימר ודמנציה.
"לצד זה גם צריך לזכור שחלק גדול מהמכונה שהיא אנחנו לא מבוסס רק על גנטיקה, אלא גם על התנסויות בעולם", אומר פרופ' שגב. "בסט הגנים יש אפשרות לייצר מוח שמתמחה בארכיטקטורה, למשל, אבל זה מאוד תלוי גם בסביבה שבה הוא גדל. חלק גדול מהתוצר הסופי - כולל מספר הקשרים הרב והמיקום שלהם בתוך המוח - לא מוכתב על ידי הגנים, אלא במידה רבה על ידי הסביבה".
זה מפתיע.
"אם מישהו גדל בסביבה לא מעשירה ומטפחת, ברור מאליו שכל המערכות העצביות שלו מתפתחות בצורה מאוד מוגבלת, ואם בשלב מסוים בחייו הוא ייחשף למטלה חדשה, יהיה לו קשה מאוד עד בלתי אפשרי לפתור אותה, לעומת מצב שבו הוא גדל בסביבה מעשירה ומעניינת שמאתגרת ומטפחת אותו".
אולי מהסיבה הזו עדיין יש יותר מהנדסים ממהנדסות?
"במחקרים שערכו לא מצאו הבדלים בין המוח הנשי למוח הגברי - בטח לא כאלו שמסבירים יכולות הומניות או ריאליות - אבל כמובן שאחרי שכל חייה אישה חונכה שהיא לא יכולה להיות טובה במתמטיקה, היא תתרחק מהתחום הזה כל עוד היא יכולה. סביר להניח שגם גבר שחונך מגיל צעיר לא להיות רגשן ולא לבכות יתקשה להביע רגשות, ויהיה חייל מצוין. בסוף, מאוד קשה להוציא בני אדם מתוך סביבה שמראש מוטה ליחס שונה כלפי המינים, ואין ספק שהבחירה להתרחק מתחומים מסוימים לא נובעת בשל בסיס ביולוגי אלא כתוצאה מתפיסות שהחברה מכתיבה".
למרות זאת, פרופ' שגב אופטימי לגבי העתיד: "אנחנו מתקדמים לעולם שבו כל ענייני הג'נדר ילכו ויתמוססו והציפיות של החברה מנשים ומגברים ישתנו, הרבה בזכות המצאות מדעיות שהמוח האנושי בעצמו פיתח כמו מכונות שיחליפו את הנהגים על הכביש, רובוטים שיחליפו רופאים, רחם מלאכותי שיחליף את הצורך להרות וגם אפשרות לערוך שינויים גנטיים אצל בני אדם. יש בזה משהו מפחיד, אבל מצד שני זה גם מעניין מאוד להבין את הרצון התמידי של המוח להתקדם וליצור דברים חדשים, בניגוד לכל חיה אחרת".
יכול להיות שמישהי כמוני, שכל חייה פחדה ממתמטיקה וחוותה כישלונות בתחום, תצליח לפתור משוואות ותרגילים אם רק תשנה את התפיסה לגביהם?
"אני חושב שכן, ואפילו במידה רבה יותר ממה שאת חושבת. זה כמובן דורש השקעה מסיבית, הסרת החששות וגם אמונה עצמית. כל אלו הם גם מרכיבים מוחיים. הרי מה זה נקרא להאמין בעצמך? חלק אחד של המוח צריך להאמין בחלק האחר, ואחרי כל כך הרבה שנים של חוויה מסוימת צריך להתעקש ולנסות, וגם להיכשל מדי פעם. נכון שאם יש מישהו שמגיע עם צירוף של מרכיבים גנטיים - או לא גנטיים - שמאוד לא מותאמים ללימודי מתמטיקה, ומאלצים אותו ללמוד רק את התחום הזה, אז נעשה לו עוול".
האם בעתיד המוח שלנו יצליח לממש את מלוא הפוטנציאל שלו? לדברי שגב התשובה היא כן, אבל רק בתנאי שיאפשרו לו את זה. "כשאני מדבר על העתיד אני לא מתכוון למוח חדש ומתוחכם יותר, אלא לאותו מוח קיים, רק בלי הציפייה שדורשת ממנו לפעול במשך 30 שנה אותו הדבר, ואז הוא גם יאפשר לעצמו לבטא יכולות שבהן הוא לא משתמש כעת. זה יקרה בלית ברירה, גם מכיוון שנחיה הרבה מאוד זמן ובצלילות מלאה, וגם בזכות הפטנט שהמוח עצמו המציא, ומאפשר לערוך את הגנום האנושי ולהשתלט על אספקטים גנטיים הקשורים לזקנה.
"לא טראמפ ולא השמרנים יצליחו לעצור את ההתפתחויות האלו. השאלה היא רק איך הסביבה תתמודד עם השינויים האלו ועם התזוזה של בני האדם בין המקצועות השונים, מה שלמעשה קורה כבר עכשיו עם הדור הצעיר, שמחליף עבודות ותחומי עיסוק כל כמה שנים".
6 צפייה בגלריה
''היום לא מספיק רק להיות טובים במתמטיקה, צריך גם להיות יצירתיים''
(צילום: Shutterstock)
המעבר המהיר והתכוף בין עבודות שאותו מזכיר שגב אכן דורש, ועוד ידרוש מאיתנו בעתיד, יכולות היברידיות יותר. "ההיי-טק למשל דרש בעבר יכולות מתמטיות ולוגיות בלבד, אבל היום הוא כבר דורש תכונות נוספות כמו יצירתיות ויכולת לפתור בעיות", אומרת ד"ר דורית קיי, יועצת קריירה המלווה מנהלים בתהליכי פיתוח אישי וארגוני וחברה בקהילת המטפלים SomeBuddy. "אנשים יצירתיים שבורכו בכישרון אמנותי ישלבו היום את יכולתם עם מדעי המחשב, מכיוון שגם תחומים כמו גרפיקה, אנימציה ועוד מחייבים מיומנויות שימוש במחשב".
סיווג של נטיות ריאליות והומניות הוא כבר לא פקטור לבחירת לימודים ומקצוע?
"בימינו הסיווג הזה כבר לא רלוונטי לאתגרים הקיימים בעולם התעסוקה העכשווי, ובטח לא בזה העתידי. השיקולים המשמעותיים ביותר היום לבחירת העיסוק המקצועי, בקרב נשים וגברים כאחד, הם פוטנציאל השתכרות נוכחי ועתידי, מימוש עצמי וסיפוק מתוך העיסוק המקצועי. גם גמישות והיברידיות הפכו לדומיננטיים בבחירות האלו.
"יחד עם זאת, תהליך הקבלה למוסדות אקדמיים נשען עדיין ברובו על הישגי מבחני הבגרות והבחינות הפסיכומטריות, וכמובן על הסיווג לריאלי והומני. לכן, גם הבסיס לבחירת תחום הלימודים מוטה עדיין על פי החלוקה הזאת. קבלה למקצועות הרפואה, ההנדסה ומדעי המחשב מתבססת על מספר יחידות המתמטיקה בבגרות ועל פיזיקה, וכן על הציונים שהמועמדים השיגו".
נראה שהשיטה שהאקדמיה פועלת לפיה לא הסתנכרנה עם העולם המקצועי. איך היא משפיעה על המועמדים?
"אפשר בהחלט לראות שרוב האנשים שתופסים את עצמם ככאלו שלא ניחנו בנטייה ריאלית, כזו שבאה לידי ביטוי בהבנה מתמטית ויכולת אנליטית, ישאפו להימנע מאזורי סכנה ויבחרו בתחומים ששם תנאי ההצלחה עבורם גבוהים יותר, לפחות בתחילת דרכם המקצועית. אגב, ברוב המקרים גם אם הם בעלי הישגים גבוהים במקצועות הריאליים אבל למדו ספרות מורחבת בתיכון, הנטייה שלהם תהיה לבחור בתחומים המאופיינים יותר כהומניים, כמו לימודי תקשורת, מדעי הרוח וכו'".
"באקדמיה חילקו את המקצועות לפי מדעי הרוח, מדעי החברה ומדעי הטבע, כנראה מתוך צרכים פוליטיים, חברתיים ואולי אפילו כלכליים", מוסיף פרופ' שגב. "מדובר בחלוקה אנושית לחלוטין, הרי בתוך המוח שלנו אין באמת חלוקה למתמטיקה, לכתיבה, לשירה ולאמנות. הכול פועל יחד. בעולם העבודה כבר מתחילים להבין את זה, ואני מאמין שגם באקדמיה זה ישתנה בעתיד".
