שרידי ביצים (מתות) של תולעי מעיים בנות כ-2,700 שנה נמצאו מתחת לאסלת אבן, באחוזה פרטית מפוארת. שרידי הביצים משתייכות לארבעה סוגים שונים של טפילי מעיים: כרץ שלשולי, שרשור, תולעת שוט ותולעת סיכה. לטענת חוקרים מאוניברסיטת תל אביב ומרשות העתיקות, אסלת האבן הייתה בחדר "הנוחיות" של בעלי האחוזה והימצאותן של התולעים מעידה על כך שגם תושביה העשירים של ירושלים באותה תקופה סבלו ממחלות וממגפות. המאמר פורסם לאחרונה בכתב העת International Journal of Paleopathology.
תא שירותים מימי בית המקדש השני התגלה בירושלים
(צילום: גיל מזומן, עיר דוד)
המחקר נערך בהובלת ד"ר דפנה לנגוט, מנהלת המעבדה לארכיאובוטניקה וחקר הסובב הקדום בחוג לארכיאולוגיה ובמוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט באוניברסיטת תל אביב. במסגרת המחקר, ד"ר לנגוט אספה דגימות אדמה מתחת לאסלת האבן, שם מוקם בעבר בור הספיגה, לאחר מכן בודדה מהן את ביצי הטפילים בתהליך של מיצוי כימי במעבדה, ולבסוף זיהתה את הביצים תחת עין המיקרוסקופ. שרידי הביצים התגלו במסגרת חפירת הצלה של רשות העתיקות, שהתקיימה לאחרונה בטיילת ארמון הנציב בירושלים במימון עמותת אל עיר דוד.
ד"ר לנגוט אמרה: "ממצאי מחקר זה הם מהקדומים שנצפו עד כה במרחב הישראלי. מדובר בביצים עמידות ביותר, ובתנאי השימור המיוחדים ששררו בבור הספיגה, הן שרדו קרוב ל-2,700 שנה. תולעי מעיים הן טפילים שגורמים לתסמינים כמו כאבי בטן, בחילות, שלשולים, וגירוד. חלקן מסוכנות במיוחד לילדים, ועלולות לגרום אצלם לתת-תזונה, לעיכוב התפתחותי, לפגיעה במערכת העצבים ובמקרים קיצוניים אף לתמותה".
החוקרת מאוניברסיטת תל אביב סבורה שתחלואת המעיים באותה עת נבעה מתנאים ירודים של סניטציה, שגרמו לזיהום צואתי במזון ובמי השתייה, או מחוסר מודעות להיגיינה כגון אי-הקפדה על רחיצת ידיים. אפשרויות נוספות להדבקה היו שימוש בצואת אדם לדישון גידולי שדה ואכילת בשר בקר או חזיר שלא בושל כראוי.
בהיעדר תרופה, אומרים החוקרים, הייתה ההחלמה מתולעי מעיים קשה עד בלתי אפשרית, ומי שנדבק עשוי היה לסבול מהטפילים כל חייו. לכן, ייתכן בהחלט שממצאי המחקר מעידים על מחלה מדבקת מטרידה וארוכת שנים (בדומה לכינים ולתולעת הסיכה בגני הילדים של ימינו), שפגעה בכלל האוכלוסייה. ד"ר לנגוט מציינת כי אותם טפילים קיימים גם היום, אלא שבעולם המערבי המודרני יש לנו אפשרויות אבחון ותרופות יעילות, ולכן אין מדובר במגפה.
יעקב ביליג, מנהל החפירה מטעם רשות העתיקות, הסביר כי האחוזה המלכותית שנחשפה, מתוארכת לאמצע המאה ה-7 לפנה"ס (סוף תקופת הברזל). לדבריו, באתר נמצאו פריטים אדריכליים מפוארים מאבן, מעוטרים ברמה אמנותית גבוהה ביותר, כדוגמת כותרות אבן מעוטרות (בסגנון הפרוטו-איאולי), בכמות ובאיכות שטרם נצפו במרחב הישראלי בתקופה זו.
בצמוד לאחוזה המלכותית היה גן מרהיב, שפנה אל הנוף הנשגב של עיר דוד והר הבית. בגן נמצאו שרידי עצי פרי ונוי, וכן נתגלה בו מתקן רבוע מאבן גיר, עם חור במרכזו, אשר זוהה כאסלה.
עבור ד"ר לנגוט הייתה זו הזדמנות ליישם תחום חקר שהחלה לפתח במעבדתה, הקרוי ארכיאו-פרזיטולוגיה. הכוונה לזיהוי שרידים ארכיאולוגים מיקרוסקופיים של ביצי תולעי מעיים, המאפשרים ללמוד על ההיסטוריה של מחלות ומגפות. תחום זה, מספק מידע חדש בנוגע לתנאי ההגיינה של האדם, אורחות חייו ומצבו התברואתי.
ד"ר לנגוט וביליג אינם מופתעים מחשיפתו של בית שימוש בגן של אחוזת פאר: "מתקני השירותים היו נדירים מאוד באותה תקופה והיוו סמל סטטוס - מתקן מותרות שרק עשירים ורמי דרג יכלו להרשות לעצמם, כפי שכבר נאמר על ידי חכמים: "תנו רבנן: איזהו עשיר?... רבי יוסי אומר: כל שיש לו בית הכיסא סמוך לשולחנו" (בבלי שבת כ"ה ב).
מנהל רשות העתיקות, אלי אסקוזידו, אמר: "המחקרים של רשות העתיקות ושל שותפינו, מצליחים לגעת בפרטים הכי קטנים של חיי היום יום בעת העתיקה; בזכות מכשור מתקדם ושיתוף פעולה פורה עם מוסדות המחקר המקבילים, מתאפשרת הפקת מידע מרתק מחומרים שבעבר לא היו בידינו הכלים לטפל בהם מדעית. כיום, המחקר הארכיאולוגי מגיע להישגים מרשימים, ולהבנה טובה יותר של אורחות החיים בעבר- הבנה שנראה כי רק תלך ותתפתח".
ד"ר לנגוט סיכמה: "מחקרים מעין אלה מסייעים לנו לתעד את ההיסטוריה של מחלות ומגפות באזורנו ומאפשרים לנו חלון הצצה אל חייהם של בני אדם בתקופות קדומות". בימים אלה עורכת ד"ר לנגוט בדיקות נוספות על אותם משקעים שהצטברו בבור הספיגה, במטרה ללמוד על הדיאטה וצמחי המרפא שהיו בשימוש בירושלים בסוף תקופת הברזל.
