ד"ר דיוויד ג'ונסון, אקולוג במכון למדעי הים של וירג'יניה, העביר יותר מ-20 שנה בביצות מלוחות, הפזורות לאורך כל חופי המזרח והמפרץ של ארה"ב. למרות התקופה הארוכה וניסיונו המחקרי הרב, שום דבר לא הכין אותו ואת עמיתיו למה שראו עיניהם, בעת תופעת השפל של מי הים - סרטנים כחולים אורבים לסרטני כנר מבורות רדודים ומלאי מים.
"זה היה מדהים כי צפינו בטורף מימי - כזה שחי, אוכל, נושם ומתרבה מתחת למים - ניזון גם מחוץ למים. זה היה כמו תנינים שאורבים לגנו באפריקה", אמר ד"ר ג'ונסון, שיחד עם עמיתיו למחקר שפורסם בכתב העת Ecology, מאמינים שההתקפות האלה בסגנון של מארב, מבורות בעת זמן השפל, הן הראשונות שנרשמו אי פעם עבור הסרטן הכחול או כל סרטן מימי אחר. אגב, מקור שמו של סוג הסרטן הכחול (Callinectes sapidus) מגיע מיוונית עתיקה ופירושו "שחיין יפה" - מה שמעיד על אופיו המימי. "היה ממש חם, לפחות 35 מעלות צלזיוס, והגאות לא הייתה אמורה לחזור בטווח זמן של שלוש שעות לפחות. אבל הסרטן המימי הזה מצא דרך להזין עצמו גם בעת השפל, בכך שחפר בורות רדודים שהתמלאו במים ולחיכה לטרף שיבוא אליו. דרך ההסוואה הזו, דומה לצוללן שאורב מאחוריו סלע כדי לצוד דגים ששוחים בסמוך אליו", אמר ד"ר ג'ונסון.
החוקרים התבוננו בסרטנים הכחולים מגיחים מהסוואה הבוצית של הבורות שלהם, ולאחר מכן תוקפים את סרטן הכנר, ולבסוף גוררים אותו אל מקום המסתור שלהם - שם טרפו אותם, מלבד הצבתות הגדולות שמאפיינות את סרטני כנר הזכרים. לד"ר ג'ונסון, המראה של שאריות סרטני הכנר שנאכלו, הזכיר "עצמות זרוקות של כפריים מחוץ למאורת דרקון". מדעני סרטנים יודעים זה מכבר שסרטנים כחולים ניזונים בתוך ביצות מלוחות בזמן הגאות, כאשר סרטני כנר נסוגים למחילותיהם בזמן שיא הגאות כדי להימנע מאכילתם על ידי טורפיהם המימיים, כך שבעת השפל הם נשארים מוגנים. "ידוע שסרטנים כחולים נעים כמה מטרים אל היבשה כדי לחטוף סרטנים כנרים לפני שהם חוזרים למים כדי לבתר ולאכול אותם. אבל ההתנהגות שראינו הייתה שונה. הסרטנים הכחולים לא רדפו אחר טרפם ביבשה, אלא חיכו שהטרף שלהם יבוא אליהם. זה היה כאילו היית הולך למסעדה איטלקית ופתאום נגרר מתחת לשולחן על ידי תמנון ענק", הסביר ד"ר ג'ונסון.
התגלית עוררה גל של שאלות. עד כמה התנהגות זו נפוצה בקרב סרטנים כחולים, ועד כמה היא מוצלחת? האם הם חופרים את הבורות או מסתמכים על שקעים קיימים? כיצד מתמודדים סרטנים כחולים עם הסיכונים הכרוכים בציד בחוף, כמו חשיפה לטורפים נפוצים כמו אנפות? והאם יצורים מימיים אחרים עשויים להשתמש באסטרטגיית צייד דומה? כדי להתחיל להשיב על השאלות הללו, ד"ר ג'ונסון חזר לאותה ביצה שבועיים לאחר התצפיות הראשוניות כדי לתעד צפיפות, גדלים והתקפות של סרטנים כחולים. ביקור המשך זה, בתוספת סרטון שצילם באמצעות מצלמת שביל (מצלמה שנקראת גם מצלמת ציידים, שמתחילה לפעול בעת זיהוי תנועה), אישרו את ההתנהגות וחשפו פרטים נוספים.
ראשית, רוב הסרטנים (83%) היו צעירים. שנית, רוב הבורות בדרך כלל לא היו רחבים או עמוקים בהרבה, ביחס לגודלם של הסרטנים הכחולים, מה שמרמז שהם חפרו את הבורות בעצמם. הדבר אושש על ידי קטעי וידאו שהראו ממש את תהליך החפירה ואת שאריות הבוץ על צבתותיהם של הסרטנים הכחולים. יחד עם זאת, הם לא נשארו נאמנים לבור שלהם, אלא עברו לבור ריק אחר - אם התאים להם יותר או היה מלא יותר במים, גם היה צורך לפנות משם סרטן כחול אחר.
מתוך 33 התקפות שתועדו ב-37 שעות של צילום, 11 (33%) גם הצליחו, נתון המעיד על תועלת של פי 3 משל דב קוטב. כמו כן, נראה שההסוואה הבוצית של הסרטנים הכחולים וההמתנה ללא תנועה מפחיתה את הפגיעות של עצמם. "שחף צוחק, טורף סרטנים כחולים ידוע, היה רחוק סנטימטרים בודדים מסרטן כחול ששהה בתוך הבור שחפר, אבל נראה כי הוא לא שם לב אליו", אמר ד"ר ג'ונסון, שחושב כי הנוף הפתוח של הביצות המלוחות עשוי לעזור לסרטנים הכחולים בכך שהוא מקל עליהם לחפור בורות ולרדוף אחרי הסרטנים הכנרים.
ממצאי המחקר תמכו בהנחתו של ד"ר ג'ונסון מכיוון שישנם כמעט פי שניים סרטנים כחולים באזורים פתוחים מאשר באזורים עם צמחים, כשגם מספר סרטני כנר גדול יותר באזורים הפתוחים. "סרטנים כחולים הניזונים בביצות מלוחות בעת השפל, מציעים הזדמנות מרתקת לחקור כיצד התנהגות טורפים יכולה להשפיע על זרימת האנרגיה ממערכת אקולוגית אחת לאחרת. בדיוק כמו שתנינים מקשרים את הנהר לסוואנה, והגריזלי נושאים את הסלמון אל היערות של צפון-מערב האוקיינוס השקט, כך הסרטנים הכחולים מחברים את ביצת המלח לשפך הנהר".
