בקצב הנסיגה הנוכחי, הקרחונים העצומים באנטרקטיקה יכולים לתרום עד 3.4 מטר לעליית פני הים העולמיים במהלך מאות השנים הבאות. וזה יכול לקרות מוקדם משחשבנו. מחקר חדש מראה כי קצב המסת הקרחונים כיום הוא המהיר ביותר ב-5,500 השנים האחרונות - מה שעלול להשפיע על גובה פני הים בכל העולם.
"קרחון יום הדין"
מעטה הקרח באנטרקטיקה הוא המסה הגדולה ביותר של קרח על פני כדור הארץ, והוא משתרע על שטח של כ-14 מיליון קמ"ר. למעשה, היבשת הדרומית מכוסה בשתי מסות קרח ענקיות: מעטה הקרח האנטרקטי המזרחי ומעטפת הקרח המערבית האנטרקטית, שקטנה מהחלק המזרחי. בשל האקלים המתחמם, משטח הקרח העצום הולך ומתדלדל בקצב מואץ במהלך העשורים האחרונים, כשכבר עכשיו ידוע כי קרחון ת'וויאטס (Thwaites) - המסיבי במערב אנטרקטיקה, שמכיל מספיק קרח כדי להעלות את מפלס פני הים העולמי ב-65 ס"מ אם הוא יקרוס לחלוטין ולכן זוכה לעיתים לשם 'קרחון יום הדין', וקרחון פיין איילנד (Pine Island) - הקרחון הנמס המהיר ביותר באנטרקטיקה, שאחראי לכ-25% מאובדן הקרח של היבשת, פגיעים במיוחד להתחממות כדור הארץ ו"תורמים" כבר עתה לעלייה בגובה פני הים.
כעת, מחקר חדש שפורסם בכתב העת Nature Geoscience, שאותו ערכו חוקרים מאוניברסיטת מיין והסקר האנטארקטי הבריטי (גוף לאומי בבריטניה לחקר אנטרקטיקה), כולל חוקרים מאימפריאל קולג' בלונדון, מדד את קצב השינוי המקומי בגובה פני הים - דרך עקיפה למדידת איבוד קרח - סביב הקרחונים הפגיעים במיוחד. החוקרים גילו שהקרחונים החלו לסגת בקצב שטרם נראה כמותו ב-5,500 השנים האחרונות. עם שטחים של 192,000 קמ"ר ו-162,300 קמ"ר בהתאמה, לקרחונים ת'ווייאטס ופיין איילנד יש פוטנציאל לגרום לעליות משמעתיות בגובה פני הים העולמי.
ד"ר דילן רוד מהמחלקה למדעי כדור הארץ והנדסה של אימפריאל קולג', אמר כי "למרות שהקרחונים הפגיעים הללו היו יציבים יחסית במהלך אלפי השנים האחרונות, קצב הנסיגה הנוכחי שלהם מואץ וכבר מעלה את פני הים. שיעורים גבוהים אלה של הפשרת קרח עשויים לאותת שאותם עורקים חיוניים מלב מעטה הקרח של מערב אנטרקטיקה נקרעו, מה שמוביל להאצת הזרימה לאוקיינוס, שעלולה להיות הרת אסון עבור פני הים הגלובלי העתידי בעולם שהולך ומתחמם משנה לשנה. האם זה מאוחר מדי לעצור את הדימום?"
בתקופת אמצע ההולוקן, לפני למעלה מ-5,000 שנה, האקלים היה חם יותר מהיום ולכן מפלס הים היה גבוה יותר והקרחונים קטנים יותר. החוקרים רצו לחקור תנודות בגובה פני הים מאז אמצע ההולוקן, ולכן חקרו את שרידי החופים העתיקים של אנטרקטיקה, אשר כיום מוגבהים מעל פני הים. הם בחנו צדפים ועצמות פינגווינים בחופים אלה באמצעות תיארוך פחמן רדיואקטיבי - טכניקה המשתמשת בהתפרקות הרדיואקטיבית של הפחמן הננעל בקונכיות ובעצמות כשעון, כדי לסייע ולדעת כמה זמן הם ישבו מעל פני הים.
על ידי זיהוי הגיל המדויק של החופים הללו, החוקרים יכלו לדעת מתי הופיע כל חוף ובכך לשחזר שינויים בגובה פני הים. התוצאות הראו ירידה מתמדת בגובה פני הים ב-5,500 השנים האחרונות. דפוס זה עולה בקנה אחד עם התנהגות קרחונים יציבה יחסית ללא עדות לאובדן או התקדמות של קרחונים בקנה מידה גדול. החוקרים הראו בנוסף ששיעור הירידה היחסית בגובה פני הים מאז אמצע ההולוקן היה קטן כמעט פי חמישה מזה הנמדד היום. הם גילו שהסיבה הסבירה ביותר להפרש כה גדול היא אובדן מסת קרח בקצב לאחרונה. החוקרים גם השוו את תוצאותיהם למודלים גלובליים קיימים של הדינמיקה שבין קרח לקרום כדור הארץ. הנתונים שלהם הראו שהמודלים לא מייצגים במדויק את היסטוריית העלייה בגובה פני הים של האזור במהלך אמצע עד סוף ההולוקן בהתבסס על הנתונים שלהם. בכך, מחקר זה עוזר לצייר תמונה מדויקת יותר של ההיסטוריה של האזור.
למרות שהנתונים שלהם אינם שוללים אפשרות של תנודות קלות של הקרחונים ת'ווייאטס ופיין איילנד במהלך 5,500 השנים האחרונות, החוקרים הגיעו למסקנה שהפרשנות הפשוטה ביותר לנתונים שלהם היא שהקרחונים הללו היו יציבים יחסית מאז אמצע ההולוקן ועד לתקופה האחרונה וכי קצב נסיגת הקרחונים כיום, שהוכפל במהלך 30 השנים האחרונות, הוא חסר תקדים במהלך 5,500 השנים האחרונות.
פרופ' ברנדה הול מאוניברסיטת מיין סיכמה: "שינוי יחסי בגובה פני הים מאפשר לראות טעינה ופריקת קרום בקנה מידה גדול על ידי קרח. לדוגמה, התקדמות הקרחונים, שתגרום להעמסת הקרום, תאט את קצב הירידה בגובה פני הים באופן יחסי או אפילו תגרום לשקיעת הקרקע מתחת לפני הים". מעבר לזה, רמזים חשובים קבורים גם עמוק מתחת לקרח. כדי לפתור את התעלומות הללו, החוקרים עתידים לבצע קידוח דרך הקרחון כדי לאסוף דגימות שעשויות להכיל עדויות לשאלה האם קצבי ההמסה המואצים הנוכחיים הפיכים או לא.
