הסיבה שבגללה אנחנו צריכים להגיע לאפס פשוטה. גזי חממה לוכדים חום ומעלים את הטמפרטורה הממוצעת של פני כדור הארץ. ככל שיש יותר גזים, כך הטמפרטורה עולה. וברגע שגזי החממה נמצאים באטמוספירה, הם נשארים שם לזמן ארוך מאוד; כחמישית מהפחמן הדו חמצני שנפלט היום עדיין תהיה שם בעוד 10,000 שנה.
אין תרחיש שבו אנחנו מוסיפים פחמן לאטמוספירה והעולם מפסיק להתחמם, וככל שהוא מתחמם יותר, כך יהיה קשה יותר לבני האדם לשרוד, על אחת כמה וכמה לשגשג. לא ברור בדיוק כמה נזק ייגרם מעליית הטמפרטורה, אבל יש לנו סיבות רבות לדאגה. ומפני שגזי החממה נשארים באטמוספירה זמן כה רב, כדור הארץ יישאר חם לאורך זמן גם אחרי שנגיע לאפס.
יש להודות שאני משתמש במילה "אפס" בצורה לא מדויקת וכדאי שאבהיר את כוונתי. בתקופה הטרום תעשייתית לפני אמצע המאה ה-18 בערך, מחזור הפחמן של כדור הארץ היה ודאי מאוזן; כלומר, צמחים ודברים אחרים ספגו את רוב הפחמן הדו חמצני שנפלט.
אבל אז התחלנו לשרוף דלקי מאובנים. הדלקים האלה עשויים מפחמן שמאוחסן מתחת לקרקע, הודות לצמחים שמתו לפני עידן ועידנים ונדחסו במשך מיליוני שנים לנפט, פחם וגז טבעי. כשאנחנו מוציאים את הדלקים האלה ושורפים אותם, אנחנו פולטים עוד פחמן נוסף על הכמות שנמצאת באטמוספירה.
אין דרכים מעשיות להגיע לאפס באמצעות נטישה מוחלטת של הדלקים האלה או הפסקת כל שאר הפעילויות שמייצרות גם הן גזי חממה (כמו ייצור בטון, שימוש בדשן או דליפת מתאן מתחנות כוח של גז טבעי). במקום זאת, סביר להניח שבעתיד ללא פחמן עדיין נזהם קצת, אבל יהיו לנו דרכים לסלק את הפחמן שייפלט.
במילים אחרות, המונח "להגיע לאפס" לא מתייחס לאפס מוחלט. אנחנו מדברים על "קרוב לנטו אפס". זה לא מבחן עובר/נכשל שבו הכול נפלא אם אנחנו מקבלים 100 אחוזי הפחתה והכול נורא אם אנחנו מקבלים רק 99 אחוזי הפחתה. אבל ככל שההפחתה גדולה יותר, כך היתרון גדול יותר.
ירידה של 50 אחוזים בזיהום לא תעצור את עליית הטמפרטורות; היא רק תאט אותה ותדחה במעט את האסון האקלימי, אך לא תמנע אותו.
ונניח שנגיע להפחתה של 99 אחוזים. אילו מדינות ומגזרים כלכליים יזכו להשתמש באחוז הנותר? איך בכלל נחליט על משהו כזה?
למעשה, כדי להימנע מתרחישי האקלים הגרועים ביותר, בשלב מסוים לא יהיה מספיק לחדול מהוספת עוד גזים, אלא נצטרך להתחיל לסלק כמה מהגזים המזהמים. אולי שמעתם שקוראים לשלב הזה "זיהום שלילי נטו". המשמעות היא שבסופו של דבר, נצטרך להפחית יותר גזי חממה מהאטמוספירה מאשר לזהם בהם כדי להגביל את עליית הטמפרטורה. בואו נחזור לאנלוגיית האמבטיה מהמבוא: לא רק שנסגור את זרם המים לתוך האמבט, אלא גם נפתח את הפקק וננקז את המים.
אני חושש שהפרק הזה הוא לא המקום הראשון שבו קראתם על סכנות הכישלון להגיע לאפס. אחרי הכול, כמעט כל יום מדברים על שינוי האקלים בחדשות, וכך ראוי: זאת בעיה דחופה והיא ראויה לכל כותרת שהיא מקבלת. אבל הסיקור עלול להיות מבלבל ואף סותר.
בספר זה אנסה לבטל את רעשי הרקע. במשך השנים הזדמן לי ללמוד מכמה ממדעני האקלים והאנרגיה הטובים ביותר בעולם. זוהי שיחה מתמשכת, מפני שתפיסת האקלים של החוקרים תמיד מתקדמת כשהם משלבים נתונים חדשים ומשפרים את המודלים החישוביים שמשמשים אותם לחיזוי תרחישים שונים. אבל גיליתי שעוזר מאוד אם מפרידים בין התרחישים הסבירים לבין התרחישים האפשריים אך הלא סבירים, והשתכנעתי שהדרך היחידה להימנע מתוצאות הרות אסון היא להגיע לאפס. בפרק זה אני רוצה לשתף אתכם בכמה מהדברים שלמדתי.
מעט זה הרבה
הופתעתי כשגיליתי שמה שנשמע כמו עלייה קטנה בטמפרטורה הגלובלית, רק מעלה אחת או שתיים, עלול לחולל בעיות רבות. אבל זה נכון: במונחי אקלים, שינוי של כמה מעלות הוא סיפור רציני. במהלך עידן הקרח האחרון, הטמפרטורה הממוצעת הייתה נמוכה בשש מעלות בלבד מהטמפרטורה היום. במהלך עידן הדינוזאורים, כשהטמפרטורה הייתה גבוהה רק בארבע מעלות מאשר היום, תנינים חיו מעל החוג הארקטי.
חשוב גם לזכור שהמספרים הממוצעים האלה עלולים להסתיר טווח רחב למדי של טמפרטורות. אם כי הממוצע העולמי עלה רק במעלה אחת מאז התקופה הטרום תעשייתית, במקומות אחדים כבר החלו להרגיש עלייה של יותר משתי מעלות. באזורים אלה חיים בין 20 ל 40 אחוזים מאוכלוסיית העולם.
מדוע מקומות מסוימים מתחממים יותר מאחרים? בכמה יבשות הקרקע יבשה יותר, ולכן היא לא יכולה להתקרר כפי שהיה בעבר. בעיקרון, היבשות לא מזיעות כמו פעם.
אז מה הקשר בין התחממות כדור הארץ לזיהום גזי החממה? בואו נתחיל ביסודות. פחמן דו חמצני הוא גז החממה הנפוץ ביותר, אבל יש עוד כמה, כמו חמצן דו חנקני ומתאן. אולי נהניתם מחמצן דו חנקני אצל רופא השיניים, הוא ידוע גם כגז צחוק, ומתאן הוא המרכיב העיקרי בגז הטבעי שייתכן שנמצא בשימושכם בכיריים או בדוד החימום. מולקולה למולקולה, רבים מהגזים האחרים האלה גורמים התחממות רבה יותר מהפחמן הדו חמצני במקרה של המתאן, פי 120 יותר התחממות ברגע שהוא מגיע לאטמוספירה. אבל המתאן לא נשאר בסביבה זמן רב כמו הפחמן הדו חמצני.
כדי לפשט את העניינים, רוב האנשים משלבים את כל גזי החממה השונים למידה אחת המכונה "שווה ערך פחמן דו חמצני" (אולי תראו את המונח מקוצר ל CO2e). אנחנו משתמשים במונח "שווה ערך פחמן דו חמצני" כדי להסביר את העובדה שכמה מהגזים לוכדים יותר חום מאשר פחמן דו חמצני, אבל לא נשארים בסביבה זמן רב כמוהו. למרבה הצער, שווה ערך פחמן דו חמצני הוא לא מידה מושלמת: בסופו של דבר, מה שבאמת חשוב הוא לא כמות זיהום גזי החממה, אלא הטמפרטורות הגבוהות והשפעתן על בני האדם. ובאותו נושא, גז כמו מתאן גרוע בהרבה מפחמן דו חמצני. הוא מעלה מיד את הטמפרטורה, ולא במעט. כשמשתמשים במידה של שווה ערך פחמן דו חמצני לא מתחשבים באפקט קצר הטווח החשוב הזה.
אף על פי כן, זאת השיטה הטובה ביותר שיש לנו לחישוב זיהום האוויר, והיא עולה לעתים קרובות בדיונים על שינוי האקלים, לכן אשתמש בה בספר זה. 51 מיליארד הטון שאני מזכיר כל הזמן הם הזיהום העולמי השנתי בשווה ערך פחמן דו חמצני. אולי ראיתם במקומות אחרים מספרים כמו 37 מיליארד, שמתייחס רק לפחמן דו חמצני, בלי שאר גזי החממה או עשרה מיליארד, שמתייחס רק לפחמן. למען הגיוון, וכדי שהעיניים שלכם לא יזדגגו כשתקראו "גז חממה" מאות פעמים, לפעמים אשתמש ב"פחמן" כשם נרדף לפחמן דו חמצני ולגזים אחרים.
זיהום גזי החממה גדל באופן דרמטי מאז אמצע המאה ה-19 עקב פעילות אנושית, כמו שריפת דלקי מאובנים.
איך גזי חממה גורמים להתחממות? התשובה הקצרה: הם סופגים חום ולוכדים אותו באטמוספירה. הם פועלים באותה צורה שחממה פועלת ומכאן שמם.
גם אתם חווים את אפקט החממה בפעולה, אם כי בקנה מידה שונה מאוד, בכל פעם שהמכונית שלכם עומדת בשמש: אור השמש חודר דרך השמשה הקדמית, שלוכדת חלק מהאנרגיה. לכן פנים המכונית מתחמם הרבה יותר מאשר הטמפרטורה בחוץ.
אבל ההסבר הזה רק מעלה עוד שאלות. איך חומה של השמש יכול לעבור את גזי החממה בדרכו לכדור הארץ ואז להילכד על ידי אותם גזים באטמוספירה שלנו? האם פחמן דו חמצני פועל כמו מראה חד כיוונית ענקית? לצורך העניין, אם פחמן דו חמצני ומתאן לוכדים חום, למה החמצן לא עושה זאת?
את התשובות נמצא בחלק מרתק של מדעי הכימיה והפיזיקה. כפי שאתם אולי זוכרים משיעורי הפיזיקה בבית הספר, כל המולקולות רוטטות; ככל שהרטט מהיר יותר, כך הן מתחממות יותר. כשסוגים מסוימים של מולקולות נחשפים לקרינה באורכי גל מסוימים הם חוסמים את הקרינה, סופגים את האנרגיה שלה ורוטטים מהר יותר.
אבל לא כל קרינה נמצאת באורכי הגל הנכונים להביא לתוצאה הזאת. אור השמש, למשל, עובר דרך רוב גזי החממה בלי להיספג. רובו מגיע לכדור הארץ ומחמם אותו, בדיוק כפי שעשה במשך יובלות.
וזאת הבעיה: כדור הארץ לא מחזיק בכל האנרגיה הזאת לנצח; לו עשה זאת, הוא כבר היה חם במידה בלתי נסבלת. במקום זאת הוא מקרין חלק מהאנרגיה הזאת בחזרה לחלל, וחלק ממנה נפלטת בטווח הנכון של אורכי הגל כך שגזי החממה סופגים אותה. במקום להיפלט לחלל בלי להזיק, האנרגיה פוגעת במולקולות החממה וגורמת להן לרטוט במהירות רבה יותר, וכך האטמוספירה מתחממת. (דרך אגב, אנחנו צריכים להודות על אפקט החממה; בלעדיו כדור הארץ היה קר מדי בשבילנו. הבעיה היא שכל גזי החממה העודפים מעבירים את האפקט הזה להילוך גבוה.)
מדוע לא כל הגזים פועלים באופן דומה? מפני שמולקולות עם שני עותקים של אותו אטום - למשל, חנקן או מולקולות חמצן - מניחות לקרינה לעבור ישר דרכן. רק למולקולות המורכבות מאטומים שונים, כמו פחמן דו חמצני או מתאן, יש המבנה המתאים לספוג קרינה ולהתחיל להתחמם.
אז זה החלק הראשון של התשובה לשאלה "למה אנחנו צריכים להגיע לאפס?" - כי כל חלק מהפחמן שמגיע לאטמוספירה מוסיף לאפקט החממה. עם פיזיקה לא מתווכחים. החלק הבא של התשובה כרוך בהשפעתם של כל אותם גזי חממה על האקלים וגם עלינו.
מה שאנחנו עושים ולא יודעים
המדענים עוד צריכים ללמוד הרבה על האופן שבו האקלים משתנה ומה הן הסיבות לכך. דוחות הפאנל הבין ממשלתי לשינוי האקלים מכירים מראש באי ודאות מסוימת לגבי המידה והמהירות שבהן הטמפרטורה תעלה, למשל, ואיזו השפעה בדיוק תהיה לטמפרטורות הגבוהות האלה.
בעיה אחת היא שהמודלים שהמחשב מייצר אינם מושלמים. האקלים מורכב להפליא, ויש תחומים רבים שאנחנו לא מבינים בהם, כמו האופן שבו העננים משפיעים על ההתחממות או ההשפעה של כל תוספת החום הזאת על מערכות אקולוגיות. החוקרים מזהים את הפערים האלה ומנסים למלא אותם.
למרות זאת, יש דברים רבים שהמדענים כן יודעים והם יכולים לקבוע בביטחון מה יקרה אם לא נגיע לאפס. הנה כמה נקודות עיקריות.
כדור הארץ מתחמם, הוא מתחמם בגלל הפעילות האנושית, ההשפעה גרועה ותחמיר עוד יותר. יש לנו סיבות להאמין שבשלב מסוים ההשפעה תהיה הרת אסון. האם השלב הזה יגיע בעוד 30 שנה? 50 שנה? אנחנו לא יודעים בדיוק. אבל בהתחשב בקושי שבפתרון הבעיה, גם אם התרחיש הגרוע ביותר יקרה בעוד 50 שנה, אנחנו צריכים לפעול עכשיו.
כבר העלינו את הטמפרטורה במעלה אחת לפחות מאז התקופה הטרום תעשייתית, ואם לא נצמצם את הזיהום, קרוב לוודאי שעד אמצע המאה הנוכחית הטמפרטורות יעלו במעלה וחצי עד שלוש מעלות, ובארבע עד שמונה מעלות עד סוף המאה.
כל תוספת החום הזאת תגרום שינויים רבים באקלים. לפני שאסביר מה צפוי לנו, עליי להזהיר אתכם: אמנם אנחנו יכולים לחזות את מהלך המגמות המקיפות, כמו "יהיו יותר ימים חמים" ו"מפלס הים יעלה", אבל אי אפשר לתלות בוודאות את שינוי האקלים באירוע מסוים. לדוגמה, כשיש שרב, אנחנו לא יכולים לומר אם הוא נגרם רק משינוי האקלים. אבל מה שכן אפשר לעשות זה לומר עד כמה שינוי האקלים הגדיל את הסיכויים שהשרב הזה יקרה. במקרה של הוריקנים, לא ברור אם אוקיינוסים חמים יותר גורמים לעלייה במספר הסערות, אבל מצטברות הוכחות לכך ששינוי האקלים מייצר סערות רטובות יותר ומגדיל את מספר הסערות האינטנסיביות. גם לא ברור לנו אם או באיזו מידה אירועים קיצוניים אלה ישפיעו הדדית זה על זה וייצרו תופעות חמורות עוד יותר.
עונת ההוריקנים השנה שוברת שיאים - למה? ריאיון עם פרופ' חיים קותיאל
(צילום: שחר גולדשטיין)
מה עוד אנחנו יודעים?
קודם כול, יהיו יותר ימים ממש חמים. הייתי יכול לתת לכם סטטיסטיקה מערים שונות ברחבי ארצות הברית, אבל אבחר באלבקרקי, ניו מקסיקו, מפני שיש לי קשר מיוחד למקום הזה: שם הקמתי את מיקרוסופט עם פול אלן ב-1975. באמצע שנות ה-70, כאשר הקמנו את החברה, הטמפרטורה באלבקרקי הגיעה ליותר מ 32 מעלות כ-36 פעמים בשנה בממוצע. עד אמצע המאה הנוכחית, החום בעיר יגיע ל-32 מעלות לפחות כפליים ממספר הפעמים הזה מדי שנה. עד סוף המאה ישרור החום הזה בעיר במשך 114 ימים. במילים אחרות, במקום כחודש של ימים חמים בשנה, מספר הימים החמים ישתווה לשלושה חודשים.
לא כולם יסבלו באופן שווה מימים חמים ולחים יותר. למשל אזור סיאטל, שאליו העברנו את מיקרוסופט ב-1979, ודאי יֵצא מזה בקלות יחסית. אולי נגיע ל-32 מעלות לפחות במשך 14 ימים בשנה בהמשך המאה, אחרי ממוצע של רק יום או יומיים בשנה בשנות ה-70 של המאה ה-20. ויש מקומות שדווקא ירוויחו מאקלים חם יותר. באזורים קרים, למשל, אנשים מעטים יותר ימותו מהיפותרמיה ומשפעת, ויבזבזו שם פחות כסף על חימום הבתים והעסקים.
אבל המגמה הכללית מצביעה על בעיות כתוצאה מאקלים חם יותר. ולכל תוספת החום הזאת יש אפקט דומינו. למשל, המשמעות היא שהסערות הולכות ומחמירות. המדענים עדיין דנים בשאלה אם הסערות מתרחשות לעתים קרובות יותר בגלל החום, אבל הן מתחזקות יותר באופן כללי. אנחנו יודעים שכאשר הטמפרטורה הממוצעת עולה, יותר מים מתאדים מפני כדור הארץ אל האוויר. אדי מים הם גז חממה, אבל בניגוד לפחמן דו חמצני או למתאן, הם לא נשארים באוויר זמן רב בסופו של דבר הם חוזרים לפני השטח בצורת גשם או שלג. כשאדי המים מתעבים לגשם הם משחררים כמות אדירה של אנרגיה, כפי שיודע כל מי שחווה פעם סופת רעמים גדולה.
גם הסערה החזקה ביותר נמשכת רק כמה ימים, אבל השפעתה עלולה להדהד במשך שנים. אני מדבר על אובדן חיים, טרגדיה כשלעצמה שעלולה להותיר אחריה ניצולים שבורי לב ולעתים קרובות חסרי כול. הוריקנים ושיטפונות גם הורסים בניינים, כבישים ועמודי חשמל שהוקמו במשך שנים. ברור שבסופו של דבר אפשר להחליף את כל הציוד הזה, אבל זה שואב כסף וזמן שהיה אפשר לנתב להשקעות חדשות שיעזרו בצמיחת הכלכלה. כך תמיד מנסים להדביק את הפער במקום להתקדם. מחקר אחד העריך שהוריקן מריה ב-2017 הסיג את התשתית של פוארטו ריקו ביותר משני עשורים. כמה זמן יעבור עד שהסערה הבאה תגיע ותסיג שוב הכול לאחור? אנחנו לא יודעים.
הסערות החזקות האלו יוצרות מצב מוזר של שפע או מחסור: גם אם יורד יותר גשם במקומות מסוימים, מקומות אחרים חווים בצורות תכופות וחמורות יותר. אוויר חם יותר יכול להכיל יותר לחות, וכשהאוויר מתחמם הוא צמא יותר ושואב יותר מים מהקרקע. עד סוף המאה הנוכחית, כמות הלחות בקרקעות בדרום מערב ארצות הברית תפחת בעשרה עד 20 אחוזים וסכנת הבצורת שם תגדל ב-20 אחוזים לפחות. הבצורת תאיים גם על נהר קולורדו, המספק מי שתייה לכ-40 מיליון אמריקנים והשקיה ליותר משביעית מכל היבולים באמריקה.
המשמעות הנוספת של אקלים חם יותר היא שריפות תכופות והרסניות יותר. אוויר חם סופג לחות מהצמחים ומהקרקע, ומה שנשאר נמצא בסכנת שריפה גדולה יותר. יש גיוון רב ברחבי העולם מפני שהתנאים שונים מאוד ממקום למקום. אבל קליפורניה היא דוגמה דרמטית למה שקורה. כיום מתחוללות בקליפורניה שריפות בתכיפות גדולה פי חמישה מאשר בשנות ה-70 של המאה הקודמת, בעיקר מפני שעונת השריפות ארוכה יותר והיערות שם מכילים הרבה יותר עץ יבש שעלול להישרף. לדברי הממשל האמריקני, מחצית הגידול הזה נובעת משינוי האקלים, ועד אמצע המאה עלול ההרס באמריקה כתוצאה משריפות להכפיל את עצמו. הדבר צריך להדאיג כל אחד שזוכר את עונת השריפות ההרסנית באמריקה ב-2020.
עוד השפעה של תוספת החום היא עליית מפלס הים. חלק מזה נובע מכך שהקרח בקוטב נמס וחלק משום שמי הים מתפשטים כשהם מתחממים. (מתכת מתנהגת באותה צורה, ולכן אפשר לשחרר טבעת שנתקעה על האצבע אם מזרימים עליה מים חמים). אמנם העלייה הכללית במפלס הים הממוצע בעולם (ככל הנראה כמה עשרות סנטימטרים) לא נשמעת גבוהה, אבל הגאות תשפיע על מקומות מסוימים הרבה יותר מאשר על מקומות אחרים. לא מפתיע שאזורי החוף בבעיה, אבל כך גם ערים שנבנו על קרקע נקבובית במיוחד. במיאמי כבר רואים מי ים מבעבעים דרך תעלות ניקוז גם כשלא יורד גשם - זה נקרא "שיטפון במזג אוויר יבש" - והמצב לא ישתפר. בתרחיש המתון של הפאנל הבין ממשלתי לשינוי האקלים, עד 2100 יעלה מפלס הים סביב מיאמי בכ-60 סנטימטרים וחלקים אחדים של העיר ישתקעו - או ישקעו - מה שיוסיף עוד כמה עשרות סנטימטרים של מים לעניין.
עליית מפלס הים תחמיר את מצבם של האנשים העניים ביותר בעולם. דוגמה מצוינת לכך היא בנגלדש, מדינה ענייה שמשתדלת להיחלץ מהעוני. בנגלדש סבלה תמיד ממזג אוויר קשה. קו החוף של מפרץ בנגל משתרע על פני מאות קילומטרים; רוב המדינה ממוקמת בשפכי נהר נמוכים המוּעדים לשיטפונות; ומדי שנה יורדים בה גשמים כבדים. אבל האקלים המשתנה מקשה עוד יותר את החיים שם. 20 עד 30 אחוזים משטחי בנגלדש מוצפים כדבר שבשגרה עקב סופות ציקלון, סערות ושיטפונות בנהרות, שהורסים יבולים ובתים והורגים אנשים ברחבי המדינה.
ולבסוף, תוספת החום והפחמן הדו חמצני שגרם לה משפיעים על הצמחים ועל החיות. על פי מחקר שמצטט הפאנל הבין ממשלתי לשינוי האקלים, עלייה של שתי מעלות תחסל את הטווח הגיאוגרפי של בעלי החוליות בשמונה אחוזים, של הצמחים ב-16 אחוזים ושל החרקים ב-18 אחוזים.
מבחינת המזון שאנחנו אוכלים זוהי תמונה מעורבת, אך קודרת בעיקרה. מצד אחד, חיטה וצמחים רבים אחרים גדלים מהר יותר וצורכים פחות מים כשיש כמות פחמן גדולה באוויר. מצד שני, תירס רגיש במיוחד לחום, וזה היבול מספר אחת בארצות הברית, בשווי של 50 מיליארד דולר ויותר בשנה. באיווה לבדה מגדלים תירס על פני שטח של יותר מ-52 מיליון דונם.
מבחינה גלובלית, יש טווח רחב של אפשרויות כיצד שינוי האקלים יכול להשפיע על כמות המזון שאנו מקבלים מכל דונם. בכמה אזורים צפוניים כמות היבול עשויה לעלות, אבל ברוב המקומות הכמות תרד, מכמה נקודות אחוז ועד 50 אחוזים. עד אמצע המאה עלול שינוי האקלים לקצץ בחצי את יבולי החיטה והתירס באירופה. באפריקה שמדרום לסהרה עונת הגידול עלולה להצטמצם ב-20 אחוזים ומיליוני דונמים יתייבשו באופן ניכר. בקהילות עניות, שבהן אנשים רבים כבר מוציאים יותר ממחצית הכנסתם על אוכל, מחירי המזון עלולים להתייקר ב-20 אחוזים ויותר. בצורות חמורות בסין - שהמערכת החקלאית שלה מספקת חיטה, אורז ותירס לחמישית מאוכלוסיית העולם - עלולות לגרום משבר מזון אזורי או אפילו גלובלי.
תוספת חום לא תהיה טובה לחיות שאנחנו אוכלים וחולבים; הן יהיו פחות פרודוקטיביות וימותו בגיל צעיר יותר, וכך הבשר, הביצים ומוצרי החלב יתייקרו. גם קהילות שמסתמכות על מאכלי ים ייתקלו בבעיות, מפני שלא זו בלבד שהים מתחמם, הוא גם מתפצל מפתח מקומות שבהם יש יותר חמצן וכאלה שבהם יש פחות חמצן. כתוצאה מכך, דגים ויצורים ימיים נוספים ינדדו למים אחרים או פשוט ימותו. אם הטמפרטורה תעלה בשתי מעלות, שוניות האלמוגים ייעלמו לגמרי, מה שיגרום להשמדת מקור עיקרי של מאכלי ים עבור יותר ממיליארד איש.
ביל גייטס, אחד האנשים העשירים בעולם והאיש שחזה את מגפת הקורונה הרבה לפני כולם, מתריע בספר מרתק - שיצא לאור בישראל בהוצאת "ידיעות ספרים" - מפני אסון אקלימי שמתקרב אלינו בצעדי ענק ומסביר כיצד ניתן למנוע אותו. רגע לפני קטסטרופה עולמית גייטס משרטט תוכנית מקיפה, פרקטית ונגישה, ומסביר כיצד העולם יכול להגיע לאפס אחוזי פליטה של גזי חממה. מגובה בנתוני המחקרים העדכניים ביותר הוא מתאר מה הם האתגרים העומדים עתה בפני האנושות, אילו פתרונות טכנולוגיים כבר משיבים מלחמה שערה אל מול האסון הממשמש ובא ואילו פתרונות טכנולוגיים עתידיים עדיין נדרשים. המטרה שגייטס מציב לנו שאפתנית אך אפשרית: עד 2050 המדינות העשירות מוכרחות להגיע לנט-זירו, כלומר - אפס פליטת מזהמים. אם האנושות לא תתכנס ותמצא דרכים להכריע את משבר האקלים, התוצאות יהיו הרות אסון. תוכניות הפעולה שגייטס מציע ישימות לא רק עבור ממשלות אלא גם עבור האדם הפשוט בחייו הפרטיים. הוא מצליח לרתום את הקורא למטרה ומבהיר כיצד האיום האקלימי שבעבר נראה רחוק ומעורפל מתקרב אלינו כעת בקצב מבהיל.
