נובמבר 1939. הנוירולוג הבכיר אנטוניו אגס מוניז יושב לבדו בקליניקה שלו בליסבון וקורא מסמכים רפואיים. פתאום נפתחת הדלת ואל המשרד נכנס אחד ממטופליו, גבר שסובל מסכיזופרניה ומבעיות נפשיות נוספות. מוניז מכיר אותו היטב. בעבר ביצע בו ניתוח לובוטומיה כדי לשכך את תסמיני המחלה. כמה דקות לאחר מכן המטופל שולף אקדח ויורה בפרופסור עטור הפרסים ארבע יריות, שאחת מהן פוגעת בעמוד השדרה. מוניז מובהל לבית החולים במצב אנוש. סדרה של ניתוחים מצילה את חייו, אולם מותירה אותו מרותק לכיסא גלגלים עד יום מותו.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
עשר שנים אחרי התקרית הזו מוניז עולה על הבמה באחד מהטקסים היוקרתיים ביותר בעולם, וקוטף את פרס נובל לרפואה "על גילוי הערך הטיפולי של ניתוח לוקוטומיה (לובוטומיה) בפסיכוזות מסוימות". כן, אותו ניתוח שהוביל את אחד ממטופליו לנסות לרצוח אותו בשל הנזק שעולל לו.
12 צפייה בגלריה
הפסיכיאטר הגרמני הדנברוק טען כי הלובוטומיה היא "הרס מוחלט של האישיות הבטוחה והחופשית של האדם"
(צילום: shutterstock)
ב-72 השנים שחלפו מאז הוענקו עשרות פרסי נובל נוספים למגוון רחב של אנשים ממדינות שונות. רבים מהם עוררו מחלוקות בקרב הציבור, אולם נדמה ששום זכייה לא התקרבה מעולם לרמת ההתנגדות שעוררה, ומעוררת עדיין, זכייתו של מוניז.
אנטוֹניוּ אגס מוניז נולד בנובמבר 1874 באוונקה שבחוף הצפוני של פורטוגל. בגיל 25 הוא סיים בהצטיינות את לימודי הרפואה שלו בקוימברה, האוניברסיטה הוותיקה ביותר במולדתו, ונסע להתמחות בנוירולוגיה ובפסיכיאטריה בבורדו ובפריז. הוא שב לפורטוגל ב-1902 והפך לפרופסור מן המניין בקוימברה. ב-1911 עבר לעיר הבירה כדי לעמוד בראש המחלקה החדשה לנוירולוגיה באוניברסיטת ליסבון. מוניז אייש את התפקיד הזה עד לפרישתו מהחיים האקדמיים בשנת 1944.
אבל מוניז לא היה רק רופא ומדען. הוא גם עשה חיל בפוליטיקה ובספרות.
הוא היה סופר פורה שהוציא לאור שתי אוטוביוגרפיות, ספרי רפואה רבים, ספר על סקסולוגיה, ספר על ההיסטוריה של משחקי קלפים וספר על פוליטיקה. בין השנים 1917-1903 כיהן כחבר פרלמנט במפלגה הרפובליקנית של פורטוגל, במהלך מלחמת העולם הראשונה הפך לשגריר פורטוגל בספרד, בהמשך מונה לשר החוץ וב-1918 היה נשיא המשלחת הפורטוגלית לוועידת השלום בפריז. ב-1920 בחר לפרוש באופן רשמי וסופי מהפוליטיקה, ולהקדיש את כל זמנו למחקר ולימוד של תחום הנוירולוגיה.
הבחירה הזו השתלמה לכולנו. לפחות בהתחלה.
ב-1927 פיתח מוניז יחד עם עוזרו, פדרו אלמיידה לימה, את האנגיוגרפיה המוחית (angio: כלי דם, graph: רישום), שיטה רפואית להדמיית כלי הדם במוח על ידי הזרקת חומר ניגוד. באותה תקופה ההמצאה של מוניז הייתה הכלי היחיד שאִפשר לסרוק את המוח, מה שהפך אותה למשמעותית מאוד באבחון של מחלות תוך-גולגולתיות, אבל ההישג שלו נחשב לאדיר גם היום. בעצם, עבודתו של מוניז היא הבסיס לשלוש בדיקות רפואיות קריטיות שכולנו מכירים: צילומי רנטגן, CT ו-MRI. עם השנים השיטה השתכללה, ועד היום משתמשים בעקרונותיה לאבחון ולתכנון של ניתוחים.
למעלה מ-200 מאמרים פרסם מוניז בנושא אנגיוגרפיה מוחית תקינה ופתולוגית. במאמר שפורסם ב-2014 ב-Singapore Medical Journal נכתב כי מוניז הצליח לייצר אנגיוגרפיה ברורה, הראשונה מסוגה, וכי "עבודתו אפשרה לזהות את חסימת עורק הצוואר הפנימי, שהייתה עד אז אבחנה שהוחמצה לעיתים קרובות". האם זו לא סיבה מספיק טובה לתת לו פרס נובל? ובכן, מתברר שלא.
מוניז היה מועמד שלוש פעמים לפרס (ב-1928, ב-1933 וב-1937) על הגילוי הזה, אולם נאלץ לצפות בזוכים אחרים שקטפו את הפרס במקומו. בהזדמנות הראשונה הסיבה לאי ההענקה הייתה הניסיון המצומצם שלא אפשר להעריך את התועלת האמיתית של הגילוי. במועמדות השנייה והשלישית הסיבה שניתנה לאי ההענקה הייתה שחברי ועדת הפרס סברו כי החדרה של גז למוח עדיפה על אנגיוגרפיה לצורך זיהוי ומיקום מדויק של גידולים - סברה שנשמעת כיום מופרכת מיסודה.
בדיעבד ברור שהאנגיוגרפיה תרמה רבות לעולם, אולם לחברי ועדות הפרס של שנות ה-30 זה לא הספיק. הם החליטו להמתין להמצאה גדולה יותר, מטלטלת יותר, כזו שתשנה חיים של בני אדם מן הקצה אל הקצה.
והיא אכן הגיעה.
גדולה יותר, מטלטלת יותר ונוראית יותר מכפי שהצליחו לדמיין.
בתחילת שנות ה-30 מוניז החל למקד את תשומת ליבו בהפרעות נפשיות, ואחז בגישה שעיקרה "הסרה של הרעיונות הממאירים ולא של הגידול הממאיר". מוניז הבחין שפסיכוזות מסוימות, במיוחד סכיזופרניה ופרנויה חמורה, כרוכות בדפוסי חשיבה חוזרים ונשנים. הוא טען שאין כל היגיון "לתקוף את גופי התא", ושעדיף לכרות את סיבי העצבים בין האונות הקדמיות (שלהן קשר הדוק לתגובות פסיכולוגיות) לבין התלמוס (מרכז ממסר לדחפים תחושתיים במרכז המוח). פעולה זו, כך סבר, תשנה את דפוסי החשיבה הבעייתיים.
איך הוא הגיע לזה? ובכן, מוניז השתתף בכנס הנוירולוגיה הראשון מסוגו בעולם שהתקיים בראשית 1935 בלונדון. שני מדענים אמריקנים, קרלייל ג'ייקובסן וג'ון פולטון מאוניברסיטת ייל, הציגו בכנס נתונים מניסויים שערכו על קופי שימפנזה. הממצאים, לטענתם, הוכיחו שחיתוך חלקים מהאונה המצחית הפך את הקופים לפחות אגרסיביים, והגביר את שיתוף הפעולה שלהם ואת נכונותם לבצע משימות. מוניז תיאר את הניסויים הללו כ"בעלי ערך רב" עבורו, ומכאן הדרך לבני אדם הייתה קצרה. קצרה מדי.
ב-12 בנובמבר 1935 בוצע לראשונה ניתוח לוקוטומיה פרה-מצחית במטופלת בת 63 שסבלה מדיכאון, מחרדה, מפרנויה, מהזיות ומנדודי שינה. במהלך הניתוח קדחו חורים בגולגולת שלה, והרסו את הרקמה המחברת בין האונות הקדמיות על ידי הזרקת אתנול לתוכה. היה זה ההליך הניתוחי המתועד הראשון בהיסטוריה לצורך טיפול פסיכיאטרי. בהמשך ויתר מוניז על השימוש באתנול, ופיתח מכשיר כירורגי מיוחד ששימש לניתוחים הללו, בשם לוקוטום.
זה המקום לציין שמוניז מעולם לא ביצע בעצמו ניתוחים בבני אדם. הוא נולד עם שיגדון (תסמונת גאוט), שפגע בגפיו העליונות ומנע ממנו לנתח מטופלים. כל הניתוחים המיוחסים לו בוצעו על ידי עמיתיו למקצוע, על פי הוראותיו ותחת פיקוחו ההדוק.
שנה אחר כך, כשמאחוריו כבר 21 ניתוחי לוקוטומיה, פרסם את ממצאיו. "לוקוטומיה הוא ניתוח פשוט, לא מסוכן, ונמצא כטיפול יעיל עבור חולים שסובלים מחרדה, מדיכאון ומסכיזופרניה", כתב. לדבריו, שבעה נרפאו ממחלת הנפש שלהם, שמונה נוספים הראו שיפור קל והשישה הנותרים נשארו כפי שהם. תופעות לוואי כמו בריחת שתן, שלשולים ומחלות עיניים, וכן השפעות פסיכולוגיות כגון אדישות, עייפות, חוסר התמצאות במרחב, אובדן זיכרון ותחושת חריגות, נתפסו בעיניו כזמניות.
הטיפול החל לצבור תאוצה באירופה, וניתן למטופלים רבים שלקו בדיכאון ובהפרעות מצב רוח אחרות, בהפרעה טורדנית כפייתית (OCD), בהיפוכונדריה ובסכיזופרניה. הוא זכה לסיקור עיתונאי נלהב ב"ניו יורק טיימס" בשנת 1938, וקיבל לגיטימציה מדעית על ידי פרסומים בכתבי עת משפיעים. כמה שנים אחר כך ההליך הובא לארצות הברית על ידי הנוירולוג פרופ' וולטר פרימן, שלקח אותו כמה צעדים קדימה.
פרימן שינה את שמו מלוקוטומיה ללובוטומיה טרנס-אורביטלית, ופיתח שיטה פשוטה יותר לביצועו: במקום להגיע לגולגולת דרך המצח, הוא הגיע אליה דרך ארובת העין באמצעות דוקרן. כן, זה נשמע נורא, אבל מבחינה כירורגית היה מדובר בהברקה - ההליך ארך דקות ספורות וניתן היה לבצעו בחדר הטיפולים של הרופא, ללא צורך בחדר ניתוח.
בגלל פשטותו, פרימן דגל בביצוע ההליך גם במטופלים בעלי סימפטומים קלים יחסית, ואפילו בילדים. המנותח הצעיר ביותר היה ילד בן ארבע שככל הנראה סבל מאוטיזם. ספר זיכרונות שנכתב על ידי המטופל לשעבר הווארד דאלי, בשם My Lobotomy, תיעד את החלמתו הארוכה לאחר שפרימן ביצע בו את הניתוח כשהיה בן 12 בלבד. על פי דיווח ב"וול סטריט ג'ורנל", ב-1952 יצא פרימן ל"מרתון ניתוחי לובוטומיה" במערב וירג'יניה וניתח 225 אנשים ב-12 ימים. מהר מאוד הפכו ניתוחי הלובוטומיה לעמוד התווך של הטיפול הפסיכיאטרי-כירורגי. על פי הערכות שונות, מספר ניתוחי הלובוטומיה שבוצעו רק בארה"ב משנות ה-30 ועד שנות ה-80 נע בין 40אלף ל-50 אלף. פרימן התאהב לגמרי בהליך שהמציא, והאמין כי בעתיד יהיה נפוץ וזמין ממש כמו טיפול שיניים.
ומוניז? הוא הפך לחבר בחברה המלכותית לרפואה ובאקדמיה הצרפתית למדעים, וכן לנשיא האקדמיה הפורטוגזית למדעים. הוא קיבל גם את אות לגיון הכבוד מצרפת, אות מסדר הכתר מאיטליה וקולר מסדר איזבלה הקתולית מספרד - כולם אותות כבוד והוקרה על תרומתו לאנושות. ב-27 באוקטובר 1949 הוא זכה ב"פרס הגדול", הנובל המיוחל, שאותו חלק עם הפיזיולוג השוויצרי וולטר רודולף הס, שמיפה בהצלחה את אזורי המוח המעורבים בשליטה מסוימת באיברים פנימיים. עבודתו של מוניז תוארה על ידי ועדת פרס נובל כ"אחת התגליות החשובות ביותר שנעשו אי פעם בעולם הפסיכיאטריה". ובעוד הפרופסור הנרגש עולה על הבמה ומודה להוריו שהביאוהו עד הלום, מדינות אירופה וארה"ב החלו להתמלא בעוד ועוד מנותחי לובוטומיה, קורבנות התגלית החשובה שחייהם השתנו לנצח.
הפופולריות של ניתוח הלובוטומיה הגיעה לשיאה בשנות ה-40 של המאה הקודמת, והיא הוצעה כטיפול רפואי הולם גם למטופלים שסבלו מחרדה. בראשית שנות ה-50 הצרפתים דיליי ודניקר הביאו לעולם את התרופה האנטי-פסיכוטית הראשונה, התורזין, שהוכיחה את יעילותה בהרגעת חולים במצבים פסיכוטיים. השימוש בלובוטומיה ככלי רפואי הלך ודעך, שכן כמעט כולם העדיפו נטילת גלולות באופן קבוע על פני כריתה של חלקים מסוימים במוח - ובצדק.
מספרם של הסיפורים על תופעות הלוואי של הניתוח הלך וגדל, והציבור החל לתהות בהדרגה אם השפעות הניתוח גרועות יותר מהמחלות שהוא התיימר לרפא. הדיווחים הראשונים על הנזקים הגיעו כבר בסוף שנות ה-30. על פי הדיווחים, במקביל להעלמת חלק מהסימפטומים של מחלות הנפש השונות, ניתוחים אלה גרמו לשינויי אישיות ניכרים במטופלים. לא רק שהם כבר לא היו במצוקה כתוצאה מהקונפליקטים הנפשיים שלהם, אלא שנראה היה כי יש להם יכולת מועטה לחוות חוויות רגשיות כלשהן - מהנות או אחרות. המטופלים תוארו על ידי האחיות והרופאים, שוב ושוב, כזומבים מזילי-ריר, משעממים, אדישים, חסרי חושים, חסרי דחף או יוזמה, שטוחים, רדומים, שלווים וחסרי דאגה, ילדותיים, צייתניים, פסיביים, נטולי ספונטניות וחסרי מטרה או עניין. קליפות ריקות.
12 צפייה בגלריה
המטופלים תוארו על ידי האחיות והרופאים, שוב ושוב, כזומבים מזילי-ריר
(צילום: Shutterstock)
ב-1949, בדיוק באותה שנה שבה מוניז זכה בנובל, פורסם מאמר שסקר את תופעות הלוואי בהרחבה: המנותחים אינם מפגינים רגשות כלל, הם אפאתיים ואדישים לגמרי לסובב אותם, ובחלק מהמקרים נגרם נזק משמעותי ליכולות השכליות שלהם.
רוזמרי קנדי, אחותו של נשיא ארה"ב לשעבר ג'ון פ. קנדי, היא ככל הנראה הקורבן המפורסם ביותר של הניתוח הזה. רוזמרי נולדה עם מוגבלות שכלית קלה למשפחה שבה ייצוגיות ורושם היו משמעותיים במיוחד. המוגבלות שלה הביכה את בני המשפחה, ואביה ג'וזף פחד שהיא עתידה לפגוע בקריירה הפוליטית שתכנן לבניו. ב-1941, כשהיא בת 23 בלבד, עברה רוזמרי ניתוח לובוטומיה. הניתוח הרע את מצבה והותיר אותה ללא יכולת לדבר בצורה מובנת, ללא יכולת לשלוט בסוגרים ובמצב מנטלי של ילדה בת שנתיים. את שארית חייה העבירה במוסד סיעודי, עד למותה בגיל 86.
המחקרים המשיכו להיערם, ובכנס שהתקיים ב-1953 פורסם כי אומנם שיעורי התמותה כתוצאה מהניתוח עומדים על 0.8%-2.5% מהחולים בלבד, אולם למעלה מ-10% מהמטופלים הופכים לאפילפטיים. מוניז הואשם תכופות בייחוס חשיבות מועטה מדי לסיבוכים, בתיעוד לא הולם ובמעקב לקוי אחר מטופלים.
במקביל לפרסום ההולך וגובר על תופעות הלוואי החמורות עורר הליך הלובוטומיה ביקורת בחוגים רפואיים, והיו שהעזו להתנגד לפרס. הבולט שבהם היה הפסיכיאטר הגרמני זיגפריד הדנברוק, שטען כבר בשנת 1949 כי הלובוטומיה היא "הרס מוחלט של האישיות הבטוחה והחופשית של האדם".
הביקורת של הדנברוק הייתה על עצם הרעיון, אולם מרבית הביקורת הרפואית התייחסה לשני היבטים קריטיים שמוניז התעלם מהם לחלוטין: היעילות הרפואית של השיטה והסכמה מדעת.
ראשית, על פי הסטנדרטים המודרניים, ניתן להוכיח ללא ספק כי לא הייתה שום ראיה ממשית ליעילותה של הלובוטומיה בהתחשב במספר הקטן של החולים שעברו את ההליך בסדרת הניתוחים הראשונים, בטכניקות השונות ובפרשנות של התוצאות. כמו כן, הבדיקות המסכמות נערכו רק כמה ימים או שבועות לאחר הניתוח, ולא נערכו תצפיות מעבר לכך. מוניז לא יכול היה, או שלא רצה, לדווח על אינטגרציה חברתית או משפחתית, על הסתגלות מחודשת של המטופל לחיי עבודה ועל שיפור או ריפוי.
שנית, זכותו של המטופל להגדרה עצמית לא נלקחה כלל בחשבון. מתוך עיקרון זה, התערבות טיפולית בחולי נפש יכולה להתבצע רק בהסכמה של המטופל, ובהיעדר יכולת קבלת החלטות - של נציג משפטי. כיום מחקר על אנשים ללא יכולת קבלת החלטות – כפי שהיו רוב מטופליו של מוניז - מחויב בקריטריונים ברורים והדוקים הרבה יותר.
המחאה וההתנגדות הגיעו דווקא ממקומות שהקשר בינם לבין זכויות אדם הוא מקרי בהחלט: בשנת 1950 הפכה ברית המועצות למדינה הראשונה בעולם שאסרה על השימוש בלובוטומיה בתחומה. מי עוד הרים קול זעקה? מייסד כת הסיינטולוגיה, ל. רון האברד. הוא התנגד נחרצות לניתוח, כי לתפיסתו עיקרי התורה שלו היו פתרון נהדר לבעיות נפשיות.
עם כל הכבוד לברית המועצות ולהאברד, לא הם העבירו לציבור הרחב את האבסורד שבהליך הרדיקלי הזה. הבמאי ז'אן-לוק גודאר אמר פעם: "הצילום הוא האמת, והקולנוע הוא עשרים וארבע פעמים אמת בשנייה". אם אתם באמת רוצים להודות למישהו על ששם סוף לזוועה הזו, תודו לקולנוע.
לובוטומיה שימשה השראה למחזה של טנסי וויליאמס משנת 1958, "פתאום בקיץ האחרון", שהפך שנה אחר כך לסרט בכיכובם של אליזבת טיילור, קתרין הפבורן ומונטגומרי קליפט. לוויליאמס הייתה אחות שאושפזה במשך רוב חייה במוסד לחולי נפש, ועברה בשלב מסוים לובוטומיה שלא שיפרה את מצבה.
ב-1962 יצא לאור הספר האלמותי "קן הקוקייה", שבו הגיבור רנדל מקמרפי עובר ניתוח לובוטומיה כי האחות הראשית לא מסוגלת להכיל את התנהגותו הסוררת. הספר עובד לסרט שיצא לאקרנים ב-1975, קטף חמישה פרסי אוסקר, הפך במהרה לסרט פולחן ושינה מן הקצה אל הקצה את היחס הציבורי כלפי אשפוז כפוי וניתוחי לובוטומיה.
ב-1982 יצא הסרט "פרנסס" בכיכובה של ג'סיקה לאנג, המבוסס על סיפורה הביוגרפי של כוכבת קולנוע אמריקנית בשנות ה-40 בשם פרנסס פרמר שעברה לובוטומיה בכפייה.
לאט-לאט ובמידה רבה הודות למחקר ולקולנוע, העולם החל להבין שנפלה כאן טעות. כריתה של חלק מהמוח לא יכולה להיות פתרון לבעיות נפשיות, קשות ככל שיהיו.
בשני העשורים האחרונים של המאה ה-20 הגיעה הביקורת הרפואית נגד מוניז לשיאה. הפסיכולוג האמריקני אליוט ולנשטיין, שדן בביוגרפיה של מוניז ובניתוחי הלוקוטומיה הראשונים שלו, תיאר ב-1986 את השיקולים התיאורטיים של מוניז כ"טיעונים מעורפלים ומנומקים באופן רופף", וסבר כי "ההיגיון של הטיעונים שלו היה בדרך כלל חלש, אם לא מופרך". ולנשטיין טען שמוניז כמעט שלא התמודד עם ביקורת ציבורית, הודות למוניטין הרב שלו כשר החוץ הפורטוגלי לשעבר ולמעמדו כמייסד האנגיוגרפיה המוחית. הוא גם התייחס לחיפזון הניכר של מוניז בפרסום תוצאותיו הראשונות, וייחס זאת לגילו: "אחרי הכול הוא היה מעל 60, ולא נותרו לו שנים רבות להירשם בדפי ההיסטוריה".
הביקורת שהביע הנוירולוג והסופר הבריטי אוליבר סאקס הייתה גם היא בוטה וחד-משמעית: "הקשיחות של מוניז, הפזיזות שלו ואולי גם חוסר היושרה שלו התעלמו מנזקי הטיפול עצמו... הוא זכה לשבחים רבים כ'מושיע', וקיבל את פרס נובל שמסמל את השיא ב'כרוניקה זו של הבושה'".
ניתוח הלובוטומיה הלך והתקבע כברברי מבחינה רפואית וכניצול לרעה של זכויות המטופל. החל מאמצע שנות ה-60 הוא הפך לנדיר יותר ויותר, אולם לא יצא לגמרי משימוש. בשנות ה-70 עדיין בוצעו הליכי לובוטומיה במרכזים רפואיים שונים בפינלנד, בשוודיה, בבריטניה, בספרד, בהודו, בבלגיה ובהולנד, ומדינות אחרות כמו צרפת המשיכו לבצע את ההליך במספר מועט של מקרים עד סוף שנות ה-80. כיום, בחלק גדול מהמדינות המפותחות לובוטומיה אסורה לחלוטין. באחרות, שוודיה לדוגמה, מבצעים עד היום מספר חד-ספרתי של ניתוחים כאלה בשנה. פרופ' פרימן, האיש ששאף להפוך את הלובוטומיה לפופולרית כמו טיפול שיניים, איבד את רישיון המנתח שלו ב-1967 לאחר שאחת מהמנותחות שלו מתה כעבור יומיים מדימום מוחי, כמו עשרות מנותחים אחרים שלו. ומוניז? שמו עדיין חקוק על הפרס היוקרתי ביותר בעולם שמסמל תרומה לאנושות. למה בעצם?
המונח "פסיכו-כירורגיה" מתאר התערבויות ניתוחיות במוח במטרה להשפיע על החוויה הפסיכולוגית ועל ההתנהגות. מוניז נחשב לעיתים קרובות למייסד הפסיכו-כירורגיה, אף על פי שהרעיון של התערבות במוח כדי לשנות התנהגות לא היה חדש בתקופתו, ולא הוא זה שהמציא אותו.
לפי מאמר שפורסם ב-2001 ב-Journal of the History of the Neurosciences, הניסיון הראשון לפסיכוכירורגיה - נזק מכוון למוח השלם במטרה להקל על מחלות נפש – בוצע בשנת 1888 על ידי הפסיכיאטר השוויצרי גוטליב בורקהרדט. ממצאיו התקבלו בהתעלמות כמעט מוחלטת באנגליה ובלעג או בזעזוע במדינות דוברות גרמנית, וגישתו נתפסה כפזיזה וחסרת אחריות. בורקהרדט זנח מהר מאוד את המחקר בנושא. אז למה הניסויים של מוניז זכו להכרה חיובית? כפי שציין ולנשטיין, הסיבה ככל הנראה היא שמוניז כבר זכה לכבוד בינלאומי על שפיתח אנגיוגרפיה מוחית. הוא קנה לעצמו שם טוב בקהילה הרפואית, ומחקריו התקבלו בעניין ואף בהתלהבות.
אבל הייתה סיבה נוספת.
מספר האנשים שהסתובבו בעולם עם מחלות נפש ב-1888 היה כאין וכאפס לעומת שנות ה-30 של המאה הקודמת. ההמצאה של מוניז נולדה באחת התקופות הקשות והמורכבות ביותר שעברו על האנושות אי פעם: לאחר מלחמת העולם הראשונה, ועל קו הזינוק של מלחמת העולם השנייה. מספר האשפוזים במוסדות פסיכיאטריים בארה"ב ובאירופה עלה אז בקצב מטאורי. הצפיפות במוסדות הובילה לתנאי היגיינה לא מספקים, ולהתפשטות של שחפת ומחלות זיהומיות אחרות. שתי המלחמות הגדולות מילאו את העולם בחולי נפש חדשים, מוכי טראומה, אנשים פצועים מבפנים, חבולים ומצולקים.
ולא היה עבורם מענה רפואי הולם.
באופן כללי ניתן לומר ששיטות טיפוליות התפתחו מאוחר יותר בפסיכיאטריה מאשר בתחומים רפואיים אחרים. במשך מאות שנים חולים אלימים, מסוכנים לעצמם או לסביבתם, נאלצו לפעמים להיות מרותקים למיטה או לטבול זמן ממושך באמבטיה קרה. חלופה נוספת הייתה הרגעה כבדה באמצעות נגזרות של תרופות משככות כאבים, אבל לאף אחד מהטיפולים הללו לא היו השפעות ארוכות טווח. כאמור, התרופה האנטי-פסיכוטית הראשונה נכנסה לשימוש רק ב-1950.
ולא רק שחסרו חלופות טיפול יעילות, גם ההבנה של מקור הסבל לקתה בחסר. המחקר בנושא הפוסט-טראומה החל רק אחרי מלחמת העולם הראשונה. בשלב זה הוא עוד היה בחיתוליו, קושר להיסטריה, חולשה ונשיות וכונה "הלם פגזים", מכיוון שהחוקרים סברו שהוא קשור לקולות הארטילריה. עברו הרבה שנים עד שהתקבעה ההבנה שמדובר בבעיה נפשית-פסיכולוגית משמעותית. בעצם, PTSD הוכרה רשמית בספר ההפרעות הפסיכולוגיות רק אחרי מלחמת וייטנאם (ב-1975).
בשורה התחתונה, המצוקה בכל הנוגע למחלות נפש הייתה עצומה והעולם היה צמא לתרופה, לפיתוח רפואי או למענה כלשהו - כל דבר, רק שמישהו ימציא כבר משהו שיקל על החיים של החולים ועל חייהם של בני משפחותיהם.
ואז הגיעה הלובוטומיה של מוניז. טיפול קצר, פשוט יחסית, שהבטיח הקלה מיידית של התסמינים, ללא כאבים וללא תופעות לוואי קשות. פלא שכמעט כולם מיהרו לומר תודה ולהכתיר את הניתוח כפריצת דרך רפואית ענקית?
כיום כולם כבר יודעים: לפריצת הדרך הרפואית הזו היו קורבנות. הרבה קורבנות. במהלך השנים הושקו כמה קמפיינים בניסיון לגרום לוועדת נובל לשלול את הפרס ממוניז, אולם היא סירבה. המהלך האחרון נעשה ב-2005, ומי שהובילה אותו הייתה כריסטין ג'ונס, נכדתה של ביולה ג'ונס שנותחה ב-1953. בריאיונות שהעניקה לכלי תקשורת שונים סיפרה על סבתה לאחר הניתוח: "היא הייתה מוזרה. כל הזמן היה לה רוק בזווית הפה, ולא היה ממש היגיון בדברים שאמרה. היא לא דיברה על דברים שמבוגרים אחרים דיברו עליהם. היא הייתה... ילדותית. כנראה שזה התיאור הטוב ביותר".
ג'ונס גייסה דרך האינטרנט לובי עוצמתי של קורבנות ובני משפחותיהם, אולם היוזמה נכשלה. הפרס מוענק כבר 120 שנה, ומעולם לא נשלל מאדם לאחר שזכה בו. בדומה לממשלת ברית המועצות (כפי שניסח זאת הסופר הרוסי אלכסנדר סולז'ניצין), המוטו של שטוקהולם הוא ככל הנראה "אנחנו אף פעם לא עושים טעויות". קרן נובל השיבה לג'ונסון במכתב רשמי כי הפרס יישאר של מוניז, והוסיפה ברגישות של עציץ שחברי הקרן חשים הקלה מכך ש"הרפואה יכולה להציע כיום טיפולים אנושיים ויעילים יותר לחולי נפש".
12 צפייה בגלריה
פה לא עושים טעויות. אולם הזהב בבניין העירייה של שטוקהולם, שבו מתקיים טקס פרס נובל
(צילום: Shutterstock)
מוניז מת מדימום בבטן ב-13 בדצמבר 1955, בגיל 81. הוא אומנם הודה קצת לפני מותו כי ההמצאה שלו היא "הליך רפואי קיצוני, שיש לבצע רק לאחר שכל צורות הטיפול האחרות הוכחו כלא יעילות", אך לא זכה לקחת חלק בדיון הסוער שעסק - ועדיין עוסק מפעם לפעם - בפרס שלו.
בפורטוגל, ארץ מולדתו, מוניז עדיין זוכה להערכה רבה. ב-1989 הופיעה תמונתו על שטר כסף מקומי, ב-1999 חגגו במדינה את יום השנה ה-50 לפרס שלו והודפסו בולי דואר מיוחדים המנציחים את עבודת האנגיוגרפיה שלו, פסל בדמותו ניצב מחוץ לפקולטה לרפואה של אוניברסיטת ליסבון והבית הכפרי שלו באוונקה משמש מוזיאון עד היום. בשנה שעברה הופק הסרט הביוגרפי O Ego de Egas ("האגו של אגס"), אשר בוחן את עבודתו ואת מניעיו.
קשה לזקוף לזכותה של פורטוגל אובייקטיביות כלשהי בדיון על שלילת הפרס ממוניז. אחרי הכול, מדובר באזרח הראשון שלה שזכה אי פעם בנובל, והיא ממהרת להגן על תרומתו.
אבל פורטוגל אינה היחידה.
מול יוזמות האנטי-נובל למוניז ניצבים היסטוריונים, מדענים ואנשי רפואה רבים שטוענים כי בלתי אפשרי לשפוט את המצאתו של מוניז תוך התעלמות מההקשר ההיסטורי. מושגי בריאות וחולי והערכתם האתית כפופים תמיד להשפעות זמנם ולרוח התקופה. אין זה הוגן להשוות בין פעולות כירורגיות שבוצעו בשנות ה-40 להליכים הרפואיים של היום, המאפשרים דיוק ומינימום פולשנות.
גם לא ניתן ליישם את התפיסה המודרנית שלנו לגבי הוכחת יעילות והסכמה מדעת לתקופת הזמן המדוברת. הסטנדרטים של מקצוע הרפואה לפני כמאה שנה היו שונים בתכלית. בשנת 1932 החל ניסוי העגבת בטסקיגי הידוע לשמצה, שבמהלכו נמנעה ממאות אמריקנים שחורים שסבלו מעגבת גישה לתרופה רק כדי לראות מה יקרה להם. כיום זה בלתי נתפס. אז זו נחשבה לדרך מחקר לגיטימית.
אם אנחנו מתעקשים לשפוט את מחקריו של מוניז בכלים שיש בידינו כיום, אז ראוי להדגיש: אם מוניז היה מנסה לבצע את הניסויים שלו כיום, שיקולים אתיים והגבלות מחקר בטוח היו מונעים ממנו ומהעולם את הלובוטומיה, אבל גם את האנגיוגרפיה. עבור האנגיוגרפיה הזו שכולנו משתמשים בה, מוניז הזריק חומרים למוחות אנושיים תחת בקרה מינימלית ומבלי לדעת מה תהיה ההשפעה. לראיה: אחד המטופלים מת בניסוי. ובכל זאת, אם מוניז היה מקבל את הנובל שלו על האנגיוגרפיה המוחית, אף אחד לא היה דורש לשלול ממנו את הפרס. הניסוי שלו לא עמד בסטנדרט אתי או רפואי סביר, אבל הוא פשוט הצליח.
12 צפייה בגלריה
פריצת הדרך הרפואית של היום היא הברבריות של המחר? הפסל של מוניז בליסבון
(צילום: ויקיפדיה)
העיתונאי וההיסטוריון הרפואי האמריקני ג'ק אל-האי טוען שתהיה זו טעות לבטל את הפרס: "כשאתה מבטל פרס, אתה בעצם אומר שהמקבל עשה משהו לא בסדר. אני לא מאמין שמוניז עשה משהו לא בסדר. הוא הציע טיפול אשר בחלוף הזמן התברר כי אינו יעיל, במיוחד בהשוואה לטיפולים מודרניים, אבל זה משהו שקורה לעיתים קרובות עם חידושים רפואיים. פריצת הדרך הרפואית של היום עשויה להיחשב לברבריות של המחר".
גם פרופ' בארון לרנר מאוניברסיטת קולומביה מתנגד לביטול הפרס: "כמי שמלמד סטודנטים לרפואה את ההיסטוריה של הרפואה, אני יכול לומר שהשיעור הראשון שאנו מלמדים הוא ענווה. יחד עם זאת, ההיסטוריונים של מחר אולי לא יראו בעין יפה רבים מטיפולי הסרטן של היום, כמו כימותרפיה ואימונותרפיה. אנשים זוכים בפרסים על המצאות וטיפולים מהסוג הזה עכשיו. וכן, בהחלט יכול להיות שבעוד 50 שנה מהיום הם יבינו שהיו להם דרכים אחרות, ושכימותרפיה בעצם עושה יותר נזק מתועלת. אנשים יסתכלו אחורה ויגידו, 'מה לכל הרוחות האנשים האלה חשבו לעצמם?".
מה שהם חשבו - מה שאנחנו חושבים, אומר לרנר - זה בדיוק מה שחשב מוניז כשפיתח את הלובוטומיה לפני 70 שנה: עשה את כל מה שאפשר כדי לעזור לחולים. המוטיבציה הזו, למרבה הצער, התנגשה עם אחד העקרונות הבסיסיים ביותר של עולם הרפואה - Do no harm.
