העין מתחילה את מהלכה בצד השמאלי התחתון של התמונה. דמות קטנה, גרוטסקית במקצת, כפופה ומכוסה פרווה, צועדת ימינה כשאגרופיה נוגעים בקרקע. היא מזכירה אדם בצורתה, אך זהו אדם מעוות, פרימיטיבי. משהו בפרופורציות שלו נראה לא נכון, לא טבעי. לא פעם יופיע שם קוף פשוט; פעמים אחרות נראה שם שימפנזה, גורילה או קוף אדם טיפוסי כלשהו. היא הראשונה. המצעד יצא לדרך.
מימין לה עומד יצור קצת יותר גדול וקצת יותר זקוף ופחות שעיר. הוא עדיין קופי למראה, אך ניכר שהייתה כאן התקדמות. ימינה ממנו צועדת בנחישות עוד דמות, זקופה ואנושית יותר, ולפניה עוד אחת ועוד אחת. כל שלב במצעד הזה מפותח ואנושי יותר מקודמיו. צעד אחרי צעד רואים את הראש גדל כדי להכיל מוח גדול ומפותח יותר, את הגב מתיישר, את העור נהיה חלק יותר. מימין כבר אפשר לזהות סנטר אנושי מרובע, וכמובן כלים כמו גרזני אבן וחניתות. התקדמנו! מימין, בראש המצעד, פוסע תמיר ונחוש, גבוה מכולם, גבר אנושי חסון ונאה. זהו האדם החושב, הומו ספיינס (Homo sapiens) – גולת הכותרת של מצעד האבולוציה, מצעד הקידמה.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
החיים מבעד למראה
טיפות השומן של מחלת אלצהיימר
ההתאמה המפצלת של הקוקיות
התמונה הזאת היא הייצוג המפורסם ביותר של תורת האבולוציה. במשך השנים נוצרו מאות גרסאות שלה ואלפי פרודיות ועיבודים. העקרונות הגרפיים הפשוטים שלה תופסים את העין ואת הלב ומספרים סיפור פשוט ואינטואיטיבי של 25 מיליון השנים האחרונות בהתפתחות האדם. היא עד כדי כך איקונית, שקשה לחשוב על האבולוציה בלעדיה, ונדמה שהייתה איתנו מאז ומתמיד. תמונה מעולה ואפקטיבית להפליא, זולת בעיה שולית אחת:
האבולוציה פשוט לא פועלת ככה.
6 צפייה בגלריה
האבולוציה פשוט לא פועלת ככה. גרסה של מצעד הקידמה עם דרווין בראש
(איור: שירה הולנד באמצעות DALL·E)
הולדתה של תמונה
בשנת 1859 פרסם צ'רלס דרווין (Darwin) את ספרו פורץ הדרך "מוצא המינים", שהציב את היסודות לתורת האבולוציה המודרנית. בבסיס התיאוריה עמדה התפיסה שלפיה הטבע אינו קבוע, אלא משתנה בלי הרף. כל המינים שאנו רואים סביבנו כעת לא היו כאן תמיד ולא יישארו לנצח. הם משתנים ומתפתחים ואף מתפצלים למינים חדשים. את התהליך הזה מנחה עיקרון הברירה הטבעית – מנגנון שבו לפרטים המותאמים ביותר לסביבתם יש סיכוי גבוה יותר לשרוד ולהביא צאצאים פוריים, וכך להעביר את תכונותיהם לדורות הבאים.
12 שנה לאחר מכן, בספרו "מוצא האדם", העמיק דרווין את התיאוריה והראה שגם האדם, ככל היצורים בעולם, התפתח ממינים קדומים יותר. בניגוד לתפיסה הפופולרית, דרווין לא טען שהאדם בא מהקוף, אלא שלאדם ולקופים בני זמננו היה אב קדמון משותף שממנו התפצלו שושלות הקופים ושושלת האדם. כמו כן הוא חזה – וצדק – שבעתיד יימצאו שרידים מאובנים של מינים אנושיים נוספים שהתקיימו בין האב הקדמון הקופי ההוא לאדם המודרני.
ואכן כבר ב-1857 סווג לראשונה האדם הניאנדרטלי (Homo neanderthalensis), על בסיס עצמות שנמצאו במחצבה בעמק ניאנדר שבגרמניה. רוב מיני האדם (הומינינים) הבאים שזוהו, כבר נמצאו במהלך חיפוש שיטתי אחרי "חוליות חסרות" באבולוציה של האדם. ב-1891 גילה האנטומאי ההולנדי אז'ן דובואה (Dubois) את השרידים הראשונים של הומו ארקטוס (Homo erectus, "האדם הזקוף"); במחצית הראשונה של המאה העשרים נמצאו שרידיו הקדומים מאוד של אוסטרלופיתקוס אפריקנוס (Australopithecus africanus); ב-1964 הוסיפו בני הזוג לואיס ומרי ליקי (Leakey) לרשימה את הומו הביליס (Homo habilis, "האדם המיומן"), והרשימה הלכה ותפחה.
6 צפייה בגלריה
בבסיס התיאוריה עמדה התפיסה שלפיה הטבע אינו קבוע, אלא משתנה בלי הרף. הספר "מוצא המינים"
(צילום: shutterstock)
ככל שהצטבר המידע על מיני האדם הקדומים, הלך והתרחב גם העיסוק המדעי בהם: מתי ואיפה חי כל מין? מה היו כישוריו? מה מבדיל בין הומינין אחד לאחר? מה משותף? האם הוא אחד מאבותינו הישירים, או שמא מדובר בענף צדדי אבוד בעץ האבולוציה, דרך ללא מוצא? ואיזה קשרים היו בין מיני אדם שונים שחיו אלה לצד אלה?
אחד הספרים הפופולריים שתיעדו את התפתחות הידע בתחום היה "Early man" ("האדם הקדמון" במהדורה העברית) מאת פרנסיס קלרק האוול (Howell), שראה אור ב-1965 במסגרת סדרה של 25 ספרי מדע וטבע מונגשים לילדים, שפרסמה הוצאת Time-Life והופצה במדינות רבות, לרבות ישראל.
לנוכח המטרה החינוכית של הסדרה, הספרים היו עשירים בתוכן חזותי ידידותי שנועד להפיח חיים בעובדות היבשות. בעמודים 45-44 התבקש המאייר, רודולף זלינגר (Zallinger), ליצור תמונה שתיקרא "הדרך להומו ספיינס". המשימה לא הייתה פשוטה – היה עליו לכלול בה 15 דמויות של מיני אדם וקופי אדם, עם הסבר טקסטואלי של עשר שורות על כל דמות וציר זמן שמציג מתי כל מין היה קיים.
כדי לאפשר את זה הוא עיצב תמונה מתקפלת, שבפריסה מלאה כוללת ארבעה עמודים וחצי, שמתקפלים לכפולת עמודים עם שש דמויות בלבד.
הדרך אל מצעד הקידמה
הכפולה הזאת, הפשוטה בהרבה מהאיור השלם, שבתה מיד את דמיונם של רבים. בכל העיבודים שנעשו לה נעלם ציר הזמן, הושמטו ההסברים המלומדים ונותרה רק התבנית הגרפית, שזכתה עד מהרה לשם חדש מלא הבטחה: "מצעד הקידמה".
השם הזה קלע היטב למטרה, כי אחרי ההשמטות זה בדיוק היה המסר שהשתמע מהעיצוב הגרפי והרטוריקה החזותית של התמונה: חיזיון של מצעד שמתקדם מהעבר הפרימיטיבי, במגמה של שיפור מתמיד ועקבי, אל המודל המתקדם ביותר – הומו ספיינס. הגרפיקה מעידה על כך היטב. האלמנט הבולט ביותר הוא השיפוע העולה שלה, שמושך את העין לעקוב אחרי מעין קו דמיוני שמתחיל ברגלו האחורית של קוף האדם השמאלי ביותר ועולה לאורך גבו הכפוף אל ראשו, וממנו אל הראשים הגובהים והולכים של חמשת האנשים האחרים. תנועת העין הזאת מבטאת גדילה וצמיחה, ומחזק אותה מבחינה ויזואלית הניגוד בין הקו הזה לקו הדמיוני השני שיש בה – קו אופקי שטוח שמחבר בין כפות הרגליים.
היציבה של הדמויות רוויה מסרים אף היא. ראשית, זה אכן מצעד: הדמויות הולכות בסך, זו אחרי זו, כולן בפרופיל עם הפנים ימינה, ורגליהן נטויות בזוויות שמבטאות הליכה. השיירה כולה נמצאת בתנועה משמאל לימין. מעל קו המותניים המצב שונה והרבה פחות אחיד. פלג הגוף העליון של הדמויות משתנה מהומינין אחד למשנהו ונהיה יותר ויותר זקוף. זוהי המחשה חזותית של שינוי שאנחנו נוטים לפרש כשיפור, שכן זקיפות קומה מייצגת בתרבותנו כוח ונחישות. מגמה דומה רואים בהיעלמות ההדרגתית של הפרווה משלב לשלב ובשימוש הגובר בכלים ובנשק.
כל המרכיבים האלה יחד מספרים סיפור של התפתחות והתקדמות רציפה ועקבית, מפרימיטיבי למפותח ומפראי לתרבותי. וכך, באמצעות פישוט והפשטה, איור עשיר בתוכן, שנועד להנגיש חלק מהמורכבות של האבולוציה של מיני האדם, הפך לתבנית יעילה ואינטואיטיבית מאוד שמספרת בלי מילים סיפור של התפתחות וקידמה.
במהדורה העברית, שראתה אור ב-1972, הופיעה גרסה קצת שונה של התמונה. כנראה משיקולים טכניים של ההוצאה לאור, או אולי מרצון לחסוך בעלויות ההדפסה, ויתרו המו"לים על הגרסה המתקפלת של האיור, ובמקום זה פרסו אותו על פני ארבעה עמודים, כשמתחתיו חלק מהטקסט העיוני של הפרק. בנוסף ויתרו לגמרי על ציר הזמן שהופיע במקור – ויתור מרצון על פריט מידע משמעותי מאוד. שינוי נוסף היה הפיכת כיוון התמונה מימין לשמאל, בהתאם לכיוון הקריאה בעברית. השינויים האלה, ובעיקר מחיקת ציר הזמן, פישטו מעט את התמונה וחיזקו בה את הפרשנות הפופולרית של "מצעד הקידמה".
צעדה וקוץ בה
הפרשנות הזאת נתקלה מהרגע הראשון בביקורת נוקבת מצד מדענים רבים, שהסבירו כי היא מציגה תיאור מוטה ושגוי של האבולוציה בכלל, ושל התפתחות האדם בפרט. אפילו מחבר הספר, פרנסיס קלרק האוול, הודה שלמרות שלא לכך התכוון המאייר, התמונה קיבלה חיים משל עצמה ויצאה משליטתם. "העיצוב הכריע את הטקסט הכתוב", אמר, "מרוב שהיה חזק ומלא רגש".
במוקד הביקורת עמד האופי הליניארי – הקווי – של האיור, שמציג את האבולוציה כתהליך עקבי ורציף שעובר ממין קדום אחד למשנהו, כבמעין סולם שמטפסים עליו שלב אחרי שלב. התפיסה הזאת סובלת מכמה הטיות – האבולוציה אינה תהליך קווי, אלא מסתעף וסבוך, אין לה כיוון ואין לה מטרה.
בספרו Wonderful life הסביר הפלאונטולוג וסופר המדע הפופולרי סטיבן ג'יי גולד (Gould) כי הצלחתה האדירה של התמונה היא גם אסונה: "מצעד הקידמה הוא הייצוג הקנוני של האבולוציה – התמונה בה"א הידיעה שכולם קולטים ומבינים במבט ראשון... כותונת הכפייה של ההתקדמות הקווית חורגת מאיקונוגרפיה גרידא והופכת בעצמה להגדרה של אבולוציה. המושג עצמו נהיה מילה נרדפת לקידמה".
כבר דרווין עצמו תיאר את האבולוציה כעץ שענפיו מסתעפים. מה שהיה פעם מין אחד עשוי להתפצל לכמה מינים שונים, למשל כשאוכלוסיות נפרדות זו מזו גיאוגרפית וכל אחת מהן עוברת תהליכי ברירה טבעית שמתאימים אותה לסביבה אחרת. חלק מהמינים האלה יתפצלו אף הן ויצרו מינים חדשים. אחרים ייכשלו במלחמת הקיום והענף האבולוציוני שהם מייצגים יסתיים במבוי סתום עם הכחדתם. על סמך התיאור הזה יצר הנטורליסט הגרמני ארנסט הקל (Haeckel), כבר ב-1868, תיאור מפורט ראשון של עץ האבולוציה של האדם, שהוסיף והתפתח בהמשך למבנה המסועף של עץ המינים המלא בכדור הארץ על פי תורת הטקסונומיה המודרנית.
6 צפייה בגלריה
עץ האבולוציה של האדם לפי הקל. כמו "מצעד הקידמה", גם הוא התייחס לאדם כפסגת האבולוציה
(איור: ויקימדיה, נחלת הכלל )
ב"מצעד הקידמה", האיור המקורי של זלינגר הציב את כל חמישה-עשר המינים שבו לאורך קו ישר אחד, כאמור – שונה מאוד מעץ. אך הטקסט הנלווה לאיור ניסה לפצות על זה. על המין הקרוי פרוקונסול, למשל, נכתב שהוא נחשב לאחד השלבים בהתפתחות השימפנזה, לא האדם, ואילו על האוריאופיתקוס נאמר כי הוא "נחשב פעם כאבי אבותיו של האדם. ברם, כיום אנו יודעים כי הוא אינו אלא ענף צדדי באילן המשפחתי". רק כשמגיעים לדמות החמישית בשורה, הראמאפיתקוס, מצוין שהוא "נחשב כקדום ביותר בין אבות האדם בשושלת יוחסין ישירה". למעשה גם הקביעה הזאת אינה מדויקת, כי שושלת היוחסין הישירה של האדם ממשיכה הרחק אחורה, עד ליצור החד-תאי הראשון.
כשמוסיפים לתמונה גם את ציר הזמן, מגלים עוד תופעה שאינה מתיישבת עם האיור: רבים ממיני האדם הקדומים חיו זה לצד זה. כלומר לא מדובר במירוץ שליחים, שבו כל מין מעביר את המקל ליורשו ונעלם, אלא מין אב אחד יכול להתקיים דורות רבים לצד כמה שושלות של צאצאיו. זאת ועוד, היום אנו יודעים שלאורך הפרהיסטוריה היו מיני אדם שחלקו זה עם זה גם גיאוגרפיה משותפת. כלומר הם חיו באותו מקום ובאותו זמן, ואולי הושפעו אלה מאלה, קיימו יחסי מסחר ואפילו התרבו יחד. ואכן מחקרים גנטיים מהעשור האחרון גילו שבמקומות לא מעטים בעולם אפשר למצוא אצל בני אדם גֵנים ניאנדרטליים, ראיה חותכת לקיומם של קשרי משפחה בין אוכלוסיות הומו ספיינס וניאנדרטלים.
עוד הטיה באיור היא שהוא מציג את האבולוציה כתהליך של התפתחות מתמדת ושיפור – משלב לשלב, קדמוני האדם בו נראים זקופים יותר, מוכשרים יותר, תרבותיים יותר ונבונים יותר. אפשר לומר שזה אכן תהליך שקרה באבולוציה של הומו ספיינס, אך אנו רואים בו התקדמות חיובית רק כי הוא מוביל, ובכן, אלינו. לאבולוציה בכללותה אין כיוון – היא רק אוסף של שינויים אקראיים בתכונות של פרטים, שמתפשטים או נעלמים באוכלוסייה בתהליך של ברירה טבעית של הפרטים המותאמים ביותר לסביבתם. אם ישתנו תנאי הסביבה, ייתכן שתכונה שהייתה מועילה בעבר תיעלם שוב.
מכאן נובע גם שבניגוד למה שמתאר האיור, האדם אינו פסגת האבולוציה, אלא רק מין אחד מיני רבים. מבחינה אבולוציונית, האינטליגנציה של האדם לא עושה אותו נעלה על תוכי הדררה, התיקן האמריקאי או חיידק האשרכיה קולי (E. coli). כולם, נכון להיום, משגשגים ומפגינים התאמה גבוהה לסביבתם וכושר הסתגלות גבוה. "האדם מייצג רק עלה אחד בעץ האבולוציה", מסביר הביולוג והאנתרופולוג אלכסנדר וורת' (Werth) במאמר ביקורת על מצעד הקידמה. "אבות אבותינו הנכחדים שקולים לעלי שלכת. כל עלה הוא מין ייחודי. כל אחד מהם עבר אותו מרחק מבסיס העץ – או במילים אחרות, מהחיידק שממנו החלו החיים אל ההווה".
ולבסוף, בל נשכח את ההטיות התרבותיות. האיור וגרסאותיו הרבות הואשמו לא פעם בקידום דעות קדומות וסטריאוטיפים. נטען בצדק שהאיור מתעלם מחלקה של מחצית מהאוכלוסייה האנושית באבולוציה, בכך שהוא מציג שושלת של זכרים בלבד. ברבים מהעיבודים שלו קיימת גם הטיה גזענית נסתרת, שבאה לידי ביטוי בכך שצבע עורם של קדמוני האדם נהיה יותר ויותר בהיר ככל שמתקרבים אל ההומו ספיינס – מעין המחשה חזותית של תפיסת השחורים כפרימיטיבים והלבנים כאנשי התרבות והקידמה.
ואף על פי כן, צעוד יצעד
יהיו טענות המדענים אשר יהיו, לתבנית מצעד הקידמה יש כבר קיום משל עצמה. אנו רואים אותה מככבת בכרזות של סרטים ובעטיפות של אלבומי רוק ישנים וממוסחרת בפרסומות למוצרי צריכה. צלמים משחזרים אותה במצלמותיהם, מוסדות מדעיים ואתרי מדע ומדע פופולרי משתמשים בה ללא הרף, קומיקאים עושים עליה פרודיות וסטיריקנים משתמשים בה להביע ביקורת. יש מי שהופכים את כיוונה כדי להצביע על הידרדרות, מוסיפים לה שלב נוסף נעלה יותר מהאדם (רובוט, בינה מלאכותית, חתול...) או נחות ממנו (עורך דין תאגידי, צופה הטלוויזיה המצוי...). כך מצעד הקידמה צועד למחוזות חדשים של דמיון ויצירתיות, וגם מבקריו חייבים להודות ששום תיאוריה מדעית לא זכתה מעולם ליחסי ציבור טובים יותר.
רמי שלהבת, מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
