ועידת האקלים ה-28 (COP 28) הסתיימה אתמול (יום ד'), באיחור קל, שנבע מחוסר הסכמה בין המדינות על ההחלטה הסופית של הוועידה - החלטה שהפכה בשנים האחרונות לגולת הכותרת של ועידות האקלים.
לאחר שנים ארוכות שהאמנה והוועידות לא הצליחו להביא להפחתת פליטות של גזי חממה, או אפילו להצבת יעדים ברורים ומחייבים שיובילו לכך, בשנת 2015 התקיימה בפריז הועידה ה-21, שלראשונה הציגה הסכם מעשי והובילה להתחייבות של המדינות ליעדי הפחתת פליטות ברורים. בפריז גם הוגדרה המטרה: מניעת התחממות של מעל 2 מעלות עד סוף המאה, ושאיפה למנוע התחממות מעבר ל 1.5 מעלות.
אלא שמאז ועידת פריז, מעט מאוד קרה, והוועידות שבאו בעקבותיה לא הצליחו להוביל להתקדמות נוספת בהשגת המטרות. במיוחד בלט בהיעדרו מכל ההסכמים גיבור אחד מרכזי: הדלק הפוסילי. הדלקים הפוסיליים (דלק מאובנים), שכוללים את הנפט, הגז הטבעי, והפחם, הם המקור המרכזי למשבר האקלים. אלא שכוחם הכלכלי והפוליטי של המדינות והחברות שמוכרות את אותם דלקים - משאיר אותם שנה אחרי שנה מחוץ להסכם.
COP 28 : אז מה קרה הפעם?
הועידה הנוכחית נראתה ככישלון צפוי מראש מהבחינה הזו - היא התקיימה בדובאי, בלב נסיכויות הנפט של המפרץ הפרסי, עם ייצוג עצום של התעשייה בוועידה עצמה, ועם מנכ"ל חברת הנפט האמירתית כראש הוועידה. ארגוני סביבה רבים החרימו את הוועידה, ואף אחד לא ציפה שיכריזו פה על סופו של הזהב השחור.
ואכן, עד הרגע האחרון נראה היה שהדלקים הפוסיליים שוב לא יוזכרו בהחלטה.
אלא שממש בלילה האחרון, תחת לחץ של מספר מדינות בהן ארצות הברית, אנגליה ואוסטרליה, שאיימו שלא להצטרף כלל להחלטה הסופית, נכנסו הדלקים הפוסיליים לראשונה להחלטה מסכמת, וההחלטה המסכמת של דובאי כוללת לראשונה אמירה שמסמנת את תחילתו הפורמלית של המעבר מדלקים פוסיליים לאנרגיות מתחדשות.
זאת, לאור ההכרה בהוכחות החד משמעיות של המדע ביחס להתחממות כדור הארץ ומשבר האקלים הנובע מכך, ולנוכח ההסכמה הברורה כי על האנושות להפחית פליטת גזי חממה בקצב והיקף גדול בהרבה ממה שנעשה עד היום.
האם זה מספיק? האם מדובר בהישג? תלוי
מצד אחד, זה לא פחות ממדהים שמדינות העולם לא מצליחות להתאגד בצורה ברורה למאבק הברור והנדרש למען כדור ארץ בריא ויציב. ההחלטה כוללת אמירות רבות ומבהילות לגבי ההוכחות המדעיות הקיימות, לגבי המצב העגום, ולגבי המעשים הנדרשים והדחיפות שביישומם. כך למשל נאמר שהמדינות מביעות "דאגה רצינית מכך ששנת 2023 צפויה להיות השנה החמה ביותר ושהשפעות שינוי האקלים מצטברות במהירות", וכי יש "צורף דחוף לפעולה להתמודדות עם המשבר כבר בעשור הקריטי הנוכחי".
עוד מציינות המדינות שלמרות התקדמות מסוימת מרבית המדינות לא עומדות ביעדי הסכם פריז, ו"שחלון ההזדמנויות ליישם את היעדים שהוצבו הולך וקטן". אלא שאינטרסים כלכליים ופוליטיים לא מאפשרים למדינות העולם, שוב ושוב, להגיד את הדבר הפשוט: חייבים להפסיק לחלוטין את השימוש בדלקים הפוסיליים המזהמים ולעבור לאנרגיות נקיות מפליטות.
מצד שני, זה לא פחות ממדהים שמדינות העולם, שמורכבות משלל אינטרסים מנוגדים - כלכליים, פוליטיים, גאופוליטיים, אידיאולוגיים, דתיים, מדינות שיש ביניהן אויבות של ממש שנלחמות אחת בשנייה, שחלקן חיות על כספי הנפט ואחרות מסתמכות על פחם וגז למשק האנרגיה שלהן, מצליחות להוציא אמירה משותפת, שמסמנת באופן חד משמעי: עידן הדלקים מתחיל את מסלולו האחרון, עוד לא ברור מתי סופו, אבל ברור שסופו מגיע. בשפה דיפלומטית, שהיא שפת המכנה המשותף הנמוך והבלתי מחייב ביותר, מדובר בקריאת כיוון חשובה וראשונה.
והטבע?
ההחלטה חוזרת ומכירה בחשיבות השמירה על מערכות אקולוגיות, ובמיוחד על מערכות אקולוגיות הקשורות במים. שוב מודגשת החשיבות של שימור, הגנה ושיקום של מערכות אקולוגיות, להפחתת ההשפעות של שינוי האקלים ולטובת מגוון תועלות.
אך מעשית - אין לצערנו שום התקדמות מעבר למה שנאמר בהחלטות קודמות וההחלטה לא כוללת יעדים ברורים להגנה או לשיקום המערכות האקולוגיות והמגוון הביולוגי.
ולבסוף - איפה ישראל?
ההחלטה קוראת למדינות לפעול כבר בטווח הקצר, ועד לשנת 2025, לאמץ יעדים להפחת פליטות שאפתנית, בכל הסקטורים, באופן שיאפשר את הגבלת העלייה בטמפרטורה העולמית כפי שנקבע בהסכם פריז.
ישראל טרם אימצה יעדים שאפתנים כאלו. חוק האקלים טרם אושר, אבל גם אם המדינה מכוונת אל היעדים שהופיעו בטיוטה שלו - הרי שהם עומדים על הפחתה של 30% בלבד עד סוף העשור (לעומת 45% הנדרשים, ולעומת יעד שאפתני כפי שמבקשת ההחלטה הנוכחית).
ד"ר תמרה לבצילום: טל שחראך מה שמטריד עוד יותר - הוא שהממשלה שבה ומפגינה מדיניות שלא רק שלא מקדמת הפחתת פליטות עולמית, אלא מתעלמת ממשבר האקלים, ותומכת בחיזוק והרחבה של תעשיית הגז.
מזה מספר שנים, חברת קצא"א פועלת, להפוך את ישראל לצומת להעברת נפט, באמצעות הגדלת פעילותה באילת ובאשקלון תוך סיכון עצום לשונית האלמוגים באילת ואיכות מי הים התיכון. בנוסף, רק לאחרונה יצא משרד האנרגיה בהליך תחרותי שמטרתו חיפוש מאגרי גז חדשים בים התיכון. מדובר במאגרים שאם יימצאו - הם יפיקו גז פוסילי בעוד כעשור, וכאשר הגז שנמצא במאגרים הקיימים צפוי להספיק לכל צרכיה של ישראל.
כאשר העולם כולו מכריז על סופו הנראה לעין של עידן הדלקים הפוסיליים, החלטות לכבול את מדינת ישראל לדלקים פוסיליים לעשורים רבים קדימה נראות לא פחות מאשר מנותקות - מהמציאות האקלימית, הכלכלית, והביטחונית, ועכשיו גם מנותקות מההחלטה שהתקבלה השבוע בוועידת האקלים, על ידי מדינות העולם.
ד"ר תמרה לב, מנהלת מדיניות האקלים בחברה להגנת הטבע
