אם צריך לסכם את השנה היוצאת בעיניים סביבתיות ולצפות את הפני השנה החדשה, הרי שההיערכות לשינויי האקלים חייבת לעמוד במרכז. החודשים האחרונים הציגו מופע עולמי מאיים, כמעט אפוקליפטי, של אירועי מזג אוויר קיצוניים: שריפות, הצפות, טמפרטורות שיא בים וביבשה, ועוד ועוד. שוב המציאות עלתה על כל דמיון. שוב התחזיות המדאיגות והמאיימות של מדעני האקלים לאורך השנים התממשו לנגד עיינינו, ואף הקדימו את עצמן. למעשה נדמה שהסכר נפרץ והשד האקלימי יצא מהבקבוק.
האם מדינת ישראל ערוכה לגשמים כבדים והרסניים, כמו שראינו בחודש האחרון בספרד, ביוון ובלוב? האם אנחנו ערוכים לשירפות נרחבות כמו אלו שהכו הקיץ בשכנותינו או בקנדה ובארה"ב? האם אנחנו מוכנים לגלי חום קיצוניים וארוכים יותר? לצערי, התשובה לכל השאלות היא - לא.
השיטפונות בלוב, בעקבות הסופה "דניאל"
(צילום: טוויטר)
אנחנו לא ערוכים. גם לא להשלכות העקיפות של משבר האקלים על החקלאות המקומית, למשל הירידה בתנובת הגידולים ובאיכות התוצרת; על הביטחון הלאומי, כדוגמת מאבקים מקומיים על משאבים והתמודדות עם אסונות טבע אצל שכנינו, שיכולים לזלוג אל הגדר שלנו ופנימה; ובטח ובטח לא לצורך לספק לתושבי המדינה ביטחון תזונתי, חוסן כלכלי ועוד, נוכח השינויים הגלובליים שמשית משבר האקלים.
השיח האקלימי במדינת ישראל, אם קיים בכלל, מתמקד בהיבטים של מיתון משבר האקלים על ידי מניעה ו/או הפחתה של פליטות גזי חממה משריפה של דלקים מאובנים, מצריכה וזריקה של מוצרים, מצריכת מזון מן החי ועוד. הדיון הזה, חשוב ככל שיהיה, גורר לא מעט מאבקים ומחלוקות - מאלו שמכחישים את המשבר ועד אלו שטוענים שמדינת ישראל, שפולטת פרומיל מהפליטות העולמיות (אף כי הפליטות שלנו לנפש גבוהות) לא צריכה לטרוח ולהפחית פליטות. אבל דווקא את הסוגיות שלא במחלוקת, את ההיערכות לשינויי האקלים שכבר כאן ועכשיו, אין כמעט מי שמקדם.
בשנת 2017 הוכנה תוכנית פעולה לאומית להיערכות לשינויי אקלים, הכוללת המלצות לאסטרטגיה ולפעולות משקיות, שתכליתן היערכות והתמודדות עם שינוי האקלים ואירועי מזג אוויר קיצוניים המתרחשים והחזויים באזורנו. התוכנית הגדירה חמש מטרות אופרטיביות: צמצום הפגיעות בנפש וברכוש ובניית חוסן כלכלי; נקיטת אמצעים להגדלת העמידות של המערכות הטבעיות; בנייה ועדכון בסיס הידע המדעי לצורך קבלת החלטות; חינוך, העלאת מודעות והנגשת ידע למקבלי החלטות ולציבור; והשתלבות ישראל במאמץ הגלובלי בהתאם למחויבותה, וקידום שת"פ אזוריים ובינלאומיים.
תחת כל אחת ואחת מהמטרות הוצעו תוכניות פעולה מפורטות, בחתך של תחומים שונים הרלוונטיים למשרדי ממשלה שונים, למשל בריאות, חינוך, ביטחון, תכנון ובנייה וכדומה. לדוגמה, ניטור מקרי תחלואה ותמותה וטיפול בקבוצות סיכון; יישום תוכנית אב למשק המים; היערכות בתחום ייצור ואספקת אנרגיה, ובתחומי הבנייה והתיירות; היערכות למניעה ולטיפול בשריפות יער; הגנת המגוון הביולוגי והמערכות האקולוגית; בניית הידע המדעי שישמש בסיס להחלטות; חינוך והסברה לציבור הרחב ועוד. בנוסף, הוקמה מנהלת להיערכות לשינויי אקלים, שמטרתה, כשמה, לנהל את הסיכונים.
אולם תוכניות לחוד ומעשים לחוד. בסוף שנת 2021 הגיש מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן, דוח מיוחד וחריף בנוגע ל"פעולות ממשלת ישראל והיערכותה למשבר האקלים" ומצא כי "מדינת ישראל לא ערוכה למשבר האקלים ועדיין לא חל שינוי תפיסה במדיניות הישראלית לנושא".
המבקר ציין כי "ל-84% מהגופים הציבוריים אין כלל תוכנית להתמודדות עם משבר האקלים", וגם ש"ישראל היא מהמדינות המעטות בעולם שעדיין אינה פועלת על בסיס תוכנית היערכות לאומית מתוקצבת ומאושרת". מאז נעשו כמה צעדים, מעטים מדיי ואיטיים מדיי, למפות את הסיכונים ולהכין תוכניות, ברמה המוניציפלית והלאומית, לרבות חוק האקלים שהממשלה מקדמת בימים אלו, שקובע שצריך למפות סיכונים ולהכין תוכניות עוד שנתיים.
פרופ' עדי וולפסוןצילום: דוד גרינשפןעיון בסקירות האקלימיות של השירות המטאורולוגי הישראלי מחצי השנה האחרונה, ובפרט באירועים המיוחדים, מציג לא מעט אירועים חריגים: אירוע גשם חריג ושיטפונות באמצע אפריל; רוחות שיא חזקות בסוף מאי ותחילת יוני בחלק מהתחנות וטמפרטורות קיצוניות במיוחד במישור החוף והשפלה עד כדי שבירת שיאים; לחות ממקורות טרופיים, אשר מתאפיינת בטמפרטורות גבוהות ומזג אוויר שרבי לצד עננות מפותחת ופעילה עם גשמים וסופות רעמים ותפרוסת גשם ארצית ומשמעותית באמצע יוני; טמפרטורות גבוהות ועומסי חום כבדים עד קיצוניים ביולי, כשמשכו הארוך של הפרק החם הוא חריג; גל חום מתמשך נוסף באוגוסט עם רצף יוצא דופן וחסר תקדים של לילות חמים במישור החוף ובעמקי הצפון; גשמים משמעותיים בסוף אוגוסט בצפון ובמרכז; וגשם חריג בעוצמתו באמצע ספטמבר במרכז. המשמעות של כל אלו היא שהחריג, יוצא הדופן והקיצוני הופך להיות שגרתי יותר, שהיוצא מן הכלל הוא כבר הכלל.
היערכות לשינויי האקלים מתחילה מבית, אצל כל אחת ואחד מאיתנו: במודעות, באחריות ובמעורבות, ממשיכה ברשויות המקומיות – והבחירות הקרבות לרשויות הן הזדמנות מצוינת לבחון מה כל אחד מהמועמדים עשה ומתכוון לעשות בראי המשבר, וחייבת לעמוד בראש מעייניהם של כלל משרדי הממשלה. אל תגידו אחרנו המבול, כי בקצב הזה הוא יבוא מהר יותר ממה שדמיינתם.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
