אחת ההשלכות הדרמטיות של שינויי האקלים היא ההפחתה המשמעותית במשקעים והבצורות הממושכות בחלקים רבים בעולם, ובישראל. אולם, כפי הנראה, המחסור הגדל במים לא תופס את מקומו המכובד בתודעה הציבורית הרחבה.
ממחקרים שונים עולה, כי כל פחיתה בכמות המשקעים גורמת לירידה חמורה פי כמה במאגרי מי התהום ולכן יותר מ-30% ממאגרי מי התהום הגדולים בעולם נמצאים בדעיכה מתמדת. מחקר שפורסם לאחרונה בגרמניה מצביע על החמרה דרמטית בירידת מפלסי מי התהום עד סוף המאה הנוכחית. בצפון אמריקה, בשני העשורים האחרונים, פוקדים את דרום מערב היבשת מגה בצורות אשר לא נראו באזור מזה כ-1,200 שנה.
דוגמאות אלו ממחישות את עוצמת המשבר העולמי, אולם המשבר עמוק יותר בשל הגידול המואץ באוכלוסיית העולם והתיישבות האנושות על פני אזורים רבים. כל אלו מעמידים את מקורות המים הטבעיים תחת לחץ מתמשך על מנת לספק מים לכלל אוכלוסיית העולם לצריכה הביתית, לתעשייה ולחקלאות. עקב כך, הפער בין הביקוש לבין זמינות המים הטבעיים הגיע באזורים שונים בעולם עד כדי פי שניים ועלול לעלות בעשרות אחוזים עד שנת 2050.
בפועל, פחות מאחוז אחד מכלל המים בעולם הינם מקורות מים טבעיים הזמינים לשימוש האדם, עוד כ-2% מהמים מצויים בקטבים ובקרחונים, לעומת כ-97% המצויים באוקיאנוסים ובימים, מה שעורר באדם את הסקרנות כיצד להפוך אותם למקור מים חלופי. מדינת ישראל השכילה לקדם את רעיון ההתפלה כבר לפני כ-20 שנה, וכיום המים המותפלים בישראל מספקים כשליש ממי השתייה וכ-80% מצריכת המים הביתית והעירונית. בהחלטת הממשלה ביוני 2018 שבאה בעקבות רצף שנות בצורת ממושך, עודכן יעד ההתפלה בהתאם ל-1,100 מיליון מ"ק עד לשנת 2030. התפלה הפכה עם השנים לגיים-צ'יינג'ר בהספקת מים לאדם, ולמרות המחירים סביבתיים של התהליך, טכנולוגיות ההתפלה מתפתחות ובהתאם מצטמצמות השלכותיהן הסביבתיות.
בתוך המאמץ המתמשך להספקת מים לצרכי האדם, הזרימות הטבעיות בנהרות ובנחלים ספגו את הפגיעה הקשה ביותר. המגוון הביולוגי העולמי של מיני בעלי חיים של מים מתוקים השתנה במהירות, כך שבמהלך 50 השנים האחרונות הצטמצם המגוון בכ-84%, באופן לא פרופורציונלי בהשוואה למיני יבשה, ובאופן כזה שכמעט אחד מכל שלושה מיני בעלי חיים של מים מתוקים נמצא בסכנת הכחדה. מערכות אקולוגיות מימיות אינן עומדות רק בפני עצמן ומספקות מגוון 'שרותי מערכת' כדוגמת קיבוע פחמן, מיתון שטפונות והצפות, טיהור מים ועד שימור מורשת ותשתיות לנופש ופנאי.
על מנת לשמר את הזרימות הטבעיות, נדרשים תהליכי שיקום ושימור של מקורות המים אם בוויסות וצמצום השימוש הישיר לצרכים אנושיים או על ידי מציאת מקורות מים חליפיים. מים מותפלים הם אחד הכלים העומדים לרשותנו לשיקום המערכות המימיות הטבעיות, אולם על פי הגישה הרווחת כיום בעולם, עדיף לנצלם כמים חליפיים לצרכי האדם ולא באופן ישיר. בסוף השנה הנוכחית אמור להסתיים פרויקט המוביל ההפוך, שיאפשר הזרמת מים מותפלים ישירות לכינרת. אולם שוב עולה השאלה, לאור משבר האקלים ועל בסיס הידע המצטבר בעולם, האם נכון יהיה להזרים מים מותפלים ישירות לכינרת? בהשוואה לפעולות לשיקום זרימות המים בנחלים בארץ בעבר ובהווה, ולרעיונות ולתוכניות עתידיות, יש במהלך שכזה הזדמנות יוצאת דופן לשינוי דרמטי לשיקום כלל הזרימות הטבעיות באגן הכינרת.
העברת המים המותפלים המיועדים לאגם הכינרת אל מעלה האגן תוכל לספק את עיקר צריכת המים לחקלאות ולשחרר את מירב המים לזרימה טבעית במורד האגן ולכינרת. מהלך כזה יוכל לתרום לחיזוק החקלאות לאורך שנים, להקטין את הקונפליקט בין הטבע והחקלאות ובנוסף לחזק את התיירות בארץ פלגי המים. יותר מכל, מהלך שכזה יוכל לשקם ולשמר את קיומן של המערכות האקולוגיות המימיות הייחודיות במקורות הירדן ובאגן הכינרת. בעת הזו, בעידן של שינוי אקלים ומתוך ראייה ארוכת טווח, אנו מחויבים לפעול לאיזון בין אספקת המים לאנושות ובין המים שיובטחו לזרימה הטבעית בסביבה.
ד"ר עידן ברנע, אקו-הידרולוג בחברה להגנת הטבע. במסגרת הוועידה השנתית לנחלים בישראל, אשר תתקיים ב-30 למרץ, בהובלת החברה להגנת הטבע ובהשתתפות מיטב המומחים, יערך מושב מיוחד בנושא "נחלים בראי משבר האקלים". התוכניה המלאה
